בתו"י ד, א מקשה הרשב"א שלכאורה במכניס פת בתנור אפשר להיות מציאות של ידיעה באמצע המלאכה ואעפ"כ יהי' חייב. כמו שמצינו לקמן בס"פ הזורק שבמעביר ד"א ברה"ר בשוגג ונזכר באמצע שחייב. ותירץ דלא שכיח שיחזור וישכח.

ולכאורה אפ"ל ולתרץ באו"א. והוא שיש חילוק בין מלאכת הוצאה לאפי' וכדומה.

ובקיצור - בהוצאה הנקודה היא אחת. מוציא מרשות לרשות. ושיטת הבעה"מ ר"פ הזורק שד"א ברה"ר הוא ג"כ "הוצאה". והחיוב הוא ברגע אחד, רק שישנם פרטים בזה שבלעדם אינה מלאכה גמורה. כמו עקירה (כי בלא זה לא שינה רשות החפץ), עקירה ממקום ד' (כי בפחות לא נחשב החפץ מונח ברשות הראשון), הנחה (בלא זה החפץ לא "התיישב" ברשות החדש). אבל החיוב הוא בנקודה אחת. ועיקרו הוא בסוף הד"א, והכוונה כאן היא לא לרגע בזמן כ"א בתוכן המלאכה.

ולכן זה שנזכר באמצע העברה אין זה חסרון, כי בנקודה ועצם המלאכה לא נגע. העיקר הוא שחזר ושכח כשנתהווה החיוב היינו "השינוי" – והוא בסוף ד"א.

משא"כ באופה י"ל לכאורה שכל רגע של האפי' הוא נקודות ורצף אחד של מלאכה. כל רגע הוא הוספה בעצם המלאכה, מזמן שהתחיל עד סופו. ולכן אפ"ל שידיעה באמצע אכן מחסיר הוא בשלימות המלאכה ולכן פטור*.