א. בגמ' (ב"מ ג, א) יליף ר"ח מק"ו, דכמו שמודה במקצת הטענה חייב לישבע על השאר, עד"ז כשעדים מעידים שחייב במקצת הטענה, הר"ז מחייבו לישבע על השאר "שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו". ובהמשך הגמ' מבואר מהו הק"ו (היינו, מהו ה'חומר' שיש בהעדאת עדים על פיו): "ומה פיו שאין מחייבו קנס [דילפינן מקראי דמודה בקנס פטור - רש"י] מחייבו שבועה, עדים שמחייבין אותו קנס אינו דין שמחייבין אותו שבועה".

והמובן מזה לכאו', דהא דפיו אין מחייבו קנס - דלא כעדים - הוה חיסרון וחלישות בכחו של פיו ביחס להכח של עדים, ושלכן יכולים ללמוד דין עדים מדין פיו בדרך 'קל וחומר'.

ומקשים ע"ז האחרונים מהא דאנן פסקינן כרב (ב"ק עה, א. רמב"ם הל' גניבה פ"ג), דהמודה בקנס ואח"כ באו עדים ה"ה (עדיין) פטור מתשלומי קנס (דלא כשיטת שמואל שם), דהמובן מזה לכאו', דהא דבהודאת פיו ה"ה פטור מקנס, אי"ז משום שפיו אין בכחו לחייבו בקנס - דאז הי' צריך להתחייב כשבאו עדים אח"כ - אלא אדרבא משום שהודאת פיו פוטרו מתשלומי קנס, ושלכן נשארה הפטור גם כשבאו עדים אח"כ. וא"כ הרי אין בדין זה שום חלישות בכחו של פיו ביחס לעדים!?

ועד"ז מקשה הקצות (סי' א סק"ו) - מתוך סוגיין - אדברי הש"ך (שם) שמשמעותם הוא שהודאה הוה 'פטור' מיוחד מתשלומי קנס; דאיך אפשר לומר כן, הרי מסוגיין מוכח דהא דמודה בקנס פטור, הוה משום שאין בכח ההודאה לחייבו בקנס, ולא שע"י ההודאה נפטר ממנה!?

ועכ"פ צ"ע, איך יתרץ הש"ך קושיית הקצות מתוך סוגיין, ואיך נפרש סוגיין אליבא דרב (דהילכתא כוותיה כנ"ל), בדינא דמודה בקנס פטור (ויעויין באוצר מפרשי התלמוד מה שהביא בזה ביאורים שונים, וכאן נבאר הדברים באו"א).

ב. והנה הגמ' פריך אק"ו זה "מה לפיו שכן מחייבו קרבן [חטאת] תאמר בעדים שאין מחייבין אותו קרבן". והיינו שמדין קרבן רואים, שאדרבא, יש בפיו חומר וכח שאינו בעדים!?

ובביאור כח זו (שיש בפיו יותר מבעדים לחייבו קרבן) נחלקו הראשונים בסוגיין; דלשיטת התוס' הר"ז מיוסד על סברא ד"אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש", אמנם לשיטת רש"י וכו"כ מהראשונים (יעויין ברמב"ן ועוד), הר"ז מיוסד על לימוד מקרא, דכתיב (ויקרא ד): "או הודע אליו, ולא שיודיעוהו אחרים".

ולכאורה ילה"ק, דבשלמא לשיטת התוס' מובן איך שרואים בדין זה 'חומר' בכחו של פיו על עדים - דהרי האדם נאמן ע"ע יותר מעדים כנ"ל, אמנם לשיטת רש"י ודעימי', היכן יש כאן כח בפיו יותר מבעדים, הרי זהו דין תורה שהחיוב להביא חטאת הוא רק במקרה ש"הודע אליו חטאתו וגו'", משא"כ כשחסר תנאי זה ,לא חל עליו החיוב להביא חטאת, ולכאו' אין בזה משום חיסרון בכחם ונאמנותם של העדים!?

ג. וביותר תמוה, מה שבהמשך הגמ' מקשה "מה לפיו שכן מחייבו אשם . . מה לפיו שכן מחייבו אשם... [משא"כ עדים]", ומבואר בראשונים דהא דהגמ' הקשתה מחומש ומאשם (אף דכבר דחתה הפירכא מקרבן חטאת), הוא משום, שבהן כתובה בתורה הלשון "והתודה", ושלכן סב"ל להגמ', דבהן בודאי א"א שעדים יחייבוהו בלי הודאתו שלו [והיינו, שאפי' לר"מ שאמר שעדים כן יכולים לחייב את האדם בקרבן חטאת, מ"מ בחומש ובאשם - סב"ל להגמ' - בודאי א"א שהעדים יחייבוהו].

ולכאו' לפ"ז אינו מובן בכלל, איפה יש פה כח בפיו על עדים. הרי המדובר אינו בשאלה של נאמנות כלל [ובלשון הרמב"ן "דבאשם והתודה כתיב, וההודאה היא המחייבתו, והיאך נחייבו בלא הודאה ואפי' יבא אליהו ויאמר"], אלא דהתורה חייבה אשם וחומש רק להמתודה על חטאו, וא"כ הא דעדים אין מחייבים אותו בזה ע"י הודאתם אינו מחמת איזה חלישות וחיסרון בכוחם כלל!?

ד. והנה על קושיא זו של הגמ' - מה לפיו שכן מחייבו אשם וכו' - תירצה (הגמ'), דלר"מ אכן יכולים העדים לחייבו גם חומש ואשם (מחמת הק"ו שהובאה בגמ' לפנ"ז "אם הביאוהו שניים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל"), ור"ח כר"מ סב"ל גם בזה.

וביארו בזה הראשונים (ראה רמב"ן הנ"ל, ועוד), דמחמת הק"ו הנ"ל של ר"מ, הרי העדאת עדים נחשבת כהודאת פיו ממש (ויותר), ושלכן, הר"ז כאילו שנתקיים ה'והתוודה' הנצרך לחייב אשם וחומש, עכת"ד.

ולכאו' הרי גם זה תמוה, דמה ענין 'כח' העדים להמציאות של 'והתודה'? ומדוע א"א לומר דאע"פ שכח העדים גדולה משל פיו - מחמת אותה ק"ו של ר"מ - מ"מ יש דינים המתחייבים מחמת מציאות של 'וידוי' שע"י האדם עצמו דוקא?

והיוצא מכ"ז לכאו', דגם הסברא של הק"ו דר"ח וגם הסברות בהפירכות שעליה (בהמשך השקו"ט של הגמ'), אינן מתאימות להמושגים הרגילים של 'קל' ו'חומר'. וצ"ע בביאור ובהגדרת הדברים.

ה. ונראה לבאר כ"ז, ע"פ מה שיש לחקור בעצם דינא דר"ח שגם העדאת עדים בכחה לחייב שבועת מב"מ מק"ו, דלכאו' יש לבארו בב' אופנים: א) דאכן הפסוק ד"אשר יאמר כי הוא זה" שממנה נלמדה חיוב שבועת מב"מ, מדברת על מודה במקצת, אלא דמכח הק"ו לומדים דעד"ז הוא הדין בהעדאת עדים - דגם עדים יכולים לחייב שבועה זו. ב) דר"ח מחדש שהפסוק ד"כי הוא זה" אינה מדברת בהודאה גרידא, אלא גם על מקרה של העדאת עדים (והיינו דאע"פ שלשון הפסוק מורה על ענין של הודאה - "אשר יאמר" - מ"מ מלמדנו הק"ו שנכלל בפסוק זה לא רק ציור של הודאה לבד אלא גם ציור של העדאת עדים).

ובסגנון אחר קצת: לאופן הראשון, הרי הק"ו דר"ח באה לחדש דין שבועת מב"מ בהעדאת עדים, משא"כ לאופן השני, הרי הק"ו באה (רק) לגלות לנו כוונת התורה בעיקר חיוב שבועה זו - שאינה רק על מעשה של הודאה, אלא גם על העדאת עדים על מקצת הטענה.

ונראה דבד"כ מתפרשת ק"ו באופן הראשון - שבא להוסיף וללמד דין חדש מלבד מה שמבואר בקרא. אמנם בסוגיין נראה דיש סברא גדולה לפרש כאופן השני; דהרי הגמ' הקשתה אר"ח "מאי ק"ו", והיינו דמדוע צריכים לק"ו ללמדנו דינא דר"ח? ולכאו' הרי קושיא זו תמוה, דהרי התורה חייבה רק מודה במקצת בשבועה, ואיך נדע שגם העדאת עדים מחייב שבועה בלי ק"ו וכיו"ב? אלא ע"כ דהגמ' סברה, דהא דגם העדאת עדים מחייב בשבועה, אינה דין נוסף על חיובא דמב"מ, אלא דנכלל בעצם החיוב (יעויין בנח"ד).

אלא דע"ז תירצה הגמ', דאכן יש סברא שהעדאת עדים לא יחייב שבועת מב"מ (וא"כ לא נכלל בהחיוב השבועה), ושלכן צריכים להק"ו דר"ח ללמדנו, שכן מחייב שבועה. אלא דבזה יש לחקור (כנ"ל), באם למסקנא אכן נתקבלה הסברא לחלק בין הודאה להעדאת עדים, ורק הודאה חייב מקראי, והק"ו בא להוסיף שגם העדאת עדים מחייב, או שהק"ו באה לסתור אותה סברא לחלק ביניהם, ושוב נקטינן כסברת הגמ' מעיקרא, ששניהם נכללים בעיקר חיובא דמב"מ מקראי (וראה בגליון העבר מה שחקר עד"ז הגרי"ל שפירא שי').

ו. ואוי"ל, שלאופן השני הנ"ל אכן שונה ק"ו זו - והסברות שבה - מק"ו דעלמא; דבכלל, הרי בק"ו באים לחדש ולהוסיף (על המבואר בקרא), מיוסד על הסברות שלנו ב'קל' ו'חומר', משא"כ כאן, כשבאים לדון (ולגלות) בכוונת התורה, הרי המדה של 'קל' ו'חומר' יכולה להיות רק מה שמצינו שהתורה החשיבה לקל או חומר. והיינו, לאיזה ענין נתנה התורה יותר כח בהתחייבויות שונות, ולאיזה פחות.

ובמילים פשוטות: כשהתורה אמרה שמודה במקצת הטענה מחייב שבועה, ולנו יש ספק באם כוונת התורה היתה להודאה דוקא או שנכלל בזה גם העדאת עדים, אז צריכים לברר למי נתנה תורה יותר כח לחייב חיובים שונים - פיו או עדים; דבאם התורה החשיבה כח העדים שמחייבים יותר מפיו, אז נמצא דבכללי החיובים של התורה, הרי עדים 'חומר' ביחס לפיו, ושוב נפרש, דגם כאן כשפיו מחייב שבועה הרי הכוונה בזה הוא גם לעדים (ובאם ההיפך הוא הנכון, אז גם כאן לא נפרש כן כמובן).

וזה היתה כל השקו"ט של הגמ' - גם בהסברות של גוף הק"ו וגם בהפירכות שעליה - האם מצינו בתורה שעדים מחייבים יותר מפיו (שיטת ר"ח ור"מ) או לא.

(ויש להוסיף שלדרך זה אולי בכלל אין ליכנס לסברות - דמהו הסיבה שפיו אינו מחייב קנס, או שעדים אינם מחייבים חטאת או אשם וכיו"ב - דכשדנים על כוונת התורה אז צריכים לקחת בחשבון רק עצם הדינים המפורשים בתורה ולא הסברות שיש לנו בהסברת הדינים - ה'טעמא דקרא').

ומבואר נמי מדוע לר"מ ור"ח, באם פיו מחייב את עצמו באיזה דבר (אפי' ע"י וידוי שלו), הרי גם עדים מחייבים אותו בדבר זה, הואיל, ולדעתם הרי תוכן הילפותא כאן (ועד"ז הילפותא דר"מ) הוא, דהיות שבתורה רואים, שלעדים יש יותר כח לחייב איזה חיוב משל פיו, אז בפשטות מפרשים, שבכל מקום שהתורה אומרת לנו, שפיו מחייבו באיזה דבר, נכלל בזה שגם עדים מחייבים אותו בדבר זה.