בגמ' ב"מ ק, א. רש"י ד"ה הילך הוא: "וזה שמודה עליו מוכן הוא ליטלו ואיכא למ"ד דהילך פטור בפ"ק". עכ"ל.

ויש לדקדק מש"כ "מוכן הוא ליטלו" ולמה לא קאמר מוכן הוא ליתנו, וע"ד מה שפי' ד, א. בד"ה והילך: "והן שלך בכ"מ שהן" או ע"ד מ"ש ה, א. ד"ה לאו: "קחנה בכל מקום שהיא".

ובדרך חידוד י"ל, דרש"י לעיל מיני' פי', דקושיות הגמ' הכא, הוא בדרך ממ"נ דצ"ל פטור, משום דלא הוה מודה במקצת, דלא הוה הודאה ממין הטענה. ואף אם סב"ל כר"ג דהודאה שלא ממין הטענה חשיבא הודאה, מ"מ הילך הוא.

והנה לפי ר"ג דחייש לשבועה אף בהודאה שלא ממין הטענה, מ"מ כתבו התוס' בב"ק שלהי המניח, ובשבועות מ, א דפטור אף על השעורין, ולכאו' לפי זה קשה, למה חשיבה הודאה. ובקצוה"ח סי' פ"ח סק"י כתב: "דמכיון דחייב מדיני שמים [ובאבני מילואים הוסיף דאם תפס מהני], חשיב הודאתו הודאה" (וכתב דזה רק אם טעם דפטור על השעורין הוא משום הודאת התובע ולא משום מחילתו עיי"ש).

וי"ל דלפי זה שפיר מובן, למה הוה הילך. דלכאו', אם פטור על שעורין למה חשיב הילך, הרי אינו מחוייב ליתן כלום [וכבר תמה כן בס' מעייני החכמה ק, ב. עייש"ב]. אמנם אם מחוייב ביד"ש והלה יכול לתפסו, שפיר חשיב הילך ג"כ.

והשתא א"ש מש"כ רש"י "מוכן הוא ליטלו", דלר"ג חשיב הילך רק משום דיש כאן דין נטילה מצד התובע, דאם תפס לא מפקינן מיני', אמנם איה"נ אין הנתבע מחוייב ליתן כלום. ודו"ק.