הגמ' דף ד, א: "בעו מיני' מר' נחמן בר יצחק, המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר, חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק? . . אמר להו רנב"י תניתוהו, הכל נאמנים . . מאי טעמא מהימני, לאו משום דחזקתו בדוק? . . וממאי, דילמא שאני הכא משום דקאמרי הני? אטו אמירה דהני מידי מששא אית בי'?! . . אלא מאי משום אמירה דהני, הא לא אמרי הני לא, תפשוט מני' דאין חזקתו בדוק, לא, לעולם אימא לך . . הימנוהו רבנן בדרבנן". עכ"ל הגמ'.

ולכאורה צ"ל כמה ענינים: א) מהי כוונת הגמ' כששואלת "וממאי, דילמא שאני הכא משום אמירה דהני"? ומהו הקס"ד שנסמוך על עדות של אישה עבד קטן, הרי "לאו בני אסהודי נינהו", כל' רש"י ד"ה "מאי טעמא נאמנין". ועיין בפנ"י על ד"ה זה). וכמו שאכן הגמ' שואלת מיד: "אטו אמירה דהני מידי מששא אית בי'?" וכנ"ל מה הי' ההו"א, ומה תי' לו על שאלתו "אטו אמירה דהני מששא אית בי'"?!

ב) מהו הפי' לקמן: "אלא מאי, משום אמירה דהני, הא לא אמרי הני, לא". הרי מאחר דשללה הגמ' אמירתם בשאלתה "אטו אמירה דהני מידי מששא אית בי'", איך יכולה הגמ' לומר "משום אמירה דהני, הא לא אמרי אני, לא", הרי כנ"ל דיבור דהני כלום הוא?

במילים אחרות: מוכרחים לומר דיש בסוגיא זו שקלא וטריא בנוגע לאמירה דהני, ומה הביאור בזה?

וי"ל הביאור בזה ובהקדם: בחי' רבינו דוד ד"ה "הימנוהו רבנן" כותב וז"ל: "תימה הוא זה, שהרי אף בדאורייתא נמי נשים ועבדים נאמנין הן כדאמרינן בכתובות (עב, א) ומאכילתו שאינו מעושר . . דמשמע שדינו לסמוך עליה. וכן מעשים בכל יום שסומכים עליהם על ניקור הבשר והכשרו . . וכן גבי עדות אשה, אחד נאמן אשה נמי נאמנת, וכן עבד ושפחה. ונראה דמשום קטנים הוא דאמרינן הכא הימנוהו רבנן בדרבנן, והאי דקתני נשים ועבדים אשגרת לישן הוא, משום דבכל דוכתא אמרינן נשים ועבדים וקטנים..." עכ"ל.

וכמו"כ רואים בהפנ"י וז"ל: "ולולי פירש"י הי' נראה לי, דהא דקאמר הכא מי מהימני מקטנים לחוד קושיא לי', דודאי לאו בני אסהודי נינהו, ואף בזה עדיין צריך לי עיון היכא שהקטן הוא בן דעת, מנא לן דלא מהימן בדלא איתחזק איסורא, כיון דאשה מהימנא". עכ"ל.

ולפי זה דשאלת הגמ' "מאי טעמא מהימני" היא בנוגע לקטן, מכיון דאשה ועבד יכולים להעיד, דהבדיקה היא בידם לתקן ונאמנים [אף דאיתחזק באיסורא, כנ"ל רבינו דוד] יבוארו הקושיות הנ"ל. ובהקדם:

בשו"ע הל' יו"ד סי' קכז סעי' ג' כתב הב"י: "כתוב בארחות חיים (סי' כג הל' יין נסך סוף אות לו) בשם הריטב"א, דין קטן כך הוא, במילתא דקאי בחזקת איסור והוא מעיד שיצא האיסור להיתר כי ההיא (חולין ט, א) דבהמה בחיי'ה וכו', צריך עד גדול שראוי להעיד, אבל דברים שאין בהם חזקת איסור אלא חששא שמא יתחלף או שיגע גוי, סומכין עליו, מכיון שבא לכלל דעת שמירה". עכ"ל.

נמצא דדין זה הוא מקור למה שהסתפק הפנ"י. דהריטב"א אומר, דבמקרה שהפעולה שאודותיה מדברים היא בידו של הקטן1, נאמן הקטן (דוקא) אם לא איתחזק.

ויש להקדים יסוד אחר כאן בסוגייתנו: בנוגע לחזקת הבית - האם נחשב בחזקת איסור חמץ או לא, יש מחלוקת2: הב"י פוסק שהבית הוא בחזקת איסור. ויש שחולקים עליו וסוברים דאין הבית בחזקת איסור.

ולפי"ז יש לבאר סוגייתנו - כששאלה הגמ' "מאי טעמא מהימני", סבר המקשן דישנו חזקת איסור על הבית, (והיינו החזקה שכל בית הוא בחזקת חמץ3). [ויש להביא ראי' גם מרש"י דאמר "לאו בני אסהודי נינהו", דאם למד רש"י דאין הבית בחזקת איסור, ה"ה כן בני אסהודי נינהו, ועיין פנ"י שם]. ושאלת הגמ' היא, דוקא בנוגע לקטן כנ"ל, דהרי עבד ואשה נאמנים להעיד אפי' כשאתחזק האיסור, אם בידם לתקן, והבדיקה היא בידם, אבל קטן אפי' אם זה בידו אינו יכול להעיד אם איתחזק איסורא. ולכן שאלה הגמ' "מאי טעמא מהימני"? והמשיך מקשן זה: "לאו משום דחזקתו בדוק וכו'", דמוכרחים לומר, דזה שקטן נאמן, הוא משום דבלאו הכי ישנה חזקה גם ללא עדותו.

ושוללת הגמ' סברא זו, ומקשה: "וממאי, דילמא שאני הכא משום דקאמרי הני"? ומקשן זה (השני) סובר דלא איתחזק איסורא כאן, ולכן הקטן (וכ"ש אישה ועבד) נאמן להעיד, מכיון דבידו לבדוק, וכאן לא איתחזק איסורא, ובמילא אפשר דנאמן הקטן להעיד מצד אמירתו ולא מצד החזקה.

ואח"כ חוזר ושואל שוב המקשן הראשון: "אטו אמירה דהני מידי מששא אית בי'"? והיינו ששואל שוב, לשיטתו דיש בבית חזקת איסורא, ולכן "אמירה דהני מידי מששא הוא"?! ולכן צריכים לומר דנאמן מצד זה שהבית בחזקת בדוק!

ושואל המקשן השני שוב, אפי' לשיטתך, הרי קשה מלשון הברייתא, "האי הכל נאמנים, כל הבתים בחזקת בדוקין בארבעה עשר מיבעי לי'", כי לשיטתך נאמן הקטן, מכיון שיש כאן חזקה שהבית בדוק. אז א"כ הרי הברייתא היתה צריכה לכתוב אז החידוש שכל הבתים בחזקת בדוקים! ו"אלא מאי, משום אמירה דהני, הא אם לא אמרו, לא"? פי': אלא מאי, שנאמנות הקטן היא מצד אמירתו? (המועלת משום שאין כאן חזקת איסור). א"כ "תפשוט מיני' דאין חזקתו בדוק" (דהרי נאמנותו היא רק מצד אמירתו ולא מצד החזקת בדוק). ומת' מקשן הראשון: "לא, לעולם . . חזקתו בדוק, והכא . . מוחזק לן דלא בדק, וקאמרי הני בדיקניה . . קמ"ל כיון דבדיקת חמץ מדרבנן . . הימנוהו רבנן בדרבנן". והיינו לעולם חזקתו בדוק, ורק כאן במקרה זה יש חזקה דאינו בדוק, ולכן צריכים לאמירה דהני. ומהני אמירתם מכיון דהימנוהו רבנן וכו'. והיינו אף דגם במקרה זו הוא בחזקת איסורא, שאין הקטן נאמן מדאורייתא [אף אם בידו לעשות הבדיקה], הכא בדיקת חמץ היא דרבנן, ו"הימנוהו רבנן בדרבנן".

ב. ולפי"ז גם תתורץ שאלת החת"ס על פרש"י וז"ל: "אלא דלפי"ז קשיא על מה דאמר "אלא מאי משום אמירה דהני וכו' תפשוט מיני' דאין חזקתו בדוק", והלא נוכל לומר דמיירי בליל י"ד, ולכך צריך אמירה דהני, דהכל חברים לא אמרינן"? עכ"ל. ולפי ביאור הנ"ל לא קשה, דהרי לשיטת המקשן הראשון שסובר שבי"ד חזקתו בדוק, ה"ה גם סובר מחזקת איסור (שבית יהודי בחזקת חמץ) כנ"ל, וא"כ איך יכול לתרץ דמדובר באמצע הלילה, מתי דאין כאן חזקת בדוק עדיין, ויש רק את החזקת דכל בתים בחזקת חמץ, ולכן צריך אמירה דהני, והרי לשיטתו אמירה דהני לא תועיל ד"מידי חששא" היא, מכיון דאיתחזק באיסור, ועדות דקטן לא תועיל בהא! ולכן תי' הגמ' "לעולם אימא לך וכו'", ופירושו הסברנו לעיל.

1) היינו שם בשו"ע הרי"ז "בא לכלל שמירה", ואצלנו הרי"ז שבידו לעשות בדיקה. וכמו שפוסק אדמו"ר הזקן בשו"ע סי' תלב סעי' י' וז"ל הזהב: "ואע"ג דכל היכא דאתחזק איסורא דרבנן אין הקטן נאמן לומר תקנתי האיסור, כמ"ש בי"ד סי' קכז, והכא נמי אתחזק איסורא, שהבית הוא מלא חמץ כל השנה, אפי' הכי נאמן הקטן לומר בערתי החמץ מן הבית, הואיל והי' בידו לבער, וכל דבר שהי' בידו לעשותו נאמן לומר שעשאה, כמו שכתוב בי"ד שם ובסי' ק"כ עיין שם". עכ"ל.

2) ועיין בשב שמעתתא שמעתתא ו' פ"ה היטב.

3) וכפסק אדה"ז בסי' תלז ס"ה.