בגמ' שבת ז, ב "ואמר רב ששת ותופסת עד עשרה, אילימא דאי איכא מחיצה עשרה הוא דהוי כרמלית ואי לא לא הוי כרמלית והאמר רב גידל . . בית שאין תוכו וקירויוו משלימו לי' על גגו מותר לטלטל בכולו בתוכו אין מטלטלים אלא ד' אמות".

הבעל המאור שואל דלכאו' מחיצה עד עשרה זהו רשות היחיד וא"כ מאי קס"ד הגמ'? ומתרץ שפה מדובר שיש מחיצה אחת או שתי מחיצות גבוהות עשרה וכה"ג הויא כרמלית להו"א.

ולכאורה אינו מובן, א. מהי הסברא לומר שאם יש מחיצה אחת או שתי מחיצות, זהו נקרא כרמלית הרי ענינה של מחיצה אחת היא שתפעול דין של רשות? ועוד הרי כרמלית אין ענינה מחיצות שכל ענינן של מחיצות זהו דין ברשות היחיד וא"כ מהו הקס"ד שיהיה גם בכרמלית מחיצות גבוהות עשרה?

עוד קשה מה ששואל תוס' בד"ה 'אילימא דעד עשרה' על שיטת רש"י: "ועוד קשה דהיכי קאמר ואי לא, לא הוו כרמלית והרי ים ובקעה אין להם מחיצות"? (לרש"י לא קשה כמו שמבואר בפנ"י ובחת"ס שרש"י מדבר על קרפף יותר מבית סאתים, ובכרמלית סתם אם אין מחיצות הרי זהו וודאי כרמלית, ופה מדובר בקרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, שהמחיצות עד עשרה באים לפעול שיהיה רשות היחיד, ואז חכמים שמים עליו דין של כרמלית לענין לטלטל בתוכו אבל לפי שיטת בעל המאור המחיצות באים לפעול דין של כרמלית, א"כ איך ים ובקעה יכול להיות כרמלית הרי אין להם מחיצות?)

ויש לבאר בהקדים מה שמובא בחידושי חת"ס דף ו, א ד"ה 'אבל ים ובקעה' וכו'. "דהרמב"ם בפירוש המשניות פירש כרמלית כארמלית שאינה לא בתולה ולא בעולת בעל ותוס' דשמעתא בשם הירושלמי פירשו רך ומלא, שיש בו ב' כוחות של רשות הרבים ושל רשות היחיד והוא הפוך מפירוש הרמב"ם שאין בו לא כח של רה"ר ולא כח של רה"י". עכ"ל (ומ"ש התוס' בסופו אינה לא כרשות הרבים, ולא כרשות היחיד, הפשט הוא לא לגמרי רשות הרבים, אלא הוא אמצעי שיש בו שתי כוחות) וכן הבעל המאור מביא הירושלמי הנ"ל שהפירוש כרמלית הוא רך ומלא שצריך להיות בו ב' כוחות, בין של רשות היחיד (שזהו מה שרבים לא משתמשים שמה) ובין של רשות הרבים (שזהו מה שאין לו מחיצות, ורבים יכולים להשתמש שמה), כמו שיטת התוס'.

עפ"ז אפשר להבין הו"א של הגמ' בדברי רב ששת שלכאורה כרמלית יש לה יותר דימיון לרשות הרבים ולכן סברה הגמ' שצריך שיהיה מחיצה אחת או שתי מחיצות כדי לפעול הדמיון לרשות היחיד, שלא מספיק מה שרבים לא משתמשים שמה שיהיה נחשב דומה לרשות היחיד, אלא שצריך גם את הענין של המחיצות. ובאופן אחר קצת שזהו מה שרבים לא יכולים להשתמש שמה זה נפעל ע"י המחיצות, וזהו הדמיון לרה"י.

והנה עניינם של מחיצות מוסבר בספר 'אמרי צבי' סי' טו שבמחיצה יש שני ענינים: א. מחיצה מבחוץ (שמירה על המקום שאנשים לא יוכלו להיכנס). ב. שהמקום יהיה מוקף מחיצות (שענינם הוא מחיצות מבפנים, כידוע שכל בן אדם אוהב להיות בבית, וענינו של הבית זהו לאו דוקא שיהיה שמור מבחוץ אלא גם שיהיה מוקף מחיצות מבפנים) עיי"ש.

והיינו דההו"א של הגמ' בדברי רב ששת היא שצריך את המחיצות לפעול 'מעין' של רשות היחיד, וע"י שתי המחיצות או אפי' מחיצה אחת זה יפעול קצת שמירה על מקום וגם שהמקום נהיה קצת מוקף מחיצות שזהו דמיון לרשות היחיד. ועם זה אפשר לתרץ גם את השאלה השניה של תוס' שלכאורה קשה על הבעל המאור שאפשר לומר שבבקעה יש מחיצה אחת או אפי' שתי מחיצות, ומה שקשה לתוס' זה רק על שיטת רש"י שצריך ד' מחיצות לכן זהו קשה להגיד שעל זה התכוונה הברייתא שיש ד' מחיצות בבקעה.

אבל עדיין צריך ביאור על הים שלכאורה אפי' מחיצה אחת לא שייכת בים.

וי"ל שהים הוא מקום יותר דומה לרשות היחיד משאר מקומות שאפי' אם יעברו רבים שמה הוא לא יהיה נקרא רשות הרבים כמו שכתוב אדה"ז בשו"ע סעי' יט, שמה שבים אפי' שהולכים שמה עם ספינות לא הולכים שמה כמו ביבשה, לכן לא צריך בו הענין של המחיצות שיפעול בו דמיון לרשות היחיד.

ועוד אפשר לומר שהים, המים שלו מקיפים אותו מכל הצדדים, לכן הוא נחשב מעין מחיצה שפועל בו הענין של מוקף, וגם קצת שמירה שלא כל אחד יכול ליכנס בים בהדיא.