א. פסחים (כב, א) "ואידך חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא" ומבאר רש"י שלר"י אין חולין שנשחטו בעזרה אסור בהנאה מדאורייתא כיון דלא כתיב "לא תאכל" שנלמוד איסור הנאה ורק שיש לימוד שאסור באכילה דאין שחיטה מותר בלא ריחוק מקום אין לנו לימוד שאסור בהנאה, אבל בתוס' מבואר דלר"י אינו אסור אפילו באכילה.

והנה לכאורה לתוס' מנ"ל להגמ' דחולין שנשחטו בעזרה אינו אסור אפילו באכילה, דבשלמא הנאה פשוט שאין לנו לימוד לאוסרו בהנאה, אבל לענין אכילה מהיכי תיתי שר"י פליגי על הלימוד דכי ירחק ממך המקום דאין נאכל אלא בריחוק מקום.

ומבאר התוס' הרא"ש וחי' ר"ד דאם הי' חולין שנשחטו בעזרה אסור מה"ת אז הי' המיעוט ד'אותו' ממעט חולין שנשחטו בעזרה דהיינו שחולין שנשחטו בעזרה אסור בהנאה לפני שממעט שאר איסורים.

ומכיון שיליף ר"י שאר איסורים אסורים בהנאה מ'אותו' ע"כ חולין שנשחטו בעזרה אינו אסור אפילו באכילה ומשו"ה יליף מ'אותו' לשאר איסורים.

ועפי"ז נמצא שנחלקו רש"י ותוס' בזה גופא איזה לימוד הוא קודם, היינו דלרש"י אף שחולין שנשחטו בעזרה אסור מה"ת מ"מ ילפינן קודם למעט שאר איסורים, היינו ששאר איסורים אסורים בהנאה ומכיון שאין לימוד בשביל חולין שנשחטו בעזרה הוי מותר בהנאה.

ולתוס' לפני שנמעט שאר איסורים מאותו עדיף ללמוד חולין שנשחטו בעזרה כיון שדומה להפסוק דבשר בשדה טריפה דהא חולין שנשחטו בעזרה הוא משום שלא נמצא במחיצה הראוי' ע"ד שלמידין מהפסוק ד"בשר בשדה טריפה" על בשר שיצא חוץ למחיצתו. ועכשו שלא לומדים חולין שנשחטו בעזרה מ'אותו' בהכרח שאינם אסור מן התורה

וצ"ב במאי פליגי.

ב. ואולי י"ל בזה דאזלו לשיטתם בהבנת הלימוד מאותו' דהנה רש"י הקשה למה צריך למילף מ'אותו' למה לא ילפינן מגוף הפסוק שצריך היתר הנאה בטריפה מכלל דבשאר איסורים אסור בהנאה ע"ד שלמידים מנבילה אליבא דר"מ.

וע"ז תי' רש"י "דאי לאו 'אותו' הוה אמינא קרא למצותי' איצטריך שאין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' וכו' ".

ובתוס' הרא"ש הקשה דלשיטת רש"י למה אין מצוה לתת טריפה לכלב. והיינו שנקט שלשיטת רש"י הפסוק דלכלב תשליכון באה להמצוה והלימוד למעט שאר איסורים והיינו דשאר איסורים אסורים בהנאה למידין מאותו. וא"כ הקשה דעדיין למה אין מצוה להשליך טריפה לכלב.

ויש שפירשו בשי' רש"י שאין הכוונה דלמסקנה עדיין למידין שהפסוק לכלב תשליכון אותו באה למצוה, ורק אם לא הי' כתוב אותו "הוה אמינא" דקרא למצותו היינו שזה תוכן הפסוק. אבל עכשיו דכתיב אותו, א"כ נקטינן שעיקר הפסוק באה ללמוד שדוקא הכא הוא מותר בהנאה אבל בשאר איסורים אסור בהנאה. (ודא"ג ידעינן ג"כ דאין הקב"ה מפקח שכר כל ברי' אבל לא שיש מצוה לתת).

ועפ"ז נמצא דהלימוד לר"י מטריפה והלימוד אליבא דר"מ מנבילה הוא ממש באופן אחד היינו מדפרט הכתוב מכלל דשאר אסורים אסור בהנאה.

ורק שאליבא דר"מ פשוט דההיתר הנאה דנבילה נלמד על שאר המקומות שכתוב לא יאכל שהכוונה שאסור ג"כ בהנאה אבל אליבא דר"י לולא האותו לא היו מבינים שהפסוק בא לגלות היתר הנאה בטריפה ואיסור הנאה בשאר איסורים ורק ע"י אותו ידעינן שזהו כוונת הכתוב שרק טריפה מותרת בהנאה ולא שאר איסורים.

והנה בתוס' מבואר הא דא"א ללמוד מטריפה דמדאיצטריך קרא להתירו מכלל דשאר איסורים אסורים בהנאה, הוא משום דלולא הפסוק היינו אומרים דבשר שמצא חוץ למחיצתו אסור בהנאה ומשו"ה כתיב 'לכלב תשליכון' וצריכים להמיעוט ד'אותו' למעט שאר איסורים שאינם מותרים בהנאה אלא אסורים בהנאה.

וע"פ הנ"ל נמצא לכאו' דנחלקו רש"י ותוס' בהלימוד דאותו: לפי רש"י אין הלימוד מ'אותו' אלא ש'אותו' מגלה שכל הפסוק בא להתיר טריפה ועי"ז לומד ששאר מקומות שכתוב "לא יאכל" אסורים בהנאה.

אבל לשי' התוס' הפסוק בא להתיר בשר שיצא חוץ למחיצתו שהיינו חושבים שהוא אסור, ואותו מלמד ששאר איסורים אסורים בהנאה.

ג. ועפי"ז י"ל דב' חילוקים הנ"ל בין רש"י ותוס' תלויים זב"ז דלשיטת התוס' דגוף הפסוק בא להתיר בשר שיצא חוץ למחיצתו והלימוד דאותו הוא לימוד למעט שאר איסורים. א"כ ס"ל שלכל לראש היינו צריכים ללמוד מ'אותו' מילתא דכוותי' היינו חולין שנשחטו בעזרה ומכיון שלמדין שאר איסורים ע"כ חולין שנשחטו בעזרה אינו אסור לדידי אפילו באכילה מדאורייתא.

אבל לשיטת רש"י אין הלימוד מ'אותו' אלא מכללות הפסוק דמתיר בטריפה מכלל דשאר איסורים אסור בהנאה ע"ד הלימוד דר"מ מנבילה א"כ אי"ז מיעוט - שמסתבר למעט לדכוותי' (חולין שנשחטו בעזרה) - אלא לימוד שמראה שכ"מ שנאמר לא יאכל אסור בהנאה עד שיפרט כו'.

[והנה בשיטת ר"מ דכללות הפסוק דלכלב תשליכון בא להתיר טריפה בהנאה דהא מנבילה למדו לאסור וה'אותו' בא לאסור חולין שנשחטו בעזרה בזה פ' רש"י דחולין שנשחטו בעזרה דומה לטריפה בזה ששניהם אין נמצאים במחיצתם, אבל לר"י שהלימוד הוא מזה שמכיון שהתיר הכתוב מכלל דבשאר דוכתי אסירי לא שייך לומר שצ"ל לדכוותי' וכנ"ל].

א. כתב אדה"ז בשלחנו סימן תלג סכ"ד, "רפת של בקר אין צריך בדיקה שכל חמץ שנפל שמה יש לתלות שהבהמות אכלוהו והרי יש כאן ספק ספיקא שמא לא היה שם חמץ מעולם ואת"ל היה שמא אכלוהו הבהמות וספק אכילת הבהמות מוציא מידי ספק חמץ". וממשיך בסכ"ה, "וכן לול של תרנגולים אין צריך בדיקה שכל חמץ שהיה שם יש לתלות שהתרנגולים אכלוהו".

וממשיך לבאר דבבית שהתרנגולים מצויין בו הרי הדבר תלוי; דאם אכלו שם חמץ בתוך שלשים יום לפני הפסח הר"ז נחשב למקום שיש בו ודאי חמץ (ד"א"א שלא נפל שם חמץ על הקרקע"), ולכן חייב בבדיקה כדינו ד"יש כאן ודאי חמץ וספק אכלוהו התרנגולים ..ואין ספק מוציא מידי ודאי", אמנם באם נזהרו שלא לאכול שם חמץ בתוך ל' יום א"צ בדיקה - אף דלפנ"ז הי' שם חמץ - משום ד"יש בו ב' ספיקות להקל: שמא אכלוהו, ואת"ל שלא אכלוהו התרנגולים שמא נתעפש באורך הזמן או נמאס עד שנפסל מאכילת כלב וכו'".

ועל סברא זו כתב בהגהה על הגליון "ואע"פ שחייב אדם לבדוק בכל החדרים שיש לחוש בהם לשמא הכניסו לשם חמץ פעם אחת אף שיש כמה ספיקות להקל ..לפי שעיקר תק"ח שתקנו לבדוק ולחפש אחר החמץ אינה אלא על הספק שמא יש שם חמץ, ומן התורה אין לחוש כלל לספק כזה ..וא"כ מה לי ספק אחד ומה לי כמה ספיקות. אבל ספק הרגיל מאד, שרגילות היא שהתרנגולים וכיו"ב אוכלין כל מה שמוצאין והוא קרוב לודאי ..אם יש להסתפק עוד ספק אחר דהיינו שמא נפסל מאכילת כלב באורך הזמן, אע"פ שספק זה אינו קרוב לודאי, מכל מקום על ידי ספק זה הורע כוחו של הודאי גמור ..ויוכל ספק של אכילת תרנגולים שהיא קרוב לודאי להוציא מידי קרוב לודאי וכו'".

ובסכ"ו ממשיך לבאר דכן הוא הדין בכל חדרים של"צ בדיקה מחמת זה שאין מכניסין בהן חמץ, דבאם ראו שם חמץ לפני ל' יום א"צ בדיקה מחמת הטעם שנתבאר, משא"כ באם היה בהם חמץ בתוך ל' יום חייבין בבדיקה. ובסכ"ז ממשיך לבאר דעד"ז הוא הדין ברפת שראה שם חמץ בתוך ל' יום שחייב בדיקה וכו'.

היוצא מכ"ז דיש כאן תרי סוגי ס"ס: א. רפת ולול ל"צ בדיקה מחמת הס"ס דשמא לא נכנס בהם חמץ מעולם, ואפילו אם כן נכנס שמא אכלוהו הבקר או התרנגולים. ב. כ"מ שהי' שם ודאי חמץ לפני ל' יום וא"כ שייך להסתפק דשמא כבר נתעפש, הרי אם שייכת גם הספק דשמא אכלוה, מהני ס"ס זה בכדי לפטרו מבדיקה.

ועל כללות הענין דמהני ס"ס לפטור מחיוב בדיקה הקשה אדה"ז בהגהה, דלכאורה לא מהני ס"ס בבדק"ח - דהבדיקה נתקנה על הספק וכו' - וע"ז תירץ דספק אכילה הוה ספק הרגיל וקרוב לודאי, וספק כזה מהני (בצירוף עוד ספק) גם לענין בדק"ח. עכתה"ד.

ויש לדייק מדוע הקושיא והביאור בהגהה היו בקשר לסוג השני של ס"ס; ספק נתעפש החמץ וספק אכלוהו תרנגולים, ולא על סוג הראשון; ספק לא נכנס שם וספק אכלוהו.

ובפשטות: ב' דינים הראשונים שהוזכרו היו הס"ס ברפת ובלול, ולכאורה מיד עולה הקושי מדוע מהני ס"ס אם בכלל לא מהני בבדק"ח, אמנם אדה"ז אינו מעיר ע"ז כלום. ורק אח"כ כשמזכיר הס"ס בדין בית שמצויין בו תרנגולים, דשם הר"ז ספק שמא נתעפש וספק שמא אכלוהו כנ"ל, רק שם מתעכב ע"ז אדה"ז ומבאר לנו היסוד של ספק הרגיל וקרוב לודאי וכו'!?

ב. ונראה לומר הביאור בזה בהקדם הדיוק במקור דין זה דרפת של בקר ולול של תרנגולים פטורין מבדיקה; דהגמרא (ח, א) 'מונה' אותן ברשימת המקומות שפטורין מבדק"ח מחמת זה שאין מכניסין בהן חמץ! ואכן הרמב"ם פירש שגם הפטור ברפת ולול הוה מחמת זה דהוו מקומות שאין מכניסין בהן חמץ כפי המובן מפשטות המשך הגמרא שם, אבל רש"י פירש שהפטור בהן הוה משום "שאם היה שם חמץ הבהמות אכלוהו", וכן נקט אדה"ז להלכה כנ"ל.

ולכאורה אינו מובן דבאם באמת הפטור הוה מחמת הסברא דשמא אכלוהו, אז מדוע כללה הגמרא דין זה עם שאר הדינים שפטורין מחמת זה דאין מכניסין בהן חמץ? ואשר נראה מזה דבעצם הר"ז פטור אחד; והיינו דהסברא דהבהמות אכלוהו, משווה הרפת למקום שאין מכניסין בו חמץ.

ביאור הדבר: מאחר דרפת הוא מקום כזה שישנה סברא פשוטה - אף דאינו ודאית - דהבהמות אכלו את החמץ, ומאידך ישנה ספק באם בכלל נכנס חמץ לשם או לא, הרי הספק אכילה 'אומרת' שאל לנו להסתפק בספק הראשון דשמא נכנס לשם חמץ, ויש להחשיבו כמקום שלא נכנס שם חמץ ושלכן פטור מבדיקה.

וי"ל דזה מדוייק היטב גם בלשון אדה"ז ד"ספק אכילת הבהמות מוציא מידי ספק חמץ"; והיינו דהספק של אכילה "מוציא" ומבטל הספק דשמא יש כאן חמץ, ושוב מתחשבים עם המקום כאילו מעולם לא הי' שם חמץ.

ולפ"ז יש לתרץ מדוע בדין זה לא הי' קשה דאיך זה מסתדר עם זה דבבדק"ח לא אזלינן בתר ס"ס לפטור מבדיקה; די"ל דזה דלא אזלינן בתר כללי ס"ס לפטור, זהו רק במקום כזה שמעיקרא נתחייב בבדיקה, משא"כ במקרה דרפת הרי חכמים מעיקרא חשבוהו למקום שאין מכניסין בו חמץ מחמת ספיקות הנ"ל, ונמצא דמעולם לא חלה חיוב בדיקה על מקום כזה (ואינו דומה למקום שחלה החיוב ורק שרוצים לפטרו מהלכות ס"ס).

ומבואר היטב מדוע בדין השני של ס"ס - ספק שמא נתעפש וספק שמא אכלוהו - כן הוקשה לו לאדה"ז איך זה מסתדר עם הכלל דבבדק"ח לא אזלינן בתר כללי ס"ס; דהרי כאן בודאי הי' חמץ במקום זה, ושוב א"א לומר (לכאורה) דהספק השני מחשיב המקום למקום שאין מכניסין בו חמץ, אלא דבא לפטרו מבדיקה מדיני ס"ס, וע"ז קשה באמת דלכאורה לא פוטרים מחיוב בדיקה מחמת ס"ס? וע"ז מביא אדה"ז החידוש שספק הרגיל וקרוב לודאי שונה כמשנ"ת.

(מאמר המוסגר: נמצא דג' חלוקות ישנה בדבר: א. מקום כמו רפת דמעיקרא לא חלה עליו חיוב בדיקה מחמת זה דהספק אכילה אומרת לנו שלא להסתפק ולחשוב דאפשר הגיע חמץ לשם; ב. מקום כמו בית שמצויין בו תרנגולים, ולא הביאו שם חמץ בתוך ל' יום, דאז הרי הספק אכילה מועלת לפטרו מבדיקה בצירוף הספק דנתעפשה, אבל רק מחמת ה'חידוש' דספק הרגיל וקרוב לודאי; ג. תרי ספיקות דעלמא שלא מועילים לפטור מחיוב בדיקה.

ומעניין לציין מקור יפה לג' סברות ואופנים אלו בדברי התוספות בסוגיין (ט,א); דהנה הגמרא אמרה דאע"פ דחכמים גזרו טומאה על מדורות העכו"ם מחמת זה שלפעמים קוברין שם נפליהן, מ"מ במקום שמצויין חזירין ה"ה טהורין מחמת הס"ס דאולי לא הי' שם נפל, ואפי' אם הי' אפשר שאכלוהו. וכתבו ע"ז התוספות "וא"ת והא מדורות העובדי כוכבים רשות היחיד הן ותנן במסכת טהרות (פ"ו מ"ד) כל מקום שאתה יכול להרבות ספיקות וספיקי ספיקות ברשות היחיד טמא? וי"ל דלא דמי הך ספיקא לשאר ספיקי דאמאי אית לן למימר שיהא בו נפל ודמי לספק ביאה. א"נ אימר אכלתיה עדיף משאר ספיקות דספק הרגיל הוא וקרוב לודאי וכו'".

ועכ"פ רואים בתוספות כל ג' סברות הנ"ל; הסברא דס"ס לא מהני כלל בטומאה ברה"י (ע"ד שבכלל לא מהני ס"ס לפטור מחיוב בדק"ח), הסברא דבמקום שישנה ספק אם בכלל נכנסה לשם טומאה י"ל דמהני ספק אכילה (ע"ד הסברא גבי רפת בבדק"ח), והסברא דגם בל"ז אפשר לטהר מדין ס"ס כשישנה ספק הרגיל וקרוב לודאי (ע"ד הסברא גבי בית שנמצאים בו תרנגולים) כמשנ"ת. ע"כ מאמר המוסגר).

ג. והנה לפכ"ז נמצא לכאורה דשני הפטורים כאן שונים ביסודם; דהס"ס ברפת ובלול 'אומרת' דהוו בגדר מקום שאין מכניסין בו חמץ, משא"כ הס"ס בבית שמצויין בו תרנגולים (ועד"ז בכל מקום שאין מכניסין בו חמץ שראו שם חמץ לפני ל' יום), הרי באמת נחשבין למקום שמכניסין בו חמץ אלא דמהני 'ספק הרגיל וקרוב לודאי', בצירוף עוד ספק, לפטרו מחיוב בדיקה.

אמנם לכאורה אינו משמע כן מהמשך דברי אדה"ז בשלחנו אשר משווה הדינים זל"ז, ובפנים השו"ע אינו מחלק ביניהם כלל, דבשניהם מבאר דפטורים מבדיקה מדין ס"ס. ורק בהגהה הנ"ל מבאר בקשר לאופן השני דס"ס, שמהני מחמת הך סברא דספק הרגיל וקרוב לודאי. ולכאורה באם הפטורים היו שונים ביסודם הי' צ"ל איזה הבדל בהסברת הדינים בפנים השו"ע!

ואשר לכן נראה לומר דבסופו של דבר הרי שני הדינים שווין, ונקודת הפטור הוא זה שהספק אכילה מבטלת היסוד להסתפק בספק הראשון, עד דהוה בגדר בית שאין מכניסין בו חמץ;

אלא דבמקרה דרפת ולול הר"ז פשוט - גם בלי הסברא דספק הרגיל וקרוב לודאי - איך שספק אכילה משווה הבית למקום שאין מכניסין בו חמץ (דכנ"ל מעולם לא ידענו שנכנס חמץ לבית), משא"כ בס"ס השני, דבאמת הי' בבית חמץ לפני שלשים יום, כאן צריכים להחידוש המיוחד של 'ספק הרגיל וקרוב לודאי' בכדי שהספק אכילה תוכל לפעול שלא להסתפק בכלל דאולי הי' כאן חמץ בבית, ולומר שהחמץ שהי' כאן לפני שלשים כבר נתעפש ושוב הוה בגדר בית שאין מכניסין בו חמץ.

ביאור הדבר: כמו שברפת אומרים דהספק אכילה 'אומרת' לנו שלא להסתפק דאולי הגיע חמץ לבית זה בכלל, עד"ז אומרת לנו הספק אכילה - שקרוב לודאי - בבית שיש בו תרנגולים, שלא להסתפק שהחמץ שהי' כאן לפני שלשים יום 'הגיע' עד להזמן של פסח, והיינו שהיום אין לנו סיבה להסתפק דאולי אותה חמץ הגיע לכאן, ושוב הוה כמו מקום כזה שאין לנו סברא להסתפק בו שמא יש כאן חמץ.

ד. ואם כנים הדברים נראה לומר דהסברא ד'ספק הרגיל וקרוב לודאי' מהני רק בצירוף לספק כזה שמבטלת היסוד להסתפק בהגעת חמץ לבית זה בזמן זה, באופן שנוכל להחשיב הבית כמקום שאין מכניסין בו חמץ (כמו ברפת ולול), משא"כ להצטרף לסתם ספק אחר, באמת לא הי' מועיל אפילו ספק זה הרגיל וקרוב לודאי.

ונרוויח לפ"ז לתרץ קושיא הידועה מדוע בכל הספיקות הנידונים בסי' תל"ח ותל"ט (שמקורם ב'פסקי הלכות' דהסוגיא בדף ט,א - ב), קובע אדה"ז דלא מהני בהן ס"ס (אם לא שכבר בדקו עיי"ש), אף דאחת הספיקות תמיד הוה ספק אכילה, אשר לפי המבואר כאן הוה ספק רגיל וקרוב לודאי!? (ונאמרו בזה ביאורים שונים ואכה"מ להאריך).

אלא דלדברינו י"ל דבמקרה שיש ספק לפנינו כעת, שוב לא מהני אפילו ספק הרגיל וקרוב לודאי לשוותו בגדר בית שאין מכניסין בו חמץ, ושוב לא מהני כל הספיקות בעולם לפטור מבדק"ח, ורק במקרים דעסקינן בהו לעיל - רפת, לול וחמץ שהי' בבית לפני שלשים יום - מהני הספק אכילה לבטל היסוד להסתפק בהם מעיקרא וכמשנ"ת.

, שכהן גדול פורם למטה והדיוט למעלה (הריות יב, ב).

ונשאלת השאלה אם הפרימה היא בבגדי כהונה או בבגדי חול שלהם.

כיון שקריעת בגד אסורה משום בל תשחית, אבל במקום מצוה, שהרי האבל חייב לקרוע, ואז אין שם איסור בל תשחית, וכפסק הרמב"ם הל' מלכים פרק ו' הלכה י' הקורע בגדים דרך השחתה עובר בלא תשחית, ולכן כשקורע על מתו אינו עובר, ואדרבה הרי מקיים חיוב כמו שפסק הרמב"ם בהל' אבל פרק ח' הלכה א' שאבל חייב בקריעה שנאמר בגדיכם לא תפרומו.

ואפשר לומר גם בבגדי כהונה שאסור לקרוע כמו שהגמ' אומרת ביומא (עב, ב) שהקורע בגדי כהונה לוקה, וכן פסק הרמב"ם בהל' כלי המקדש פרק ט' הלכה ג' שלכל בגדי כהונה הקורע לוקה, אם קורע דרך השחתה.

וא"כ כשהכהן קורע על מתו שמחוייב לקרוע אין זה דרך השחתה, ואולי יכול לעשות הקריעה גם בבגדי כהונה שהוא לובש.

ומפרש"י בהוריות, (המקור לפרימת כהן גדול למטה), על מה שאמר רב למטה למטה ממש, כותב רש"י בשפת חלוקו ובפשטות אין חלוק מבגדי כהונה, משמע שהקריעה היא בבגדי חול ולא בבגדי כהונה.

גם יש להוכיח ממה שכתוב בפ' שמיני (כא, י) ובגדיכם לא תפרומו, שהקריעה היא בבגדי חול ולא בבגדי כהונה, כי בטח היו אהרן ובניו זריזים לקיים מצוה, ומכיון שידעו שמחוייבים הם בקריעה בטח היו עושים זה מיד, וא"כ אינו מובן מה שאומר להם משה בגדיכם לא תפרומו, מאחר שכבר פרמו, אלא מכיון שהיו לבושים בבגדי כהונה, והיו צריכים להחליף מבגדי כהונה לבגדי חול, שלוקח זמן, ובנתיים ציוה להם משה מפי הקב"ה בגדיכם לא תפרומו, כיון שעדיין לא פרמו, וגם אולי יש לדייק "בגדיכם" לא תפרומו היינו בגדיכם שהם הבגדי חול שלכם.

ומסתבר שהפרימה היא בבגדי חול ולא בבגדי כהונה, כי הקריעה בבגדי חול דוחה את האיסור של בת תשחית, איסור א' בלבד, ואילו קריעת בגדי כהונה היא איסור מיוחד בבגדי כהונה נוסף על בגדי חול בעלמא, שהיא באיסור "לא יקרע".

ואם אפשר לקיים חיוב הקריעה בבגדי חול ולדחות רק איסור א' של לא תשחית, שאינו לוקה עליו ורק במכות מרדות, למה יעשה הקריעה בבגדי כהונה לדחות ב' איסורים איסור בל תשחית וגם איסור לא יקרע, ובפרט שאיסור לא יקרע היא חמור שלוקה עליו.

ולפי כל הנ"ל מסתבר שפרימת כהן בין גדול בין הדיוט, היא בבגדי חול הפרטיים שלהם.