איתא במס' סוטה כא, א: "יש זכות תולה . . זכות דמאי אילימא זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה היא אלא זכות דמצוה מי מגנא כולי האי והתניא . . רבינא אמר לעולם זכות תורה ודקאמרת אינה מצווה ועושה נהי דפקודי לא מפקדא באגרא דמקרין ומתניין בנייהו [שטורחת על בניהן להביאן לבית הספר לקרוא מקרא ולשנות משנה - רש"י] ונטרן להו לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא מי לא פלגאן בהדייהו", ע"כ.

והנה יש לדייק בזה כמה דיוקים, ומהם:

א. מעיקרא "אילימא זכות דתורה" מאי קסבר, ולבסוף "הא אינה מצווה ועושה" מאי קסבר?

ב. מדוע נחשבת האשה ל"אינה מצווה" והלוא נפסק להלכה1 דחייבות ללמוד הלכות הצריכות להן, לידע אותן וכו'?

ג. מהו החסרון ד"אינה מצווה" דמחמתו פשיטא לן דא"א שיגן עליה, הלוא בגמ' נמשלה התורה לאור והמצוה לנר וא"כ מה בכך שחסר לה השכר שנובע מהציווי "מצווה ועושה", ולכאורה זהו דבר נפרד מעצם מעלת התורה, עד שאפילו נכרי הלומד תורה ה"ה ככהן גדול2 אף שבודאי אין לו מצוות ת"ת?

ד. בתירוץ הגמ' "באגרא דמקרין ומתניין בנייהו", הלוא מדובר בבנים קטנים3 דפטורים ממצות ת"ת, וכמפורש בריש הל' ת"ת לאדה"ז: "ת"ת מ"ע מה"ת על האב ללמד את בנו הקטן תורה אע"פ שהקטן אינו חייב", וא"כ במה יפה תורתו של הבן מהתורה שהיא לומדת בעצמה, ואיך מחשבינן הבן "מצווה ועושה"?

והנה לכאו' ע"פ כמה ביאורים בלקו"ש יתבארו שאלות אלו, ונתחיל עם הביאור בחיוב ת"ת באשה: בלקו"ש חי"ד פ' עקב ב' ס"ה: "הא דחייבות ללמוד הלכות הצריכות להן, אם שהוא (לא מצד מצות לימוד התורה מצ"ע, כ"א) בשביל "לידע האיך לעשותן" (היינו שהוא דבר הכרחי בשביל קיום המצות), בכ"ז נעשה הלימוד ענין בפ"ע, ולכן מברכות משו"ז ברכות התורה".

ובס"ו ממשיך: "אף שנתבאר שבלימוד ההלכות הצריכות להן יש ענין של לימוד התורה, בכ"ז מכיון שחיוב זה מסובב מחיובן במצות שלהן, הרי אין לומר ע"ז שהן "במצות ת"ת" ובמילא אין שייך לומר שיקבלו ע"ז שכר כמצווה ועושה במצות ת"ת . . ועפ"ז מובן מה שלא אמר בגמרא דנשים יש להן זכות תורה מצד זה שחייבות ללמוד הלכות הצריכות להן: הא דקאמר בגמ' ד"הא אינה מצווה כו' נהי דפקודי לא מפקדא כו' הכוונה בזה היא (לא שאין למצוא בנשים חיוב דלימוד התורה, כ"א) בנוגע (ל"זכות תורה"-) להשכר על מפקדא – מצות לימוד התורה לימוד התורה כ"מצווה ועושה", שדוקא שכר זה (דזכות מצות ת"ת) "מגנא כולי האי" . . ולכן בלימוד הלכות הצריכות להן, אם כי יש לאשה בזה יוקר מעלת התורה כו' מ"מ אין היא "מצווה ועושה" ואין לה זכות זו דתורה שישנה למצווה ועושה".

ובהע' 34 מעיר "וכשמקשה "אילימא זכות תורה הא אינה מצווה כו", הכוונה גם על התורה שלומדת לדעת לקיים מצותי'. ועפ"ז יומתק גם הקס"ד "אילימא זכות תורה" שהוא (גם ובעיקר) על ענין זה דתורה (יוקר התורה) שישנו בנשים . . ומ"מ המסקנא "הא אינה כו" כי גם בזה אינה מצווה (בתורה) היא".

והנה עפ"י השיחה וההערה מסולקת קושיא א' וב'4. אבל בכדי להבין הביאור במעלת "מצווה ועומד" ביחס ללימוד התורה, יש להביא הביאור הידוע בלקו"ש חט"ז פר' יתרו ג', בהחילוק של לימוד התורה של האבות שהי' קודם מ"ת ובין הלימוד לאחר מ"ת וז"ל בס"ז: "...פונקט ווי דער אויפטו פון 'האי יומא' (כאטש אז אויך פריער האט מען אויך מקיים געווען מצות) איז אין דעם וואס דער קיום המצות איז משנה די חפצא פון דער מצוה; אזוי אויך אין לימוד התורה, הגם אז דורך לימוד התורה לפני מ"ת האט מען משיג געווען חכמת התורה און קונה געווען דברי תורה – האט דאס אבער ניט געפויעלט א שנוי אין דעם 'חפצא' פון דער לומד התורה. משא"כ דורך לימוד התורה לאחר מ"ת ווערט א שנוי חפצא פון דעם גברא אליין "ונתרוממתי" דער לומד ווערט א העכערע חפצא".

והנה עפ"י הנ"ל הפעולה של הציווי אינה רק ענין צדדי של שכר דציווי "נר", אלא שנוי במהות וכח התורה, שאינו דומה כלל לימוד וכח התורה בלי ציווי - אם כי יש בה מעלה נפלאה עד שגם נכרי וכו' – מ"מ אינו כמו מעלת כח ופעולת התורה כשהוא "מצווה ועומד". ועדיין צ"ע קצת.

ועכשיו נבוא לנקודה האחרונה5 דלכאורה גם אצל הקטן חסר הענין ד"מצווה ועומד" ולזה יש להביא השיחה בלקו"ש חי"ז פ' קדושים ד' בהא דמצינו חיובים ומצוות בקטנים. וז"ל בס"ה: "...בא מכשירי מצוה איז דאס וואס מ'דארף אנקומען צו דער פעולה פון הכשר מצוה . . איז דאס דערפאר וואס במציאות איז די מצוה געטאן געווארן ע"י הקדמה פון דער אנדערער פעולה (דער הכשר וסיוע וכו') דעריבער ווערט אויף דער פעולה נמשך א מעין פון חשיבות וענין המצוה: אין זיי איז אבער ניטא קיין חלק ופרט פון דער מצוה והציווי . . למעלה מזה, בענינינו – מצות החינוך עד"מ: די שייכות והשתתפות פון קטן אין דער מצות חינוך באשטייט ניט (בלויז) אין דעם וואס אן דעם קטן קען דער אב ניט מקיים זיין די מצות החינוך, נאר (אויך וואס) דאס איז די מצוה - (דער אב זאל מחנך זיין) אז דער בן זאל טאן די מצוה; און דעריבער אויך לדעת התוס' והרמב"ם י"ל אז די חכמים האבן טאקע מלכתחילה ארויפגעלייגט דעם חיוב החינוך נאר אויפן אב און ניט אויפן בן, וויבאלד אבער אז די מצות האב איז לחנך אז דער בן זאל מקיים זיין די מצוה, ווערט בדרך ממילא אויפן בן א התחייבות אינעם קיום פון די מצוות, הייסט אויך דער בן א מחוייב בדבר. . ע"פ הנ"ל קען מען עד"ז מסביר זיין בנוגע צום חיוב ת"ת אויף א קטן . . די"ל הפי': וויבאלד אז ס'איז דא א חיוב דאורייתא (מצד דעם אב) אויף דער מעשה הלימוד פון קטן, האט זיין לימוד א גדר פון חיוב6...".

עפ"ז מובנת היטב המעלה שיש בלימוד התורה של בנה דיש בו המעלה ד"מצווה ועושה", משא"כ בלימוד תורתה שלה.

והנה בהשיחה אינו מזכיר גמ' זו, ואם כנים הדברים נמצא דבא ללמד ונמצא למד.

- ועוד חזון למועד לבארו באריכות בעזה"י.

1) שו"ע אדה"ז הל' ת"ת פ"א הי"ד

2) ב"ק לח, א. ועוד

3) אבות פ"ה מכ"ב "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה".

4) ובאמת לא הבאתי בפניך אלא בתור מלקט ולשלימות הענין.

5) ולפלא קצת שלע"ע לא ראיתי אחד שעומד ע"ז.

6) ובהערה 56 מבאר שע"פ הנ"ל מובן המעלה דת"ת דהוי מדאורייתא, משאר מצוות. דהלוא ידוע השקו"ט אם מצוות דרבנן הם חיוב על הגברא או על החפצא, משא"כ בחיובים מה"ת אמרינן דהוי בהחפצא עיי"ש.