כולל צמח צדק ירושלים עיה"ק
שבת קב, ב במשנה: "והמכה בפטיש ובמעצד . . חייב". ופרש"י המכה בפטיש גם הוא באבות מלאכות והוא בלע"ז פי"ק שמפוצץ בו את האבן מן הסלע לאחר שחצב את האבן סביב ומבדיל מן ההר קצת הוא מכה בפטיש מכה גדולה והיא מתפרקת ונופלת, וזהו גמר מלאכה של חוצבי אבן, וכל הגומר בשבת מלאכה תולדת מכה בפטיש היא".
והקשה התוס' (ד"ה 'מכה') "דבמשכן לא הוה בנין אבנים? ולא שביק תנא גמר מלאכה דכלים דהוה במשכן, ונקט מכה בפטיש דאבן דלא הוה במשכן! אלא נראה לר"י דהאי מכה בפטיש היינו מכוש אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה".
ובתירוץ קושיתם מצאנו ב' מהלכים: א. ה'מגיני שלמה' (שדרכו לתרץ קושיות התוס' על רש"י) ועימו ה'לשון הזהב' וה'חתם סופר' שסוברים שהכרח רש"י לומר ש"מכה בפטיש" הם באבנים, הוא משום דקשיא ליה, למה התנא במשנה כתב את דין מכה בפטיש בסמיכות לדין הבונה. הרי הוא אב מלאכה בפני עצמו.
ואם תאמר שהטעם שהתנא נקטם יחד בגלל ששיעורם של ב' מלאכות הללו שוות - "הבונה כל שהוא" ו"המכה בפטיש בכל שהוא", הרי במשנה לקמן כתוב דין החורש כל שהוא", והתנא יכל לכתוב שם את דין מכה בפטיש?!
אלא וודאי, מכריח רש"י, יש שייכות בין שני המלאכות הללו. שכשם שאין בנין בכלים (קכב, ב) ולא מחייבים את האדם שעושה כן משום בונה - ולא כתוס' שסובר שבדברים חזקים איכא משום בונה - הכא נמי אין מכה בפטיש בכלים, ולכן הביא רש"י דוגמא במשנה ממכה בפטיש של חוצבי אבנים, ולא ממכוש אחרון שעל הכלי.
אבל באמת להלכה גם רש"י סובר שהמכה בפטיש על הכלי חייב. וכל מה שהכריח במשנה הוא רק ע"ד הפשט.
ב. האחרונים - ראה 'מי טל' (ס"ב) כתבו שרש"י נקט מכה בפטיש של חוצב אבנים, ולא מכה על הכלי, כי בכלי יש סיום המלאכה גם מצד הכלי - הפעולה, שהכלי נהי' יותר שלם ויפה ע"י הכאה זו.
ורש"י רוצה לחדש שמכה בפטיש שחייבה תורה עליו הוא גם אם הכלי לא נהיה שלם יותר, אלא רק שמצד הגברא עצמו הי' סיום וגמר מלאכה, הוא כבר נתחייב ע"ז (ודלא כתוס').
ולכן נקט רש"י דוגמא של חוצבי אבן, שהרי דרך החוצבים הוא להכות באבן, ובכך לגמור את מלאכתם של הפועלים, שהרי ע"ש כך נקראים חוצבים. אך לא נגמרה פעולת הגמר של האבן עצמה, שהרי האבן עדיין צריכה סיתות וכו'. עיי"ש.
אך המעיין בעומק יגלה כמה קשייים בתירוצים אלו: על התירוץ הראשון א. הקשה כבר ה'לשון הזהב': "בשלמא גבי אופה וכן זורע נקט סידרא דפת כדאמר בגמ' שם, אבל הכא גבי מכה בפטיש קשה למה שביק תנא מה דהוי במשכן, כמו שמקשה גבי אופה, וכאן לא שייך תירוץ דשם". ב. בפשטות קשה מאוד לומר שההכרח של רש"י לומר שהמכה בפטיש שהי' במשכן הוא על חוצבי אבנים, בגלל סיבה טכנית, שהתנא נקט את דין מכה בפטיש ליד הבונה, ולכן הכריח שכשם שאין בנין בכלים, ה"נ אין מכה בפטיש בכלים?
ועל התירוץ השני ג"כ קשה א. שהרי רש"י בדף עג, א. כותב בד"ה 'מכה בפטיש': "שכן אומן מכה בקורנס על הסדן להחליקו". ולא רק כשמכה על האבן?
ב. בלקו"ש ח"ה (עמ' 31 ואילך כותב הרבי שבמלאכת מכה בפטיש אין מקום לחלק בין הפועל לפעולה. כי רק יחד נעשית המלאכה - מלאכת חיוב. ולדוגמא - נותן הרבי אם אדם ירים פטיש מערב שבת וכשהוא יוריד את הפטיש על הכלי תכנס כבר השבת, האדם לא יתחייב ע"ז אפילו מדרבנן.
ושם בהערה 31 מסביר "כי מה שאסרו חכמים חצי מלאכה בשבת הוא דווקא כאשר חצי המלאכה שעושה בשבת הוא ענין בפני עצמו. וכמו הנחה בלא עקירה שה"הנחה" היא דבר בפ"ע מה"עקירה". משא"כ כשחצי המלאכה שעושה בשבת אינה בגדר מלאכה כלל מצד עצמה, ורק העשיה שקודם השבת עושה אותה ל"מלאכה" אין בזה גם איסור דרבנן. ובנדו"ד: גמר הכלי (או פירוק הסלע מן ההר - לדעת רש"י שבת קב, ב) הוא מצד הכאת הפטיש עליו (ולא מצד נגיעתו בהכלי או בהאבן), ומכיון שבהורדת הפטיש שיעור של "כחוט השערה" אין בה שום הכאה שתוכל לגמור את הכלי, בהורדה זו היא מצד ההורדה שעשה בערב שבת, הרי לא עשה בשבת גם חלק מהמלאכה".
ויתירה מזו: מוכח מאופן הלימוד של הרבי (שם באות יב ובהערה הנ"ל) דס"ל שרש"י ותוס' אכן חולקים גם לדינא. כי כל פעם שמזכיר הרבי את דין מכה בפטיש הוא אומר לתוס' - על הקורנס, ולרש"י - על הסלע.
וא"כ שני המהלכים הנ"ל אינם מתאימים לפי המהלך של הרבי בלקו"ש. והדרא קושית התוס' לדוכתה - מאי טעמא דרש"י נקט מה דלא הוה במשכן?
ואולי י"ל ע"פ מ"ש ב'אגלי טל' (בפתיחה) שרש"י ס"ל דלא ילפינן ל"ט מלאכות אלא ממאי דהוי במשכן עצמו, ולא מהקרבנות והכלים שהיו בו. ולכן ס"ל שאין בנין אלא כדוגמת מה שהיה במשכן עצמו, שהיה בנין מחובר לקרקע, ולא בבנית כלים. ומהאי טעמא אין לחייב במכה בפטיש על הכלים, כי זה לא היה בבנית המשכן עצמו.
משא"כ תוס' שהקשה על רש"י, ס"ל כפי שכתב ה'אגלי טל' שם, שלומדים ל"ט מלאכות גם מעשיית כלים במשכן, ולכך ס"ל דאיכא בנין בכלים, ואיכא מכה בפטיש בכלים. ועצ"ע בכ"ז.
Download PDF