"א בילפותא דדין עבד עברי לקידושין

איתא בגמ' (קידושין ז, א): "הילך מנה והתקדשי לפלוני – מקודשת מדין עבד כנעני, עבד כנעני לאו אף ע"ג דלא קא חסר ולא מידי קא קני נפשיה, האי גברא נמי, אע"ג דלא קא חסר ולא מידי קא קני לה להאי איתתא".

וכתב רש"י: "הילך מנה והתקדשי לפלוני – והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו. מקודשת – ואע"ג דממונא לאו של משלח הוא. מדין עבד כנעני – דתנן במתני' לקמן (כב, ב) קונה את עצמו בכסף ע"י אחרים שאחרים פודין אותו בממונן והוא קונה עצמו ויוצא לחירות ואע"ג דלא חסר איהו בהאי ממונא מידי".

וכתב ר"ש שקאפ (בחידושיו, ס"ח): "החידוש בזה בילפותא מעבד כנעני הוא לענין החסרון, היינו: דאי לאו מדין עבד כנעני היינו מצריכים שיתחסר הקונה איזה דבר שבשבילו תשעבד עצמה לקונה, ועל זה יליפינןן דמהני גם אם אחר נותן ומתחסר בנתינה זו להנאתה בשביל קידושין, כמו דמהני בעבד אם אחרים נותנים לאדון, ומשום הכי מפרש דמיירי הש"ס שהוא שלוחו לקדשו ומקדשה משלו, שאנו דנין על עניין החסרון לא היה מועיל בזה כלום דין שליחות, דמה שהשליח נחסר כסף אי אפשר לייחס זה על הבעל כמובן".

כלומר, דחידוש דין עבד כנעני גבי קנין אשה הוא, דאף שאין הקונה (הבעל) חסר כלום, אעפ"כ המקבל משתעבד תמורת קבלת הכסף, וחל הקניין. ואף שהוא שלוחו, אי"ז נקרא שהוא נחסר מחמת נתינת השליח.

אך הריטב"א כתב "הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני. פי' הא מיירי בשאין הנותן שלוחו של מקדש אלא שנותן כסף משלו כדי שתתקדש בו לזה והיינו דאתי עלה מדין עבד כנעני, וכיון שכן צריך שאותו פלוני יאמר לה הרי את מקודשת לי בכסף שנתן לך פלוני שתתקדש לי, ולא אמרינן הכא אלא דנתינת אחר בשבילו חשיב כנתינתו".

וכתב ר"ש שקאפ לבאר שיטתו, ד"אין כוונת הש"ס על ענין החסרון דזה נדע מסברא דמהני גם אם אחר נחסר בשבילה, דהחסרון אינו פועל כלום רק שעי"ז היא משתעבדת עבור הכסף ובכה"ג היא ג"כ משתעבדת עבור הכסף, רק צריך מדין עבד כנעני דאין צריך הצטרפות הנתינה למעשה הקנין, דעיקר הקנין נעשה רק ע"י הקבלה לחוד".

כלומר, דחידוש דין עבד כנעני גבי קנין אשה הוא, דאף שאין הקונה נותן למוכר את הממון, אלא אחר הוא הנותן, אעפ"כ אין זה מעכב בקנין ויכול ליתן אף אחר. ולפיכך פי' הריטב"א דמיירי שלא עשה הבעל את הנותן שליח, דאם עשאהו שליח, אין בכך חידוש שמתקדשת לו האשה, שהרי הוא שלוחו והוי כאילו נתן הוא בעצמו.

אך פי' זהו הוא קצת דוחק לכאו', דהרי:

לשון הגמ' הוא "דלא קא חסר ולא מידי", היינו שחידוש דין עבד כנעני לגבי אשה הוא בכך שלא חסר הקונה מידי בקנין האשה, ואליבא דפי' רש"ש בדברי הריטב"א, לא מובנים דברי הגמ' הללו.

ועוד, שלכאו' אליבא דפירושו בדברי הריטב"א, חי' דין עבד עברי ש"נתינת אחר חשוב כנתינתו", אולם בסוגיא דעבד כנעני (לקמן כג, א) מבואר בדברי רבא, דחידוש עבד כנעני הוא ש"קבלת רבו גרמה לו", ולא מחמת שנתינת האחר היא כנתינתו. והריטב"א עצמו כתב כן (שם), וז"ל: "כסף קבלת רבו גרמה לו – פי', על ידי קבלתו שקבל [האדון] הכסף יצא [העבד] לחירות". ובאמת בסי' כא, דן ר"ש שקאפ, בפי' דברי הריטב"א הנ"ל, ראה שם, שהאריך בזה.

אולם נראה לבאר באופן אחר מחלוקת רש"י והריטב"א, דתליא בהבנת גדר שליחות, וכדלקמן:

רש"י ס"ל שחידוש עבד כנעני בקנין אשה הוא, שילפינן מעבד כנעני ששרי לשליח לקדש אשה למשלחו אפילו מממונו, אבל מגדר שליחות בלחוד לא היינו יודעים דשרי לקדש מממון שאינו של המשלח, ולפיכך הוצרכנו לילף מדין עבד כנעני. דרש"י ס"ל שמעשה השליח הוא מעשה המשלח, אבל מציאות השליח אינה מציאות המשלח. ולפיכך, הצריך רש"י, שיהיה שלוחו דווקא, דאם לאו במה תתקדש האשה לו, שהרי לא עשה כלום. אבל איירי בשאין ממון הקידושין של המשלח, וזהו החידוש שילפינן מדין עבד כנעני, דאף שאין מציאות השליח כמציאות המשלח, וא"כ לא הוציא האדון ממון עבור קידושי האשה, אעפ"כ יליפינן מעבד כנעני דמועיל בכה"ג.

אך הריטב"א ס"ל, שהחידוש מדין עבד כנעני הוא שיכול לקדש אף בלא שעשאו שליח מעולם, ומקדשה מממונו שלו, ולא של המקדש. וזהו מה שילפינן מדין עבד כנעני, דלא הוה ידעינן מדין שליחות. אבל לקדשה מממונו ולא מממון המשלח, לא בעינן האי ילפותא דעבד כנעני. כיון דהריטב"א ס"ל דמציאות השליח (ולא רק מעשיו) הוי מציאות המשלח. אבל אם היה שלוחו, פשיטא אפילו בלא האי לימוד מעבד כנעני, ואפילו אם לא הוי ממון המשלח, הוי מקודשת, כיון שמציאות השליח הוי מציאות המשלח, ואין בכך חידוש.

ועפ"ז יש לבאר דברי הריטב"א, שפי' "נתינת אחר בשבילו חשיב כנתינתו", אין הפי' שחסרון שנוצר אצל הנותן, חשיב כאילו נחסר אצלו ולכן יוצא עי"ז לחרות, וכמו שפירש רש"ש, לעיל. אלא כדברינו, שהקבלה, היא הגורמת את היציאה.

ולפיכך, שאין הנתינה גורמת היציאה, לכן חשיב נתינת האחר כנתינתו, שהרי מ"מ נעשה קבלה ע"י כך ומה בכך שניתן על ידי אדם אחר, מכל מקום מכיון שקיבל האדון על מנת שיקנה העבד עצמו בכך, אף שאין ניתן על ידו, ולא חסר העבד כלום, הרי מ"מ נחשב נתינת האחר כנתינת העבד דשניהם שווים ללא חילוק כלל.

אבל, בלא האי לימוד דעבד כנעני, קס"ד דכשם שצריך להיות קבלה, הכא נמי צריך להיות נתינה, והא קמ"ל, דלא בעינן נתינה אלא די בקבלה.