בגליון תתקפח הקשה הרב י.ל.ה. על מה שכתבתי בהגליון שלפנ"ז אודות הדין (כריתות יט, ב) ש"המתעסק בחלבים ועריות חייב [חטאת] שכן נהנה". וכן אודות הדין (שו"ע אדמוה"ז (סי' תע"ה סכ"ח) שאם אכל מצה בלא כוונה יצא ידי חובתו. לפי "שעל כרחו נהנה הגוף מאכילה" - שהטעם ע"ז הוא, כי הטעם שצריכים כוונה הוא כי בלא"ה חסר היחס בין האדם להמעשה, שהרי עיקר ענין של בע"ח, וכ"ש אדם, הוא נפשו, וכשמייחסים פעולה למישהו, צ"ל יחס בין הפעולה לנפש האדם. וכדי שנפשו תהי' מעורב בהמעשה, ה"ז ע"י כוונתו, כי זהו ביטוי כוחות נפשו, ואם זה חסר, חסר שייכות האדם להמעשה, הנה אם נהנה ע"י המעשה, אז גם אם לא כיוון לזה, ישנו קשר בין האדם והמעשה, כי גם כח התענוג והמדות וכו' הם עיקר הנפש, ובמילא כשנהנה, לא חסר כאן היחס בין אמיתית האדם (נפשו) והמעשה. ולכן חייב בחטאת ויוצא י"ח המצוה. עכת"ד, ועיי"ש.

וע"ז העיר הרב הנ"ל, וז"ל: דגבי המתעסק בחלבים ועריות דלא נתכוין כלל לעשות את המעשה, אז מסתבר לומר דלא חשיב מעשה דידי', ואז הוא דשייך לומר דעי' הנאה חשיב שפיר מעשה דידי', אמנם הדין דאכל מצה בלא כוונה, הרי איירי אף היכא דנתכוין לאכול את המצה, אלא שלא כיון לאכלו לשם מצוה, וא"כ פשוט שהאכילה נחשבת שפיר מעשה דידי', אלא דליכא עשי' לשם מצוה, וא"כ מה מועיל מה שנהנה ליחשב עשי' לשם מצוה, הרי סו"ס אין כאן כוונה לשם מצוה. וצ"ב. עכ"ל.

והנה בגליון הנ"ל לא הארכתי בזה, כי כ"ז הבאתי שם רק כדוגמא לענין כוונה והנאה בבע"ח, שע"י ביאור הנ"ל רואים בכללות שכוונה והנאה גורמים יחס בין העושה והמעשה וכו', ולזה לא הי' נוגע פרטי הענינים בדין דאכל מצה בלי כוונה וכיו"ב - אבל עכשיו אפרש שיחתי: ובהקדים, כשעושים פעולת מצוה, יש בזה ב' ענינים: א) עשיית הפעולה. ב) שבפעולה זו ישנה גדר פעולת מצוה. שהרי כשעושים פעולה זו בזמן אחר, כמו אכילת מצה בשאר ימות השנה, אף שיש כאן פעולת אכילת מצה, אין כאן פעולת מצוה. או תקיעת שופר בשאר ימות השנה, אף שיש כאן פעולת תקיעת שופר, אבל אין כאן פעולת מצוה.

וכדי לקיים המצות צריכים כוונה מצד ב' ענינים אלו: א) שהפעולה תתייחס אליו, כלומר, שהוא יאכל המצה, והוא יתקע בשופר, וכיו"ב. ב) שה"מצוה" שבהפעולה תתייחס אליו, שהוא יקיים מצות מצה, ושהוא יקיים מצות שופר וכיו"ב.

ולכן כשתוקע לשיר לא יצא, אף כשנתכוין לתקוע בשופר, כי אף שע"י כוונתו לתקוע ישנו יחס בין (אמיתית) האדם לפעולת התקיעה, מ"מ חסר כאן היחס שלו לה"מצוה" שבהפעולה, כי היות ולא כיון להמצוה, הרי שעיקר ענינו של (נפש) האדם אין מונח בה"מצוה" שבהתקיעה, ואין שייך לומר בזה שאדם פלוני זה עשה המצוה של תקיעת שופר. ואף שלפועל נעשה המצוה, אבל אין זה (ה"מצוה" שבזה) מתייחס אליו.

והנה גם תענוג וכו' הוא מעיקר נפש האדם (והבע"ח), וגם זה גורם ש(נפש) האדם אכן מונח במה שעושה – אף שאי"ז עיקר הנפש כמו השכל ומחשבה, מ"מ ג"ז הוא ביטוי הנפש – ובפרט אחד יש מעלה בהיחס שנגרם ע"י הנאה, במצות שיש בזה הנאה, לגבי היחס שנעשה ע"י כוונה, כי במצוות שיש בהם הנאה, אין פעולת המצוה דבר שמחוץ להאדם כדי שנוכל לחלק ולומר שיש רק יחס בין האדם והפעולה, ולא בין האדם לה"מצוה" שבהפעולה, כי "הנאה" גורמת שפעולה זו נכנסת לתוך האדם מעצמה, כלומר, בשלמא במצוה שאין בזה הנאה כתקיעת שופר וכיו"ב, הרי בעצם הפעולה אינה מיוחדת עם האדם, כ"א שנעשית ע"י האדם. הנה כדי לומר שאמיתית האדם (נפשו) מונח בזה, צריכים לעשות דבר כדי לקשרו, וזה נעשה ע"י הכוונה, בזה י"ל שהיות והקשר הוא דבר שצריכים לגרום, הנה זה מוגבל למה שגורמים, ולכן אם מכוין רק לעשות הפעולה, ואין מכוין לקיים ה"מצוה" שבהפעולה, עדיין אין אמיתת האדם קשור עם ה"מצוה" שבהפעולה, כי לזה לא הי' שום דבר שיגרום קשר זה, משא"כ כשהאדם נהנה מהמצוה, שזהו דבר שנמצא בתוך האדם מצד עצמו (הוא נהנה), הרי אין צריכים לגרום הקשר, כי ההנאה עצמה שמתייחדת עמו היא הקשר, וא"כ אין סיבה לומר שנגרם הקשר רק להפעולה, ולא לה"מצוה" שבהפעולה, כי קשר זה ישנו בעצם, ובמילא אינו מוגבל רק לפרט א' שבהפעולה.

במלים פשוטות: כשצריכים לגרום קשר, אז נגרם רק מה שבפועל גורמים, משא"כ אם קשורים הם בעצם, אז קשורים בכל הפרטים הכלולים בזה. ולכן במצוה שאין בו הנאה, שצריכים לגרום הקשר, הנה צריכים לכוין גם להמצוה, כי באם מכוונים רק להפעולה, נעשה הקשר רק להפעולה. משא"כ במצוה שיש בה הנאה, יש כאן הקשר ביניהם בעצם ולכן ישנו הקשר גם לה"מצוה" שבהפעולה.

ועפ"ז מובן כל הענין: כשכופין מישהו לעשות מצוה, אם אין בה הנאה, לא יצא י"ח, כי חסר ב' הענינים, לא רק שאין ה"מצוה" שבהפעולה מתייחסת אל אמיתית (נפש) האדם, כ"א בכלל אין הפעולה מתייחסת אליו, כי לא כיון גם לעשות הפעולה. ואם לא כפו אותו, ועשאה בכוונה לעשות הפעולה, ולא כיון לעשות המצוה, ג"כ לא יצא י"ח המצוה, כי אף שהפעולה מתייחסת אליו, מ"מ אין ה"מצוה" שבהפעולה מתייחסת אליו. משא"כ אם זה מצוה שיש בה הנאה, בין אם כפו אותו לעשותה, או שעשאה בכוונה לעשות הפעולה, ולא נתכוין לעשות המצוה, יצא י"ח, כי ההנאה מקשרת אמיתית האדם (נפשו) לא רק עם הפעולה, כ"א גם לה"מצוה" שבהפעולה.

ועד"ז בעבירה, שאם הי' מתעסק פטור מקרבן חטאת, כי אין קשר בין אמיתית האדם והפעולה. ואם הי' בזה הנאה, חייב חטאת, כי ההנאה מקשרו הן להפעולה, והן לה"עבירה" שבהפעולה, כי כל מה שנכלל בהפעולה מתקשר עם נפשו, כי הוא (נפשו) נהנה מזה מצ"ע, וזהו דבר שיש בו וכנ"ל.

ומכל זה רואים שהן כוונה והן הנאה יש להם תכונה זו שמייחסים מה שעושים ל(נפש) האדם. ומזה הבאתי דוגמא לבע"ח, שכוונתו להזיק ויש הנאה להזיקו הם סיבות לחייבו יותר, כי אז יש קשר יותר להבהמה העושה ההיזק.

[ואף שלפי הנ"ל נמצא שבהנאה יש יותר קשר להפעולה מהקשר שישנו ע"י כוונה, ואיך כתבתי שבעיקר ישנו קשר להאדם כשמכוין, ובזה נכלל בדרך ממילא שגם כשנהנה ישנו קשר. (ועפ"ז ביארתי למה מקשה בגמ' (ד,א) "ולאו קו' הוא ומה שן שאין כוונתו להזיק חייב, קרן שכוונתו להזיק לא כ"ש". ופרש"י "והוא הדין נמי דקא פריך מטעמא קמא, דאי כתב קרן הוה נפקא שן מיני' בק"ו, ומה קרן שאין הנאה להזיקה חייב וכו'", ומדוע לא הקשה כן בפירוש גם בנוגע להנאה. וביארתי לפי שלשניהם נקודה אחת. והעיקר מביניהם הוא הכוונה, עיי"ש) - כי לאחר שישנו הקשר, הנה הקשר בין אמיתית האדם להפעולה, הוא יותר ע"י כוונה מע"י הנאה, כי הנפש מתבטאת יותר במוחו וכוונתו מבמדות (ואפי' בבע"ח כ"ה, אף שדרגת המוחין שלהן מועט הוא), אלא כדי לפעול הקשר, ה"ז יותר בהנאה, כי כשישנו הנאה אי"צ לגרום הקשר, כ"א שהקשר ישנו מצ"ע מצד טבע הענינים, משא"כ בכוונה צריכים לגרום הקשר; אבל הקשר עצמו הוא יותר בכוונה מבהנאה (ולכן מקשה בגמ' על הכוונה, ובזה נכלל בד"מ ג"כ ההנאה)].