ב"מ ה"ב תוד"ה ותקנתא "ומשאיל"מ ל"ש הכא כדפרישית", וכתב במהר"ם ב' פירושים: א) דכוונת התוס' לב' הטעמים שכ' לעיל בסוגיין דבחשוד ל"ש דין משאיל"מ. ב) דכוונת התוס' למ"ש לעיל ג"ב דבשבועה דרבנן לא אמרינן הכלל משאיל"מ כשבועה דאורייתא.

וההבדל בין ב' פירושים אלו הוא, אי חלוק שבועת היסת משבועת התורה, דלפי' הא' אמרינן בשבועת היסת משאיל"מ כשבועת התורה, אלא שהכא גם בשבועת התורה לא אמרינן משאיל"מ. וכצד זה נקט ג"כ הקצוה"ח, ומפני שהוקשה לו מאיזה טעם לא נאמר בשבועה דרבנן משאיל"מ, ולכן מסיק דבאמת אמרינן כן גם בשבועה דרבנן. משא"כ לפי' הב' ל"ש דין משאיל"מ בשבועת היסת. וצ"ב מאי שנא דבשבועת היסת לא אמרינן משאיל"מ?

וי"ל בזה בהקדם, דהנה לעיל בתוד"ה אין, הביאו ב' לשונות בגמ' שבועות אי חיוב שבועת היסת הוא רק היכא דאיכא דררא דממונא או אפי' היכא דליכא דררא דממונא. וי"ל בפשטות, דב' הלשונות פליגי אי שבועת היסת הוא כעין שבועה דאורייתא או לא, דהנה בשבועה דאורייתא כגון בע"א או מוב"מ איכא סיבה לחייבו שבועה, דהן מה שע"א מעיד כנגדו והן מה שהודה במקצת ונראה כמשקר, סיבות טובות הן לחייבו שבועה. ועפ"ז, אם נאמר דגם חיוב שבועת היסת הוא דוקא כשיש דררא דממונא, י"ל דהוא כעין דאורייתא דרק בדררא דממונא איכא סיבה מספקת לחייבו שבועה;

משא"כ אם נאמר דלא בעינן דררא דממונא, אין שבועת היסת כעין דאורייתא דסיבה מסוימת איכא לחייבו שבועה, אלא תקנה מיוחדת היא שתיקנו חכמים דכל כופר הכל חייב שבועה. והגם שבכל שבועת היסת יש לה סיבה וגורם, והיינו החזקה שאין אדם תובע אא"כ יש לו, אמנם כבר כתבו התוס להלן (ו"א ד"ה אלא) דגם בקרקע דלא מהני החזקה דא"א תובע אא"כ יש לו תקנו חכמים שבועת היסת דלא פלוג, וי"ל הביאור בזה כנ"ל, דצורת התקנה דשבועת היסת היתה שבכל ענין חייב כופר הכל בשבועה גם אי ליכא סיבה וגורם.

ויש לבאר יותר גדר שבועת היסת לפי הלישנא קמא דלא בעינן דררא דממונא, דהנה ברש"י ד"ה היסת כ: "שבועה שהסיתו חכמים לכך להסיתו להודות". ונראה בביאור דבריו, דהנה בגדר שבועת התורה י"ל דהיכן דאיכא ראי' ובירור נגד הנתבע (אלא שלא מספיק בבירור זה להכריע הדין נגדו ולחייבו ממון, אבל סו"ס נוטים הדברים לומר שחייב הוא), צריך הוא בירור דשבועה כדי לפטור את עצמו. בסגנון אחר: ענין שבועה דאורייתא הוא בירור, ומחייבין אותו רק במקום שסיבה איכא שהנתבע יברר לנו טענתו. אמנם גדר שבועת היסת אינו במקום שהוצרך הנתבע לבירור נוסף על עצם כפירתו, אלא תקנה מיוחדת הוא בכופר הכל שנאמרה בעצם כפירתו, דחייב הוא שבועה כדי שיודה או ישבע, ואם לא ישבע לא נחשב כפירתו לכלום דהוי כאילו הודה לו שחייב. וזהו כוונת רש"י דשבועת היסת היא שבועה שהסיתוהו חכמים לישבע כדי שיודה. והבנתי דברים אלו מדברי המהרי"ט ח"א סקנ"א וח"ב אהע"ז סכ"ז.

ולהעיר, דלכ' יש לבאר עפ"ז ג"כ דיוק לשונו של ר"נ "משביעין אותו שבועת היסת", ולא חייב לישבע וכיו"ב, כיון דאין יסוד השבועה חיוב נוסף שמוטל עליו לברר טענתו, אלא דינא הוא בעצם טענתו שמשביעין אותו כדי שיהא טענתו טענה. ולהעיר דגם בשבועת השומרין ל' הגמ' (ו,א) הוא "משביעין אותו", וידוע מה שהאריכו באחרונים דבאמת אין שום סיבה לחייב שומר שבועה, ויסוד חיובו הוא רק "להפיס דעתו של בעה"ב". ואכ"מ ועצ"ע.

וכ"ז הוא הסבר הלשון דס"ל דלא בעי דררא דממונא בשבועת היסת, אמנם לאידך לישנא דבעי דררא דממונא הוא משום דס"ל דכמו דגדר שבועה דאורייתא הוא שיש סיבה וגורם שצריך הנתבע בירור דשבועה, עד"ז בשבועת היסת, כיון דאיכא דררא דממונא סיבה הוא שצריך הנתבע בירור ע"י שבועה.

ויתבאר עפ"ז פלוגתת הראשונים אי עד המסייע פוטר משבועת היסת כמו שפוטר משבועה דאורייתא או לא (ועי' במהרי"ט שם מה שכ' בזה), דלרוב הראשונים לא שנא בין שבועה דאורייתא לשבועת היסת, אמנם הרמב"ם ס"ל דאין עד המסייע פוטר אלא משבועה דאורייתא ולא משבועת היסת, וי"ל דאי גדר שבועת היסת הוא בירור (כשבועה דאורייתא), מסתבר דאין אנו מחייבין אותו לברר דבריו ע"י שבועה רק באיכא סיבה מספקת לכך, ולכן כשע"א מסייעו ה"ז מחליש הסיבה לחייבו שבועה, ושוב אין צורך לבירור דשבועה; משא"כ הרמב"ם והבעה"ת ס"ל דשאני חיוב שבועת היסת דתקנה הוא שנאמרה בעצם כפירתו דכל כופר הכל חייב בשבועה, ולכן לא שנא אי איכא עד המסייעו, עדיין חיוב שבועת היסת מוטל עליו, ואי לא ישבע אין כפירתו כלום.

ועוד יש לבאר ע"פ הנ"ל, דהנה בתוס' כ' דמסוגיין משמע דהלכה כלישנא קמא דלא בעינן דררא דממונא, ובסוף דבריהם כ' "ואי טעין איני יודע בכל ישבע שאינו יודע", וצ"ע איך שייך דין זה של "איני יודע" לכאן? וע"פ הנ"ל מובן, דאחר שכ' התוס' דכופר הכל חייב בשבועה בכל ענין גם אי ליכא דררא דממונא, ומשום דחיוב שבועת היסת הוא גם אי לית לה סיבה וגורם, אלא עצם כפירתו מחייבו שבועה כנ"ל, הנה ממשיך התוס' דכמו דאמרינן כן לחומרא, כן הוא גם לקולא בטוען איני יודע, דאין מחייבין אותו ממון כבשבועה דאורייתא שיש לנו סיבה (ונטי') לחייבו, דבשבועת היסת לא יותר מחיוב שבועה גרידא הטילו חכמים עליו, ולכן חייב לישבע שאינו יודע, ותו לא מידי.

ועפכ"ז י"ל לגבי הדין דמשאיל"מ בשבועת היסת, דתליא בב' האופנים שנת' בגדר שבועת היסת, דא"נ דגדר שבועת היסת הוא כעין דאורייתא דאיכא סיבה לחייבו שבועה, מסתבר שנאמר גם הדין דמשאיל"מ, אבל אי גדר שבועת היסת הוא תקנה מחודשת והיא חיוב שבועה בלבד שנאמרה בכל כפירה, הרי פשוט שלא אמרינן משאיל"מ.

והנה, מאחר שהסיקו התוס' בד"ה אין דשבועת היסת הוא גם בדליכא דררא דממונא, והיינו דיסוד תקנתו חיוב שבועה בכל כפירה, מסתבר לומר דכוונת התוס' במ"ש "כדפרישית" הוא דשאני שבועה דרבנן משבועה דאורייתא ולא שייך גבי' משאיל"מ. ודאתינן להכי, אולי י"ל עוד פי' במ"ש התוס' "כדפרישית", דכוונתו למה שפי' בתוד"ה אין בגדר שבועת היסת, שנתקנה גם במקום דליכא דררא דממונא וכו' דממילא מובן דל"ש גבי' משאיל"מ, וכמשנ"ת.