בגליון האחרון - תתסא (עמ' 47), כתבתי עמ"ש הרי"מ שי' וואלבערג בגדר לפני עיור, דמ"ש באחרונים דאיסור לפנ"ע הוא איסור פרטי, הכוונה בזה, דכמו שיש איסור ע"ע לאכול דבר איסור, כן - ובהמשך לזה - יש איסור להושיט לאחר. וכתבתי דהכוונה היא דלא כמ"ש הנ"ל, אלא דמעשה האיסור של הנכשל נמשך על המכשיל ג"כ, כי המכשיל גרם לזה.

והלום מצאתי לי און מגמרא מפורשת במ"ק (יז, א) המכה בנו הגדול עובר אלפנ"ע, דגורם לבנו לבעוט בו. ונפסק להלכה ביו"ד סי' רמ.

ולפי דברי הנ"ל, מה שייטא דלפנ"ע להכא, והרי בנידון זה אין האב "מושיט" לבנו את איסור הכאת האב. אך לפי הפי' דמעשה איסור של הבן נמשך על האב, אתי שפיר, דהרי האב הוא הגורם מעשה האיסור של הבן, ולכן נמשך על האב איסור הכאת בן לאב.

גם יש להעיר, ממחלוקת האחרונים באם איכא לאו דלפנ"ע במושיט אבמה"ח לב"נ והב"נ אינו יודע שהוא איסור (עי' 'שדי חמד' כללים, כלל ו' אות יג), דלדעת כמה אחרונים ליכא דין לפנ"ע. ולפי פי' הנ"ל אינו מובן, דמאי איכפת לן אם הנכשל אינו יודע, הרי יש איסור על המושיט מצ"ע, אך להפי' דמעשה איסור של הנכשל נמשך על המושיט, יש ליישב.

ועד"ז יש להעיר מב"מ (עה, ב) שהמלוה מעותיו בלא עדים עובר על לפני עיור. וברש"י שם: "שגורם להלווה להכחיש". ולפי' הנ"ל בגדר לפני עיור אינו עולה יפה, ודו"ק.