איתא בב"מ (יא, א): "איתבי' רבי אבא לעולא מעשה ברבן גמליאל שהלך בספינה . . ואמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד נתן לר"י...". בתוס' ד"ה 'עישור שאני' מביא דברי רש"י בקידושין מדוע הפריש ר"ג מעשר שירא פן יסמכו (בני ביתו) על החזקה חבר שמת וכו', והקשה עליו דחזקה זו לגבי "חבר שמת או הלך לימים רבים".

והנה משמע בהשקפה ראשונה מהתוס' דהקשה על רש"י רק לפי מה שפי' שם היינו לשון רש"י שם הוא "שכח" דמשמע דהיה לר"ג חיוב מעשר כשהיה עדיין בביתו, ושכח לתרום וירא שמא יסמכו כנ"ל, ועל זה הקשה התוס' דאם היה כבר בביתו בשעה שחייב במעשר מדוע לא הפרישם, ויש לו לירא שמא הם יסמכו על החזקה, הרי החזקה הוא דוקא במת או במי שהלך לימים רבים, אבל הכא דהלך רק לימים מועטים, אין לבני ביתו לסמוך על החזקה, דיש להם לומר דכיון שלא הלך רק לימים מועטים מסתמא היה בדעתו לחזור (וכשיחזור) יתרום. אמנם הכא (בב"מ) משמע מרש"י באופן אחר, דלשון רש"י כאן הוא "נזכר"1 דהוי משמע דהחיוב מעשר עדיין לא חל כשהיה ר"ג בביתו, ורק כשעלה לספינה הכניסו הפועלים את התבואה (דרק אז חל החיוב 'עד שירא פני הבית או פני החצר') י"ל זהו ההו"א של רבי אבא, דכיון שהתבואה עדיין בשדה א"כ בכדי לר"י ור"ע להקנות צריכים הם לעמוד בצד השדה, דסתם שדה אינה משתמרת2, וכשעלה לספינה סבר דמסתמא כבר כינסו הפועלים תבואה בתוך ביתו וממילא הם חייבים במעשר, והפריש (בשם), והכא אפשר לומר שהטעם שהפריש בספינה לא היה משום שירא פן יסמכו על החזקת חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, דכיון כשהיה בביתו לא היה חייב במעשר, והיה ידוע לבני ביתו דרק כשעלה לספינה חל החיוב, דממילא אינו נק' מוציא מתחת ידו, ואין להם לסמוך על זה שבודאי תרם מצד החזקה. אלא י"ל הטעם שהפריש הוא מטעם 'זריזין מקדימין למצוות' וא"כ הפריש כדי לעשות בזריזות, וי"ל דכבר הפריש תרומה גדולה בביתו (דגם זה אפשר להקשות גם לשיטת רש"י ולא רק בתוס'3) דכיון דחיוב תרומה חל אפילו שהם בשדה ממילא בודאי הפרישם (וכמו שכתב התוס' ומביא ראי' מירושלמי) דא"א לגורן שתיעקר אלא אם כן נתרמה תרומה ממנה, וע"פ כל הנ"ל אפשר לומר דלפי פי' רש"י כאן (בב"מ) לא קשה לו קושיית התוס', אמנם י"ל דגם בקידושין הוי משמע כפי' רש"י הכא, היינו דכשהיה בביתו עדיין לא חל חיוב מעשר, וכלשון רש"י שם - "שכח ולא נתן רשות לתרום", היינו דלא חל החיוב כשהיה בביתו, וידוע לו שצריך ליתן רשות לאחד מבני ביתו כשיגיע התבואה בביתו לתרום4, ושכח ורק לאחר שהלך בספינה נזכר שלא נתן רשות לתרום, ואפשר זהו גם מה שכתב רש"י כאן בלשון 'נזכר שלא עישר', היינו שהיה לו ליתן רשות ולא נתן, וממילא סבר שהם סומכים על החזקת חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, (דזה ודאי נק' תחת ידו מצד שהי' לו ליתן רשות), וא"כ בין פי' רש"י בקידושין ופי' רש"י הכא הכל אחד, וא"כ מדוע לא מביא תוס' מפי' רש"י כאן.

וי"ל מכמה טעמים: א) משום דלפי פירוש הנ"ל נמצא שעיקר פי' הי' בקידושין (והכא הוי ע"ד המשך) וא"כ מביא מרש"י בקידושין. ב) משום דעדיין יש לומר, דאין הטעם זה שהפריש הוא משום שמא יסמכו על החזקה, דלא פירוש כן רש"י כאן, וא"כ אפשר הוא באמת משום זריזין מקדימין למצוות, משא"כ בקידושין משמע שפיר מרש"י דהטעם הוא מפני שירא פן יסמכו וכו' [עיין רש"י קידושין כז, א. ד"ה ומקומו מושכר]. וא"כ הקשה רק לפי פירושו בקידושין, (ובאתי להעיר ולא לחדש).

1) ואפשר להביא ראי'ה דמשמעות לשון נזכר אינו רק כשכבר שכח ועכשיו נזכר, דהרי בראיית הגמ' מברייתא עומד בעיר ויכול לא יהא שכחה, הלשון שם הוא "זכור ולבסוף שכח" דמשמע נזכר קודם ששכח, ועיין בתוס' ד"ה זכור דמשמע כן.

2) י"ל זהו ההו"א של רבי אבא, דכיון שהתבואה עדיין בשדה א"כ בכדי לר"י ור"ע להקנות צריכים הם לעמוד בצד השדה, דסתם שדה אינה משתמרת.

3) לאו ממש כתוס', דתוס' הקשה לפי ר"ת דרק חסר הנתינה, וע"ז הקשה דצריך נתינה בתרומה גדולה, ומשני ב' תירוצים. אבל לרש"י יש להקשות דמשמע דלא הפריש כלום, וא"כ צריך להפריש גם תרומה גדולה, והנפק"מ דנמצא דתירוץ הא' של תוס' לא מועיל לפי רש"י דזהו רק מצד הנתינה, עיי"ש.

4) ע"ד פי' הפנ"י בקידושין, עיי"ש.