א. מבואר בגמרא "דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה", ומפרש רש"י "דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה". ומקשים ע"ז התוספות (בקושייתם השניה) "דתשביתו אמרינן לקמן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה, ואחר איסורא לא מהני ביטול"!? ואכן הר"י מפרש הא דביטול מהני באופן אחר: "מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר מדקאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה".

ומבאר המנ"ח (מצוה ט בא"ד) דרש"י ותוספות חולקים באם 'תשביתו' הוה מצוה בקום ועשה או בשב ואל תעשה; דרש"י סב"ל דהוה בשוא"ת ובמילא אין זה בעי' אם פעולת ההשבתה צריכה להתקיים לפני זמן חלות החיוב, מאחר שהמצוה אינה בהפעולה אלא בזה שבבא הזמן כבר לא יהי' לו חמץ, משא"כ התוספות סב"ל דהמצוה הוה בקו"ע ולכן א"א שיקיים את המצוה ע"י שעושה אותה לפני זמן חיובה.

ואשר לפ"ז נמצא לכאורה, דלדעת התוספות כשחכמים תקנו לבער החמץ לפני שעה שישית, עקרו עי"ז קיום המצוה של 'תשביתו'. ועיי"ש בהמשך דבריו - של המנ"ח - שבאמת סב"ל כן, ומבאר איך הי' לחכמים הכח לזה (עיי"ש שמאריך בכל הענין, והדברים עתיקים). ועכ"פ יוצא מדבריו דאם מצות תשביתו הוה בקו"ע אז א"א לקיים מצוה זו לפני הגעת זמנה כמשנ"ת.

אמנם מדיוק בדברי אדה"ז בשלחנו נראה דחולק על יסוד זה של המנ"ח; דהנה בדין מי שמבער חמץ שמצא אחר שכבר גמר לבער חמצו שמצא בבדיקה, כתב (סי' תמו ס"א), שצריך לברך על ביעור זה מאחר שכבר נגמרה מצות הבדיקה שבירך עליה בתחלה. וע"ז ממשיך לבאר (בס"ב) דבד"א כשמבערו אחר שעה שישית, משא"כ כשמבערו לפני שעה שישית הרי אף שכבר גמר לבער חמצו שמצא בבדיקה מ"מ אינו מברך על ביעור זה (השני).

ומבאר הטעם לזה: "לפי שכל זמן שלא הגיעה שעה שישית עדיין לא נגמרה מצות הבדיקה, שהרי אינו בודק אלא כדי לבערו מן העולם, וכל זמן שלא הגיעה שעה שישית אין צריך לבערו, ונמצא שלא עשה כלל מצוה בבדיקתו וביעורו עד שהגיע שעה שישית ואין חמץ נמצא ברשותו אזי למפרע עשה מצוה בבדיקתו ובביעורו".

והיוצא מדבריו דמחד גיסא באמת ליכא קיום מצוה בההשבתה לפני שעה שישית, אמנם מאידך כשמגיע שעה שישית אז ישנה קיום המצוה למפרע, אשר מוכח מזה לכאורה דאין הפירוש שקיום המצוה הוה בשוא"ת, היינו בזה שהגיע שעה שישית ואין לו חמץ ברשותו (כמו שבאמת ראיתי מפרשים בדעת אדה"ז), דבאם כן אין כאן קיום מצוה 'למפרע' אלא דבאותה שעה מקיים המצוה המוטל עליו בשוא"ת! אלא ע"כ דסב"ל דתשביתו צריכים לקיים בקו"ע אלא דאפשר לקיימו גם באופן של 'למפרע'.

ואשר לפ"ז כבר ל"צ לומר דלדעת התוספות - דבכללות אזיל אדה"ז בשיטתייהו בענין מצות תשביתו - עקרו חכמים קיום מצוה זו ע"י תקנתם.

אלא דצריך ביאור בעיקר סברא זו של קיום המצוה למפרע - אשר על יסוד זה חולק המנ"ח כנ"ל - דמדוע ואיך 'עובד' דבר זה, והיכן מצינו כזה דבר שפעולת המצוה לא נחשבת למצוה עד לזמן מאוחר יותר כשמגיעה זמנה!?

ב. ובביאור הדבר נראה לומר דשונה מצוה זו מרוב המצות בזה שכל כולה לא באה אלא לצורך מה שנפעל ממנה אח"כ, וכלשון אדה"ז בהמשך סעיף הנ"ל "ולא צותה תורה לבער חמץ בערב פסח מחצות היום ולמעלה אלא כדי שלא יעבור עליו בב"י וב"י בתוך הפסח". והיינו דלא כברוב המצות שתכליתן היא בפעולתן עצמן, ואילו כאן הרי תוכן המצוה היא מה שנפעל ממנה אח"כ - שבפסח לא תהי' חמץ.

(ונמצא שזה כעין הכרעה בין הסברות של קו"ע ושוא"ת של המנ"ח; דמחד גיסא הר"ז מצוה שצריכים לקיימה בקו"ע דוקא, ומאידך הרי התוכן של העשיה היא להגיע להמצב שלאחריה, והיינו מה שכבר לא יהי' חמץ - ע"ד הענין של שוא"ת שא"צ בפעולה).

ואשר לפ"ז נמצא שעיקר קיום מצוה זו היא באופן כזה אשר גם אחרי עשיית הפעולה הרי הקיום כאילו תלויה ועומדת עד שיבא הפסח ולא יהי' חמץ אצלו.

ליתר ביאור: השקו"ט של המנ"ח היתה איך אפשר לקיים תשביתו לפני חצות אם עדיין לא חלה זמן המצוה, אמנם באמת הרי גם אחרי חצות כאשר כבר חלה מצות תשביתו באמת עדיין לא נתקיימה המצוה ע"י פעולתו (בשלימותה עכ"פ) עד אח"כ כאשר מגיע החג ואין לו חמץ (כמפורש בדברי אדה"ז דלעיל)! ונמצא דעיקר מצוה זו נאמרה באופן זה אשר הפעולה שלה תלויה ועומדת עד שיגיע אח"כ תכליתה וכוונתה, ורק אז נחשב שקיים המצוה ע"י אותה פעולה.

וי"ל דזהו היסוד וההסברה לדברי אדה"ז דכאן אפשר לקיים המצוה ע"י הסברא של 'למפרע' - דאחרי אשר בזמן ה'תכלית' נמצא דיש כאן הנפעל המבוקש שבאה ע"י פעולת ההשבתה, שוב נחשב אותה פעולה לקיום המצוה למפרע, מכיון שהיא הביאה להמבוקש הנרצה כמשנ"ת.

ג. ויש להביא דוגמא לזה ממצות פו"ר, דגם שם הרי פעולת האדם בקיום המצוה והתכלית והכוונה של המצוה מגיעים בשני זמנים נפרדים, וגם הפעולה אינה מכריחה שיתקיים התכלית, והיא תלויה ועומדת עד שיתקיים תכליתה ורק אז נחשב לקיום המצוה לפועל.

ומה מאוד יומתקו הדברים דגם שם מצינו מחלוקת בהבנת פעולת וקיום המצוה, ובעלי השיטות אזלי לשיטתייהו בשתי המצות כמשי"ת.

דהנה המנ"ח (במצוה א ועד"ז אח"כ במצוה שו) מוכיח מהא דקיי"ל דמי שהיו לו בנים ומתו (ח"ו) לא קיים המצוה דפו"ר וחייב להתעסק בה שוב, דמצוה זו אינה כשאר מצות שהן בפעולה שאדם עושה, אלא דהפעולה כאן (שהיא מעשה הביאה) היא רק הכשר מצוה, והמצוה היא שיהי' לו בנים, ושלכן כל זמן שלפועל אין לו בנים לא קיים המצוה בזה שעשה הפעולה.

אלא דהוא עצמו כותב שלפ"ז אינו מבין דברי התוספות בכ"מ שהקשו מדוע אין אומרים שהעשה דפו"ר תדחה הל"ת של לא יהי' קדש? ותירצו דהוא משום דלא הוה בעידנא משום דהל"ת היא כבר בשעת העראה והעשה היא רק בגמר ביאה (עכת"ד התוספות בכ"מ), והרי לפי המנ"ח יוצא דגם בגמר ביאה אין כאן שום קיום מ"ע דלא הוה יותר מהכשר מצוה כנ"ל (ונמצא דלדבריו הרי קושיית התוספות מעיקרא ליתא, דאין במעשה ביאה שום עשה לדחות הל"ת)!

והמובן מזה לכאורה דאכן דעת התוספות היא - דלא כהמנ"ח - דמעשה הביאה כן הוה קיום המצוה דפו"ר (רק דהמצוה הוה בהגמ"ב כנ"ל). ואע"פ דקיי"ל דכשמתו בניו אכן לא קיים המצוה - נצטרך לומר לכאורה דזה שהבנים קיימים ה"ה התכלית של קיום המצוה, והיינו דזה שקיים המצוה במעשה ביאה שלו הוא רק כשמביאה זו קיימים בנים בעולם.

ואשר יוצא מזה דגם במצות פו"ר סב"ל להמנ"ח דהמצוה אינה בהפעולה בכלל אלא בהנפעל, דאם הי' המצוה בהפעולה לא הי' אפשר שהפעולה תהא תלוי' במה שקורה לאחריה, ואילו התוספות סב"ל דבאמת כן הוה המצוה בהפעולה אלא שזה תלויה בהנפעל היוצא ממנה אח"כ.

והר"ז מתאים מאוד לשיטתייהו כאן בענין תשביתו דהמנ"ח לית ליה סברא זו דפעולת ההשבתה תלוי' ועומדת עד זמן מצות תשביתו ואז נחשבת למצוה (ולכן מפרש באחת משתי דרכים: דהמצוה אינה בהפעולה כלל אלא בשוא"ת, או שבאמת אנחנו לא מקיימים המצוה כנ"ל), משא"כ אדה"ז אשר הולך בשיטת התוספות כאן כנ"ל, סב"ל - ע"ד שיטת התוספות שם - שהמצוה אכן הוה בהפעולה אלא שתלוי' ועומדת עד שיושלם הכוונה והתכלית של המצוה כמשנ"ת.

ד. ויש להעיר מעוד הלכה אשר לכאורה דומה בתוכנה לדיון הנ"ל, ואיך שגם שם רואים דהמנ"ח לשיטיתיה קאזיל;

מבואר בסוגיא בריש מסכת שבת (ד,א) דמי שהדביק פת בתנור בשבת ורדה אותה לפני שנאפה, לא נתחייב במלאכת אפיה (דכל השקו"ט דהסוגיא שם היא באם מותר לו לרדותה בכדי להציל א"ע מהאיסור (או העונש) של אפיה או לא, אבל הא מיהא פשוט שהרדיה בכחה להצילו מהאיסור). ונחלקו גדולי האחרונים בביאור דבר זה (יעויין לדוגמא במנ"ח סי' רצח, ובחלקת יואב ח"א סי' יוד, ובאבנ"ז או"ח סי' מח ועוד. וכבר דשו בזה רבים);

יש מבארים דהמלאכה של אפיה (וה"ה בעוד מלאכות כיו"ב) אינה פעולת ההכנסה של פת לתנור אלא המשך האפיה עצמה, ולכן כשהוציאה לפני שנאפה עוד לא נעשה המלאכה ומשו"ה ה"ה פטור (ועד"ז באם יכניס הפת לתנור מיד לפני סוף השבת, הרי אף שההכנסה הי' בשבת בודאי לא יתחייב על אפיה זו שנעשית אחר השבת).

ויש מבארים דבאמת המלאכה היא עצם הכנסת הפת לתנור דזהו הפעולה המחייבת, אלא שבכדי שתחשב פעולה של אפיה צ"ל שאכן לפועל נאפה ע"י הכנסה זו, ושלכן באם הוציאה לפני שנאפה לא התחייב על ההכנסה, דנמצא דלפעול הכנסה כזו לא הי' פעולה של אפיה (אמנם לדרך זה באם כן נאפה ע"י הכנסה זו, אז גם אם כל המשך האפיה הי' אחר השבת באמת יתחייב ע"ז).

ואכן המנ"ח אזיל לשיטתיה גם כאן ונקט בפשיטות כהצד דהעיקר הוא ההמשך הבאה אחרי הפעולה (ולא שהפעולה היא העיקר ורק שתלויה בההמשך הבאה לאחריה), ואשר זהו הסיבה מדוע כשנתבטלה ההמשך ליתא שום חיוב, יעויין בדבריו שם).

ה. אלא דעדיין יש מקום לבעל דין לטעון, דבשלמא במצות פו"ר, ועד"ז באיסור אפיה (וכיו"ב) בשבת, הרי אף שהפעולה תלוי' ועומדת עד קיום הנפעל והתכלית שלה, אבל מ"מ כבר בזמן הפעולה ה"ה מחוייב בדבר, וא"כ יש להבין איך אח"כ כשנשלמת הכוונה והתכלית של הפעולה ה"ה נחשבת למצוה (בפו"ר) או עבירה (במלאכת שבת), משא"כ כאן במצות תשביתו הרי בעת עשייתו הפעולה עדיין לא חלה עליו החיוב בכלל, אז איך אפשר שע"י הנפעל הבאה אח"כ יחשב פעולה זו כקיום המצוה שעליו?

אמנם נראה דיש למצוא תירוץ ומקור לזה בדברי כ"ק אדמו"ר זי"ע; דהנה בלקוטי שיחות (חכ"ו שיחה ב' לפ' בא) שקו"ט בפסקו של הרמב"ם דאף שקטן שהגדיל בין פ"ר לפ"ש חייב בהבאת פ"ש, מ"מ "אם שחטו עליו בראשון פטור", אשר ידוע התמיה בזה דאיך אפשר שמה שעשה בזמן הפטור יפטור אותו מחיובו בזמן החיוב?

תחילה מבאר הדבר מיוסד על ביאורו של הר"י קורקוס (הובא בכס"מ שם) דמהפסוק "שה לבית אבות" נתרבה ששוחטין קרבן פסח גם על הקטן, ושלכן - אף אם להלכה אין חיוב על הקטן להמנות על הקרבן, מ"מ - היות שהתורה ריבה אותו לענין קרבן זו, שוב נפטר מחיוב הבאת פסח שני גם אחר שהגדיל (ויעויין שם איך שגם הגר"ח וגם הצפע"נ ביארו הדבר, אבל כמדומה שנקודת הדבר הוא כנ"ל).

אלא שמקשה ע"ז משיטת התוספות - שהביאו אדה"ז להלכה - דלא רק שאין שום חיוב למנות הקטן על הק"פ אלא שאף יש בזה איסור (אלא שמשום חינוך אפשר לספות לו איסור זה בידים כו'), וא"כ הרי בודאי א"א לומר שהתורה ריבה את הקטן לענין הבאת הק"פ!?

ולבסוף מתרץ על יסוד כלל שהוציא הגאון הרגצובי' מהלכה זו, שגם מי שהוא פטור מדבר בעת שמקיים המצוה הרי באם ה"פעולה שלו קיימת נפטר אף בזמן שנתחייב".

ומביא ג' דוגמאות של הרגצובי' ליסוד זה: א) מה שמשמע מהבה"ג שלפי המ"ד שקטן מוליד ה"ה יוצא מצות פו"ר ע"י בנים שנולדו לו בקטנותו. ב) גוי שמל א"ע לשם מצוה (ולא לשם גירות) "אם נתגייר אח"כ א"צ להטיף דם ברית". ג) מה שאדם מקיים מצות ידיעת התורה ע"י התורה שלמד בקטנותו.

וממשיך הרבינו לבאר איך שגם כאן (בק"פ) הרי קרבן שנעשה עבור הקטן נחשב לפעולה קיימת, ושלכן ה"ה פוטרו מחיובו גם אחרי שיגדיל מחמת אותו יסוד - שכל שהפעולה שלו קיימת נפטר אף בזמן שנתחייב (עיי"ש אריכות הביאור בכ"ז).

ועכ"פ יוצא לנו מכ"ז יסוד חזק לומר דפעולה שתוכנה היא מה שמביא לידי איזה נפעל, הרי אם הנפעל קיימת אח"כ ה"ה יכולה להחשיב גם הפעולה (שהביאה את הנפעל) שנעשה בזמן הפטור, שתהא נחשבת לפעולת המצוה כמשנ"ת בהשיחה.

ועד"ז י"ל בענינינו שהנפעל מהשבתה הקיימת אחרי הגעת זמן האיסור מחשיבה למפרע פעולת ההשבתה שתהא נחשבת להשבתה של מצוה, וכלשון אדה"ז שהבאתי לעיל ".. שהגיע שעה שישית ואין חמץ נמצא ברשותו אזי למפרע עשה מצוה בבדיקתו ובביעורו".

(אלא דלפכ"ז יש מקום לטעון דנדחתה קושיית התוספות על רש"י דהשבתה לא יכולה להתפרש כביטול מאחר שביטול א"א אחר זמן החיוב, הרי לדברינו מדוע לא הבינו התוספות שרש"י יתרץ שיקיים את ההשבתה באופן של למפרע!?

אמנם התירוץ פשוט: דבודאי כשהתורה ציוותה על המצוה היתה הציווי באופן ובזמן שמחוייב בדבר - היינו אחר חצות, אלא דע"ז מחדשים שאפשר לקיים המצוה גם בזמן הפטור באופן של למפרע, אבל לכאורה אין מקום לומר שזה הי' עיקר הציווי והחיוב לקיים המצוה באופן שרק למפרע נהי' מעשה של מצוה! וזה הי' קושיית התוספות ארש"י).

קיום תשביתו ע"י ביטול או מכירה

ו. והנה עד כאן מדובר בענין קיום מצות תשביתו ע"י הבערה וכיו"ב לפני זמן החיוב, וראינו שיטת אדה"ז בזה שמקיים מצותו באופן של 'למפרע' כמשנ"ת. אמנם נראה שיש בענין זה חידוש גדול יותר; דגם כשמוכר או מבטל ומפקיר חמצו לפני הזמן (דרק אז יכול למכרו או לבטלו) מקיים בזה מצות תשביתו כמשי"ת.

דהנה ז"ל (סי' תל"א ס"ב) ביסוד מצות תשביתו: "ומה היא השבתה זו שאמרה תורה הוא שישבית ויבער החמץ מן העולם לגמרי .. אבל אם רוצה לבטלו ולהפקירו אין זה מועיל כלום. בד"א לאחר שהגיע זמן איסור אכילתו והנאתו מה"ת דהיינו מחצות יום י"ד ולמעלה .. ולפיכך אינו יכול לבטלו ולהפקירו, אבל קודם שהגיע זמן איסור הנאתו יכול הוא לבטלו ולהפקירו ומותר לו מה"ת להשהותו עמו בבית כל ימי פסח שאינו עובר מה"ת בב"י וב"י אלא על חמץ שלו שלא הפקירו וכו'".

הרי יוצא מזה דכל העיכוב מלקיים מצות תשביתו ע"י ביטול והפקר הוה מחמת זה שלפועל לא יכולים לבטל ולהפקיר באותו זמן (היינו אחר חצות), אבל אה"נ בזמן שיכולים לבטל ולהפקיר מקיימים עי"ז מצוה זו (והיינו דאע"פ שאינו אומר בפירוש דמקיימים עי"ז מצות השבתה, ורק כותב שכבר לא עוברים בב"י וב"י, אבל מהמשך הדברים משמע (ואולי מוכח) דעי"ז מקיימים בשלימות מצות השבתה שמדבר עליו בסעיף זה).

ז. והנה בדבר זה - קיום מצות תשביתו ע"י ביטול והפקר לפני הזמן - 'מונח' שני חידושים לכאורה; א) דהוצאה מרשותו נחשב לפעולה של השבתה, ב) דאף שהתורה דיברה על הזמן של אחר חצות כשציותה על השבתה, והרי אז לא יכולים להשבית ע"י ביטול והפקר, וא"כ הרי כוונת ה'תשביתו' של התורה בודאי לא היתה על ביטול והפקר, מ"מ כשמבטל ומפקיר לפני הזמן שוב יש כאן קיום של מצוה זו של התורה אף שלא לזה כיוונה בעיקר מצותה כנ"ל.

ביאור הדברים בהרחבה יותר: מצינו דיון בראשונים לדעת ריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה, ועד"ז לדעת ר"ש דחמץ בער"פ אחר חצות מותר בהנאה, האם יכולים לקיים ההשבתה ע"י מכירה לנכרי או לא. ותוכן השאלה היא, דאף שלשיטתייהו בודאי אפשרי למכור אז החמץ מאחר שהיא מותר בהנאה (וגם בודאי לא עוברים עליו בב"י וב"י אחרי שנמכר), מ"מ האם נחשב הוצאה מרשותו לפעולה של השבתה או לא.

ומביאים בזה שיטת התוספות לקמן (כא,ב ד"ה עבר זמנו) "דלריה"ג א"צ לשורפו אלא יריצנו לפני כלבו או ימכרנו לנכרי". ויתירה מזו כתב הרא"ש (על הגמרא בדף כח) דלר"ש "להסיקו תחת תבשילו ולמוכרו לנכרי מותר וא"צ להשביתו מן העולם אלא מביתו".

ועכ"פ יוצא ברור מדברי התוספות והרא"ש דהשבתה מתקיימת גם ע"י השבתה מרשותו גרידא. אלא דכ"ז נאמר להני שיטות דהשבתה כזו אפשרי אחרי זמן חיובו, ועדיין נשארת השאלה לדידן דבזמן חיובו אין אפשרות להשבתה כזה, ושוב הוה 'פירוש המילות' של תשביתו - השבתה מן העולם, האם יש אפשרות לקיים מצוה זו ע"י ביטול והפקר לפני הזמן?

אמנם מצינו בתור"פ שאינו מחלק בין השיטות בענין זה, דז"ל (על הגמרא כח,ב) "אבל מספקא ליה להר"י אי חשבינן השבתה אם הי' מוכרו לגוי או לא, מי אמרינן דמוכרו לגוי לא חשיבא השבתה דאי חשבינן ליה השבתה אליבא דר"ש אמאי ישרפנו בשש הי' לו למכור לגוי, או דלמא מכירה לגוי חשיבה ליה השבתה והא דאמר ר"ש ישרף בשש לא אשכחנא אלא גבי תרומה דלא אפשר למוכרה לגוי .. אבל בחולין סבר דמכירה לגוי חשיבא ליה השבתה".

חזינן מדבריו דבאם לר"ש מהני השבתה ע"י מכירה לגוי, הרי כן הוא גם לדידן, והיינו דאע"פ דלר"ש יכול להתקיים השבתה זו בזמנו אחר חצות ואילו לדידן צ"ל לפני הזמן דוקא, מ"מ אם נחשב להשבתה ומהני לקיום המצוה לשיטתו, כן מהני גם לדידן לפני זמנו. ועכ"פ יש כאן יסוד למה שמדוייק מתוך דברי אדה"ז כנ"ל דגם ע"י הוצאה מרשותו לפני הזמן יש כאן קיום מצות תשביתו.

אלא דלכאורה הדבר טעון הסבר, דבשלמא כשמקיים תשביתו 'למפרע' ע"י הבערה לפני זמן, הרי בכל זאת עשה אותה פעולה שדיברה עליה תורה רק שהקדים זמנה ונהי' מצוה למפרע, אבל איך זה 'עובד' ע"י פעולה שלא דיברה עליה תורה בכלל כנ"ל?

ולכאורה הרי היסוד בזה הוא משנ"ת לעיל דפעולת המצוה כאן היא מה שנפעל ויוצא מהפעולה - שלא יהי' אצלו חמץ בפסח באופן שיעבור עליו בב"י וב"י, וא"כ אין חשיבות כ"כ להציור של הפעולה עצמה, וכ"ז שהפעולה פעלה המבוקש הנרצה נחשבת לפעות השבתה.

ולכן: אע"פ שלפועל כשהתורה אמרה תשביתו הרי דיברה על הזמן של אחר חצות, ואז לפועל הי' האפשרות היחידה של השבתה ע"י השבתה מן העולם (ע"י שריפה לר"י או גם בל"ז לחכמים), אמנם זה הי' רק מחמת תנאי 'טכני' משום שבאותה זמן לא היתה אפשרות אחרת לקיים דבר זה, אמנם באמת כשמקיימים אותה כוונה ותוצאה ע"י פעולה באופן אחר, הרי כ"ז נכלל בהתשביתו של התורה.

ח. ולפכ"ז נראה להוסיף עוד דבר אחת: דהנה הר"ן אזיל בשיטת התוספות דביטול הוה מדין הפקר, אמנם שונה מהתוספות בזה שהוא הביא מקורות להא דמהני ביטול זה (או מפירוש מלת 'תשביתו' ע"ד רש"י, או מדרשת הספרי), דלא כתוספות שכתבו רק שביטול עושה החמץ הפקר ושוב לא עוברים עליו, ולא מביאים שום מקור שהביטול מהני. ואדה"ז אזיל גם בזה בשיטת התוספות שאינו מביא שום מקור לזה דמהני הביטול.

ואאופ"ל דלהר"ן לא ברירא ליה דבר זה שמקיימים מצות השבתה ע"י הוצאת החמץ מרשותו בכל אופן שהוא, כמו ע"י מכירה לדוגמא (עכ"פ לדידן דלא שייך דבר זה אחר חצות), ושוב הרי אף אם ביטול הוה פעולה של הפקרה לא הי' מקיים עי"ז מצות תשביתו אם לא שיש לזה מקור מפורש מה"ת! משא"כ לדעת התוספות ואדה"ז דבכל אופן שמוציא החמץ מרשותו יש בזה קיום מצות תשביתו, כן הוא גם ע"י ביטול שמהני מתורת הפקר ול"צ לזה שום מקור ולימוד מיוחד.

*) לזכות דודי היקר הר"ר שלום מרדכי הלוי שי' רובאשקין לגאולה וישועה.