בגמ' ברכות (ד, ב): "כדתניא חכמים עשו סיג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואח"כ אקרא ק"ש ואתפלל וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה אבל אדם בא מן השדה בערב נכנס לביהכנ"ס וכו' וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, ומאי שנא בכל דוכתא דלא קתני חייב מיתה ומאי שנא הכא דקתני חייב מיתה איבעי"א דאיכא אונס שינה ואיב"א לאפוקי ממ"ד דתפילתערבית רשות קמ"ל חובה."

ולכאורה הנפק"מ בין ב' התירוצים הוא דלטעם הא' הוא אף למ"ד תפ"ע רשות, דאונס שינה הוא משום ק"ש דחיישינן דחוטפתו שינה, ולטעם השני אף דאה"נ הוא סיג לק"ש דאורייתא אמנם הא דאמרו הכא דהעובר על הסיג חייב מיתה הוא משום דעשו חיזוק לדבריהם בנוגע תפ"ע שידעו שהוא חובה ולא רשות.

ויש לעיין לפי זה במש"כ אדה"ז באגה"ק סוף סימן כג "כמ"ש רז"ל שכל העובר על דבריהם אפילו באיסור קל של דבריהם כמו האוכל קודם תפילת ערבית וכה"ג חייב מיתה כעובר על חמורות שבתורה", דלכאורה אנן דקיי"ל תפ"ע רשות אף דשווינהו עלייהו כחובה מ"מ בודאי אאפ"ל כתי' הב' דהרי זה כל הקמ"ל דתפ"ע חובה ולכן דוקא אמרינן הכא דחייב מיתה ואנן לא קיי"ל הכי, ולפי התי' הא' הרי אין זה בנוגע תפילת ערבית אלא לק"ש דאורייתא וגם אין זה נוגעלאכילה דייקא אלא משום אונס שינה כדקאמר בגמ', ודוחק לומר דכוונתו לומר, כגון האוכל וישן קודם תפילת ערבית [שכולל ג"כ ק"ש] דעיקר חסר מן הספר, וגם מה ה"כה"ג" דכ' אדה"ז הרי בגמ' אמרינן דדוקא הכא קתני דחייב מיתה מחמת ב' הטעמים ולא בכל דוכתא.

והנה בר"ן בברכות שם ד"ה וכל העובר כ' וז"ל: יש לתמוה למה אמרו בזה חייב מיתה יותר מבשאר מקומות שאסרו חכמים כמה דברים וי"ל מפני שבזה אפילו חכמים מודים דמן הדין זמנה כל הלילה אלא שעשו סיג כדי להרחיק האדם מן העבירה ואולי יאמר בלבו כיון שאינו אלא סיג בעלמא לא אחוש לדבר כי עדיין יש לי פנאי כל הלילה משו"ה הוצרכו להזהיר יותר ולהודיע שהעובר על דבריהם אפילו בדבר שמותר מן הדין כיון שגדרו הם והוא פורץ גדר ינשכנו נחש".

וצ"ע הרי קושייתו הוא קושיית הגמ' ותי' באופן שונה ממה שתי' בגמ', ובמעדני יו"ט על הרא"ש סי' ד' ס"ק ע' תי' דהר"ן לא גרס בגמ' מ"ש בכל דוכתא וב' הטעמים ולכן כ' אדעתא דנפשי' טעם אחר, ומביא עוד דוגמא לזה לקמן דף ט ע"ב בסי' י' ס"ק ע'.

ואם כוונת אדה"ז כהר"ן א"ש הכל דלפי הר"ן הוא איסור קל של סיג היכא דבאמת חכמים מודים לעצם הדין, ולכן כל כי האי גוונא ישנו כלל דהעובר חייב מיתה משא"כ לתירוצי הגמ' אין כאן כלל מסויים.

וראה בשיעורים בס' התניא הערת כ"ק אדמו"ר ובהנסמן שם [ויש שם הרבה ט"ס] ואכ"מ.

בלבוש יו"ד סי' רצ"ד ס"ו בדין פדיון פירות נטע רבעי כותב וז"ל: "פירות רבעי יש להם דין מעשר שני לכל דבר דילפינן ג"ז דקדש קדש ממעשר שני וכו'. והאידנא דאין יכולים להעלותם לירושלים פודין אותן אחר שיגמו ויתלשו דקודם לכן אינן ראויין לפדיון כמו גבי פדיון מעשר שני דכתיב בו להוסיף לכם תבואתו עד שיעשנה תבואה ויגיע לעונת מעשר וכו'". עיי"ש.

והמתבאר מדברי הלבוש דאין פודין פירות נטע רבעי קודם שיעשנה תבואה ויגיעו לעונת המעשרות, ומרהיטת לשונו משמע דזה ילפינן ממעשר שני דכתיב בי' "להוסיף לכם תבואתו" (קדושים יט, כה), וכמ"ש "דקודם לכן אינן ראויין לפדיון כמו גבי פדיון מע"ש דכתיב בי' להוסיף לכם תבואתו".

האומנם דזה תמוה וצע"ג דהרי הקרא הנ"ל ד"להוסיף לכם תבואתו" לא כתיב גבי מעשר שני, אלא גבי נטע רבעי, וא"כ אי"צ ללמוד דין פדיון פירות נטע רבעי לענין שאין פודין קודם עונת המעשרות ממעשר שני, אלא בגופי' דנטע רבעי כתיב וצע"ג.

[וראה רמב"ם פ"ב מהל' מעשר ה"ג דדינא דאין פודין קודם עונת המעשרות גבי מעשרות ילפינן מקרא אחרינא דכתיב "עשר תעשר את תבואת זרעך" (דברים יד, כב), כלומר עד שתעשה תבואה וכו' עיי"ש].

ב. והנה בס' "אפיקי מים" [למו"ר הגר"י קלמנסון שליט"א] ח"ד סי' ס"ד הע' ב' תמה על דברי הלבוש הנ"ל, ולחומר הענין כתב דמוכרח למר שנפל כאן איזה ט"ס בלשון הלבוש.

ולדבריו שם יתכן דנפל כאן ט"ס קטן, והוא במש"כ "דכתיב בי'", דצ"ל "וכתיב בי'", ומעתה כוונת הלבוש הוא דבדין פדיון פירות נטע רבעי "אחר שיגמרו ויתלשו" [לשון הלבוש] יש בזה ב' דינים.

הא' "אחר שיגמרו", כלומר אחר שיגיעו לכלל תבואה ועונת המעשרות, ולאפוקי קודם לכן שאין פודין. והב' "אחר שיתלשו", כלומר לאפוקי במחובר, דגם אחר שהגיעו לעונת המעשרות אין פודין פירות נטע רבעי במחובר אלא לאחר תלישה.

והלבוש כלל בדבריו הטעם והילפותא לב' הדינים, דדין הא' למדים מהא דכתיב "להוסיף לכם תבואתו" כדתיב בנטע רבעי אפי', ודין הב' למדים ממעשר שני [ראה גם רמב"ם פ"ט ממעשר שני ה"ב וש"נ].

ולפ"ז כך הם דברי הלבוש: "דקודם לכן [היינו קודם תלישה, דין הב'] אינן ראויין לפדיון כמו גבי פדיון מעשר שני [היינו דדין זה הב' למדים ממע"ש כנ"ל], וכתיב בי' להוסיף לכם תבואתו עד שיעשנה תבואה ויגיע לעונת מעשר" [היינו הילפותא לדין הא' שאין פודין קודם עונת המעשרות מהא דכתיב בנט"ר גופי']. עכת"ד.

ג. ולכאורה עדיין יש לעיין בזה, דהרי לפי"ז יוצא שהלבוש מביא תחילה ב' הדינים "אחר שיגמרו וייתלשו", כלומר דין הא' דאין פודין קודם עונת המעשרות, ודין הב' שאין פודין קודם תלישה, ואח"כ מביא הטעם והילפותא לדין הב' תחילה [ממעשר שני] ושוב חוזר ומביא הילפותא לדין הא' [מ"להוסיף לכם תבואתו"].

ועל כן נראה לקיים תיקון הגירסא של מו"ר שליט"א בדברי הלבוש ["וכתיב בי'" במקום "דכתיב בי'"], אמנם בכוונת הלבוש נראה ליישב באופ"א.

ד. דהנה ברמב"ם פ"ט מהל' מעשר שני ה"ב כתב וז"ל: "הרוצה לפדות נטע רבעי פודהו כמעשר שני ואם פדהו לעצמו מוסיף חומש ואין פודין אותו עד שיגיעו לעונת המעשר שנאמר להוסיף לכם תבואתו עד שיעשה תבואה וכו'.

ולכאורה צ"ע למה לו האי דרשה דתבואתו ללמדנו שאין פודין קודם שיגיע לעונת המעשרות ותיפוק לי' דנטע רבעי הרי ילפינן לי' בגז"ש קדש קדש ממעשר שני [וכמבואר בסוגיא דב"ק סט, ב עיי"ש], וא"כ נילף מהאי גז"ש גופא דאין פודין הנטע רבעי עד שיגיע לעונת המעשרות וכמו שהוא במעשר שני שאין פודין אותו עד שיגיע לעונת המעשרות.

וב'אפיקי מים' שם סי' ס"ד כתב לבאר דהרמב"ם צריך לב' הדרשות הנ"ל, מגז"ש דקדש קדש ומקרא דלהוסיף לכם תבואתו למילף הק' דינא דאין פודין נטע רבעי קודם עונת המעשרות, והיינו ע"פ היסוד דבנטע רבעי ישנם ב' דינים, הא' דין איסור אכילה בלי פדיון או העלאה לירושלים משום לתא דהקדשוה, והב' משום לתא דאיסור הערלה הנמשך גם בשנה הרביעית [וכמו שהאריך ביסוד הדברים בזה בספרו שם בכ"מ עיי"ש].

ולכן הוא דבעינן לב' הדרשות. דמהגז"ש קדש קדש ממע"ש ידיענן רק הך דינא שאין פודין קודם עונת המעשרות את דין הקדושה שבהפירות וכמו שהוא בקדושת מעשר שני, אבל עדיין היינו אומרים שיכול לפדות עכ"פ את דין איסור הערלה שבהפירות דזה א"א ללמוד ממע"ש, ולזה קמ"ל דרשא ד"להוסיף לכם תבואתו" דכתיב בנטע רבעי דגם איסור הערלה שבנט"ר אין לפדות קודם עונת המעשרות.

ה. וביסוד הדדברים נראה ליישב עפ"ז גם כוונת הלבוש הנ"ל במש"כ "פודין אותן אחר שייגמרו ויתלשו דקודם לכן אינן ראויין לפדיון כמו גבי פדיון מעשר שני, וכתיב בי' להוסיף לכם תבואתו עד שיעשנה תבואה ויגיע לעונת המעשר", דכלל בדקדוק לשונו הילפותות לב' הדינים בענין פדיון נטע רבעי קודם עונת המעשרות.

דמש"כ מתחילה "פודין אותן אחר שיגמרו ויתלשו דקודם לכן אינן ראויין לפדיון כמו גבי פדיון מעשר שני" כוונתו לדין הקדושה שבנט"ר שאין פודין קודם עונת המעשרות, וזה ילפינן לי' שפיר ממעשר שני, דהיינו מהג"ש קדש קדש ממע"ש [ולהוסיף דגם הך דינא דאין פודין קודם תלישה "אחר שייתלשו" למדים ג"כ מהך גז"ש ממע"ש].

ומש"כ אח"כ "וכתיב בי' להוסיף לכם תבואתו עד שיעשנה תבואה ויגיע לעונ המעשר", כוונתו לדין איסור הערלה שבנט"ר, שגם זה אין לפדות קודם עונת המעשרות, וזה ילפינן לי' מהא דכתיב תבואתו בנט"ר גופי' [דזה ליכא למילף ממע"ש כנ"ל בביאור שיטת הרמב"ם, ולכן איצטריכא למילף מהך דרשא דתבואתו].

ו. וכד דייקת שפיר נראה דדברינו הנ"ל בכוונת הלבוש מדוייקים היטב, דהנה בתחילה כתב "דקודם לכן אינן ראויין לפדיון וכו'", כלומר, שאינן ראויין כלל לפדיון, אכן לבסוף כתב "עד שיעשנה תבואה ויגיע לעונת המעשר, כלומר שראויין לפדיון. אכן אסור לפדותם עד שייגיעו לעונת המעשר.

ונראה דבדקדוק לשונו רמז לנו הלבוש ליסוד הני ב' דינים ויילפותות בפדיון נט"ר קודם עונת המעשרות, דין הקדושה ודין איסור הערלה.

והיינו, דבעצם חלוק הך דינא דאין פודין קודם עונת המעשרות את דין הקדושה שבנט"ר דזה אי אפשר לפדות קודם עונת המעשרות, דהרי לא חל הקדושה עדיין בהפירות, משא"כ דין איסור הערלה דאיסור זה שפיר חל גם גודם עונת המעשרות ויש אז מה לפדות אלא דקמ"ל קרא שאין פודין.

ונראה דזה שפיר מדוייק בלשון הלבוש, דבתחילה כתב "דקודם לכן אינן ראויין לפדיון". והיינו דקאי על דין הקדושה דאי אפשר לפדות קודם "כמו גבי פדיון מעשר שני", אכן בהמשך כותב "עד שיעשנה תבואה וכו'", דלשון זה שפיר מורה שיש מה לפדות אלא דאסור לפדות, וזה קאי על דין איסור הערלה דקמ"ל קרא דתבואתו דאין פודין אותו קודם עונת המעשרות.

ז. והנראה לומר דמקור דברי הלבוש הם הם דברי הרמב"ם שבפ"ט מהל' מע"ש ה"ב הנ"ל דתרוייהו צריכי ב' הדרשות לב' הדינים שאין פודין קודם עונת המעשרות וכמוש"נ.