בגמ' (ה, ב): "ש"מ מדר"ע תלת, ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה". וכ' רש"י (ד"ה "ש"מ"): "דאי השבתתו בכל דבר ס"ל, לוקמי' ביו"ט ויבערנו בדבר אחר: יאכילנו לכלבים". והק' ע"ז הפנ"י מרש"י בדף מו ובמס' ביצה דף כז עיי"ש (וראה לקמן), דמשמע מרש"י התם דאסור ליתן לכלבים, דרחמנא אחשבה להבערתן, ותי' מה שתי', עיי"ש.

והרב מאיר אריק בספרו 'טל תורה' (עמ"ס פסחים. הובא ב"ילקוט מפרשים החדש" בש"ס (עוז והדר מהדורת פריעדמאן), מביא דברי התוס' (בביצה שם ד"ה "ועל"), וז"ל התוס': "וקשה, דהא "אין שורפין קדשים ביו"ט" היינו טעמא משום טורח מלאכה לעשות אש ולעסוק בשריפתו, אבל הכא כשנותן החלה לפני כלבו אין כאן שום טורח מלאכה".

וכ' ב'טל תורה': "ולכאורה אין דבריהם מובנים, דהרי רש"י ז"ל כתב משום רחמנא אחשבי', והיינו כיון דבאכילה זו רוצה לקיים מצוות שריפה, דאכילה הוי כעין ביעור, ומשו"ה הוי מלאכה. ומה השיגו על רש"י?

"ונראה כוונתם, דנהי דאכילה הוי כמו הבערה, אבל עכ"פ האדם אינו עושה שום דבר, והכלב שאכלן עושה המלאכה, אבל האדם אינו עושה כלום, דזה שנותן לפני כלבו אינו כלום. ול"ד למבעיר באש שמשליך הדבר לתוך האש ושורפו.

"וצ"ל בדעת רש"י: כיון דעכ"פ האכילה הוי מלאכה מטעם אחשבי', אף דהאדם אינו עושה רק זה שנותנו לפני כלבו הוי כענין מחמר בשבת". עכ"ל לעניננו ועיי"ש.

וצריך ביאור במה שהסביר דברי התוס', דמה טעם יש לחלק בין משליך לאש למשליך לכלב לענין חומר המלאכה, הלא בב' האופנים הפעולה שלו היא אותה הפעולה בדיוק, ופעולת הדבר הנוסף (האש או הכלב) גם היא דומה בדיוק. ועד כדי כך החזיק בסברא זו, דכשהגיע לשי' רש"י, לא ניחא ליה למימר דרש"י לא החזיק בחילוק זה להגיע לענין דמחמר ונדחק להעמיד מחמר דווקא. עיי"ש.

ויש לומר הביאור בזה, דהן אמת שמעשה ההשלכה של המבעיר הוא אותו מעשה. אמנם, מצד פעולת הכליון ישנו הבדל בין כלב לאש: כשפעולת הכליון מתבצעת ע"י הכלב, לא חשיב מעשה האדם כ"כ, כיון שיש לכלב חלק בפעולת הכילוי. הכלב כבעל חיים (שכולו לב) רוצה באכילת החמץ. משא"כ כשפעולת הכליון מתבצעת ע"י האש, הנה בהיות שאין לאש דעת בפני עצמה, ומה גם שאינה רוצה בשריפת החמץ, א"כ אין מישהו שמשתתף עם האדם בפעולת הכילוי.

ויש להוכיח זה מדיני נזיקין שהאש קלה מן השור במה שאינה הולכת לדעתה (ראה בארוכה תוס' ד"ה "ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש" בב"ק ב, ב). והדבר בא לידי ביטוי גם בלשונות בנ"א, שנזק שנגרם ע"י אש מוגדר "השדה נשרפה" או "נשרף ביתי", ואין אומרים באה האש ושרפה את השדה. משא"כ באכילת כלבים אומרים כלב אכל תבואתי או תבואתי נאכלה ע"י כלב, ולא תבואתי נאכלה סתם. וכן הוא גם בנזק שאדם אומר לחברו שרפת שדי, ואינו אומר אכלת שדי עם נאכלה ע"י כלבו, וכפשוט.

ולכן, כשאדם משליך לאש, חשיב שהוא שרף את החמץ (למרות שבפועל אין באדם אבר שיכול לשרוף), ולכך חשיב עשיית המלאכה, וזה אסור משום דרחמנא אחשבה. אבל באכילת הכלב, לא חשיב שהאדם אכל את החמץ, אלא גם לכלב יש חלק ממשי בביעור, ולכן לא חשיב שהאדם עושה מלאכה (לשי' התוס'). ולכך ס"ל לתוס', דנהי נמי דרחמנא אחשבה לאסור כל מלאכת כילוי, מ"מ אכילת כלבים ל"ח מלאכה כלל.

ולפ"ז יש לבאר מה דלא פליג רש"י על עצם הביאור, ובכדי לומר שגם אכילת כלבים חשיב מלאכה דהאדם, למד ה'טל תורה' ברש"י שזהו מצד מלאכת מחמר.

העולה ברור מכל הנ"ל הוא, דבעצם הדין יש חילוק בין כלבים לאש. וזה עולה בקנה אחד עם דברי ה'פני יהושע', דלדבריו משמע דהא דאין הפרש בין השלכה לים להאכלה לכלבים, הוא רק בתירוצו כשמדובר גבי שאר איסורי הנאה אי לא ילפינן לה מנותר, אבל אי ילפינן חמץ מנותר, והיינו כעין הסוגיא דביצה, יש הפרש בין השלכה לים להאכלה לכלבים, דדווקא האכלה לכלבים אסורה. וזה א"ש ע"פ ביאור הנ"ל, וכנראה דזוהי כוונת ה'טל תורה' בסיום דבריו "ועיין בפנ"י".