בגמרא פסחים ו, ב "אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל מאי טעמא אי נימא משום פירורין הא לא חשיבי . . אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתי' עילוי' וכי משכחת לבטלי' דילמא משכחת ליה לבתר איסורא ולאו ברשותי' קיימא" עכ"ל הגמרא.

וצ"ל וכי משכחת לבטלי' על גלוסקא יפה והלא הוא עובר למפרע על בל יראה ובל ימצא ומה מועיל ביטול של עכשיו? והנה בתוס' דף כא, א ד"ה 'ואי אשמעינן' חי' דמשום דמצנעא לה, וז"ל התוס': "ואין עובר משום בל יטמין דבל יטמין נפקא לן מלא ימצא ואין בזה מצוי כיון שאין ידוע היכן הוא וכן משמע בפ"ק דפריך וכי משכחת לה ליבטלי' משמע דכל כמה דלא משכחת לא עבר בבל יראה" עכ"ל. ומשמע מדבריו שכל זמן שאין החמץ ידוע אינו עובר על בל יראה ובל ימצא, והנה לכאורה גם על פירורין אינו עובר דהרי אין ידוע לו איפה הם נמצאים. ועיין ברא"ש סימן ט וז"ל: "אי נימא משום פירורין דקים לן שלא מצא בבדיקה ונשארו ועובר עליו בבל יראה ואע"פ שאינו רואה דכאן לא כתיב 'תראה חמץ' אלא "לא יראה" דמשמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראי' ואע"פ שאין ידוע שהם בביתו מ"מ בל יראה איכא ולכך צריך שיבטל. ושוב אין כאן איסור בל יראה דממילא בטילי והוי' הפקר ואין עובר עליהן, ואמר רבא גזירא שמא ימצא גלוסקא יפיפי' דדעתי' עילוי' כלומר חיישנין שמא באחת מן הזויות היתה גלוסקא יפיפיה שדעתי' עילוי' ולא בטלה ממילא ולכך צריך לבטל" עכ"ל.

הרי דפירורים נקראים חמץ ידוע. וקשה דלכאורה אם הפירורין נקראים חמץ ידוע (ואם לא משום שהם בטילין ממילא דהא לא חשיבי הי' עובר עליהם) אמאי אינו עובר על הגלוסקא היפה למפרע משום בל יראה, דהא הם באחד מן הזויות שיכול להיות שם חמץ. ועיין בקרבן נתנאל ס"ק ג שהביא את דברי הב"ח שהקשה על הרא"ש למה על פירורין נקרא חמץ ידוע שהרי בפשטות אין ידוע היכן הם, ותירץ דברי הרא"ש שאי אפשר לבית בלי פירורין רק שלא מצא אותם ולכן נקרא חמץ ידוע, אבל חמץ שבביתו שאינו ידוע כ"ע מודים דאינו עובר עליו אפילו בלי ביטול, ולסברתו הרי הוא מחלק בין גלוסקא יפה שיכל להיות שאינה שם ובין פירורין שבודאי הם נמצאים שם רק שאינם ידועים לו, וחמץ שהוא בודאי שם רק שאינו ידוע מקומו נקרא חמץ ידוע כמו פירורין.

אבל מדברי התוס' לכאורה אין לחלק בין פירורין לגלוסקא יפה דשניהם אינם ידועים לבעל הבית וכן משמע מקושיית הב"ח על הרא"ש דהקשה הלא חמץ אינו ידוע הוא לגבי פירורין.

ולכאורה צריך להעיר דהרי פשטות לשון הגמרא בדף ו, ב משמע כדברי הרא"ש דהבודק צריך שיבטל "מאי טעמא אי נימא משום פירורין הא לא חשיבי" ולכאורה למה הוצרכה הגמרא לומר על פירורין הא לא חשיבי הרי יכלה הגמרא לומר דהפירורין נקראים חמץ שאינו ידוע ולמה אומרת הגמרא הא לא חשיבי. משמע מפשטות הגמרא דזה דאינו עובר על פירורין הוא משום דממילא בטילי ולא משום שהם חמץ שאינו ידוע.

ועוד יש להעיר דלולא סברת התוס' בדף כא ודברי הרא"ש היינו יכולים לומר דזה שפטור למפרע על גלוסקא הוא מצד דין של אונס דרחמנא פטרי' דהרי הוא בדק כראוי הרי הוא אונס ורק עכשיו שהוא מוצא את החמץ הוא חייב לבטל מיד וזהו מה שהגמרא אומרת "וכי משכחת לי' לבטלי'" דעכשיו שהוא מוצא כבר אינו אנוס ולכאורה על הפירורין שאי אפשר למצאן אפילו אם יבדוק כל השבוע אפ"ל שהוא פטור מצד אונס.

ושמעתי מהגאון רב משה סלוויציק שליט"א ר"מ ישיבת בריסק בשיקאגא שאין לסמוך לכתחילה על דין אונס רחמנא פטרי' דדין אונס רחמנא פטרי' הוא אם בדיעבד שהוא לא ידע אז הוא פטור מצד אונס אונס רחמנא פטרי' אבל בפירורין שבודאי הם שם רק שאינו ידוע איפה הם אם הוא בדק כראוי אין לסמוך על דין אונס לכתחילה יהי' צריך לבטלם אם לא משום דאינם חשובין ובטלים ממילא כשיטת הרא"ש או הוא פטור מצד חמץ שאינו ידוע כשיטת התוס'.