א. במשנה במס' ביכורים (א, ד) מבואר שגר אינו יכול לקרוא פרשת ביכורים, שכן נאמר בה "אשר נשבע ה' לאבותינו", והגר אינו יכול לומר "אבותינו". וכן בתפילה אינו יכול לומר "אבותינו".

וזו לשון המשנה: "הגר, מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר 'אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו'. ואם היתה אמו מישראל, מביא וקורא. וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו, אומר 'אלקי אבות ישראל'. וכשהוא בבית הכנסת, אומר 'אלוקי אבותיכם'. ואם הייתה אמו מישראל, אומר 'אלוקי אבותינו.

אך הירושלמי חולק על משנה זו: בירושלמי, ביכורים, א, ד, מובאת דעת רבי יהודה, החולק על כך, ונאמר שם שאמוראים פסקו כמותו: "תני בשם רבי יהודה, גר עצמו מביא וקורא, מה טעם, 'כי אב המון גוים נתתיך', לשעבר היית אב לארם ועכשיו אב לכל הגויים. רבי יהושע בן לוי אמר, הלכה כר' יהודה. אתא עובדא קומי דרבי אבהו, והורי כרב יהודה".

ובתוספות, בבא בתרא פא, א ד"ה למעוטי, נחלקו ר"ת ור"י האם הלכה כמשנה או כירושלמי:

א) דעת רבינו תם היא כמשנה בביכורים, שגר מביא ואינו קורא, וכותב התוס' "ומכח ההיא משנה לא היה מניח רבינו תם לגרים לברך ברכת הזימון לפי שאינו יכול לומר "שהנחלת לאבותינו ארץ טובה" (ולכן אינו יכול לזמן ולהוציא אחרים בברכתו, כי כשיברך, יחסיר מילים אלו- כך מבוארים דבריו בבית יוסף, סימן קצט).

ב) דעת ר"י היא, שהלכה כדברי הירושלמי, "ולא קיימא לן כההיא משנה", וגר יכול לומר "לאבותינו", ולכן הגר מביא וקורא, וכהירושלמי שצוטט לעיל.

ועיי"ש בהמשך התוס' שמוסיף דלדעת ר"י, יש לכאורה בעייה נוספת מלבד "לאבותינו": בפרשת ביכורים נאמר "לתת לנו", וגר אינו יכול לומר כך, כי אין לגרים חלק בארץ (כשם שנשים אינן יכולות לקרוא פרשת ביכורים, משום שאין להן חלק בארץ, כמבואר בביכורים משנה ה). לכן מוסיף ר"י, שאין הכי נמי, רק גר שהוא מבני קיני, שיש להם חלק בארץ (כאמור בבמדבר י, "והיה הטוב ההוא אשר ייטיב וגו' והטבנו לך", ומפרש בספרי שקיבלו דושנה של יריחו וכו'), יכול לקרוא פרשת ביכורים. ר"י מוסיף ומביא לכך ראיה מתוספתא מפורשת, שבה מובא בשם רבי יהודה, שרק גר מבני קיני יכול לקרוא, עיי"ש עוד.

[ עיין עוד בתוס' שם קושיה נוספת של ר"ת על הירושלמי, כיצד יכול גר לומר פרשת ביכורים, הרי אפילו אם נקבל שאברהם נקרא אב המון גויים, מכל מקום בפרשת ביכורים נאמר גם "ארמי אובד אבי", והמילה "אבי" מתייחסת ליעקב, ואיך יכול גר לומר על יעקב "אבי" (יעקב ודאי לא נקרא "אב המון גוים")? על כן מסיק רבינו תם "דההיא דירושלמי משבשתא היא". הרמב"ן מיישב קושיה זו וכותב "ואף על גב דכתיב בפרשת ביכורים 'ארמי אובד אבי', שלושה אבות העולם היו כאברהם", וכך כתב הר"ן שם בחידושיו "יש לומר דשלושת האבות הן הן אבות העולם, כאברהם", ואכמ"ל בזה].

ובשולחן ערוך אדמוה"ז, או"ח, סי' נג סכ"ב הביא המחלוקת של ר"י ור"ת: "יש מונעים גר מלהיות ש"צ מפני שאינו יכול לומר אלהי אבותינו, ונדחו דבריהם שאף הגרים יכולים לומר אלהי אבותינו שנאמר כי אב המון גוים נתתיך, כלומר מכאן ואילך אתה אב לכל הגוים שיתגיירו". וכן בסי' קצט ס"ד,פוסק כר"י: "וגר גמור יכול לברך אפילו בזימון להוציא אחרים ידי חובתם, ויכול לומר 'על שהנחלת לאבותינו', לפי שלאברהם ניתנה הארץ למורשה, ואברהם נקרא אב המון גויים". וכן אודות אמירת "על הארץ הטובה אשר נתן לך" בברכת המזון, כותב שם סי' קפו ס"א "וכן גר שנכנס לדת ישראל ונלוה עליהם ונטפל אליהם ונחשב כאחד מהם לכל המצות הנוהגות בהם ולהם ניתנה הארץ למורשה, נתחייב גם הוא כאילו ניתנה גם לו, שהוא והם עם אחד הוא לכל דבר".

ב. הרמב"ם, בהלכות ביכורים, פ"ד ה"ג, פוסק כירושלמי: "אבל הגר מביא וקורא,לפי שנאמר לאברהם 'כי אב המון גוים נתתיך' (בראשית יז, ה), הרי הוא אב כל העולם כולו, שנכנסין תחת כנפי השכינה, ולאברהם היתה השבועה תחילה, שיירשו בניו את הארץ".

מסתימת לשון הרמב"ם עולה, שהוא איננו מחלק בין גר מבני קיני לגר שאינו מבני קיני, וצ"ע כיצד ייתכן הדבר, הרי לגר אין חלק בארץ, ואיך יוכל לומר "לתת לנו"?,והיא קושית המשנה למלך שם "תמיה לי דאף שיכולין לומר לאבותינו, מ"מ כיון שלא נטלו חלק בארץ אינם יכולים לומר אשר נתת לי, דומיא דאשה" והיינו דהרי נאמר בפרשת ביכורים פסוק נוסף, "האדמה אשר נתת לי", וגם מפסוק זה מבואר, שצריך שיהיה לו חלק בארץ. ואכן, במשנה בביכורים, א, ה, וכן ברמב"ם (שם, הלכה ב'), מבואר שאשה אינה יכולה לקרוא כי אין לה חלק בארץ ואינה יכולה לומר "אשר נתת לי", ומה נשתנה גר?

והנה לעניין וידוי מעשרות, כותב הרמב"ם בסוף הלכות מעשר שני (פי"א הי"ז), שגר אינו מתוודה, "מפני שאין להם חלק הארץ והרי הוא אומר כאשר נשבעת לאבותינו", והקשה מהר"י קורקוס דקשה על מה שיתבאר גבי ביכורים שמביא וקורא על אף שנאמר בפרשת ביכורים "לתת לנו" (וכן "נתת לי") "ומאי שנא ודוי מעשר ממקרא בכורים"?.

וכמו כן קשה מה מוסיף הרמב"ם בסיפא של דבריו "ולאברהם הייתה השבועה תחילה שיירשו את הארץ". [עיין כסף משנה על הרמב"ם שם מה שביאר, ובשאגת אריה סימן מט הקשה על ביאורו וביאר באופן אחר ועיין במנחת חינוך סימן תר"ו אות ד'. וביאורו של המהר"י קורקוס בהל' מעשר שני שם, ובעוד אחרונים ואכמ"ל].

ג. הרמב"ן בחידושיו לבבא בתרא [שם], מאריך בשיטות המשנה והירושלמי הנ"ל,וכותב שדברי הירושלמי לפיהם גר מביא וקורא, נאמרו לא רק ביחס לגר מבני קיני, אלא ביחס לכל גר,-כדעת הרמב"ם- על אף שגרים לא קיבלו חלק בארץ, וזו לשונו: "ובירושלמי לא משמע כי הך סברא כלל (-שיש לחלק בין בני קיני לגרים אחרים-), אלא בכל גרים קאמר רבי יהודה קורין, מפני שהן בני אברהם, וראויים היו לירושה שלו, אלא שנתחלקה הארץ ליוצאי מצרים, והרי הן כטפלים, שראויין לירש ואין להם (-כוונתו למבואר בבבא בתרא קיז, ש"טפלים", כלומר מי שהיה פחות מגיל עשרים ביציאת מצרים כמבואר שם ברש"י, אינם מקבלים חלק בארץ), אעפ"כ הרי הם כשאר כל האדם".

ביאור דבריו הוא, שאין למנוע מגרים לקרוא על סמך הכתוב "נשבעת לאבותינו לתת לנו", כי השבועה מצד עצמה כוללת גם אותם, שגם הם בני אברהם וראויים לירושתו. ומה שאינם יורשים, הוא משום שבפועל חלוקת הארץ הייתה ליוצאי מצרים, והם לא היו ביוצאי מצרים, אך אין זה מונע מהם לומר "נשבעת לאבותינו לתת לנו", כי סוף סוף השבועה לאברהם הייתה לתת לבניו, ואף הם מוגדרים כבניו, וממילא הם בכלל השבועה.וראיתי עד"ז מבואר בשם הגר"ח סולובייציק בקובץ נצח ישראל ב עמ' כב.

ולפי"ז ראיתי מבארים (בשם חידושי הגר"ב סורוצקין על מס' בבא בתרא, הועתק באתר לימוד יומי-משם העתקתי חלק מהנ"ל-) שזהו גם הביאור בדברי הרמב"ם: מה שכתב הרמב"ם בסוף דבריו "ולאברהם הייתה השבועה תחילה, שיירשו את הארץ", כוונתו לומר ג"כ כנ"ל, שמכיוון שהנוסח הוא "נשבעת לאבותינו לתת לנו", נוסח זה נכון גם ביחס לגר, כי השבועה הייתה לאברהם, שהוא אביהם של גרים, ומצד שבועה זו ראויים גם הגרים לירש (ומה שאין יורשים בפועל, הוא כהסבר הרמב"ן, שהארץ נתחלקה ליוצאי מצרים בלבד, אך לא מצד שאין הגרים ראויים לרשת). לכן, על אף שאין הם יורשים בפועל, הנוסח נכון ביחס לגר.

אך לגבי וידוי מעשרות, שם לא מצאנו נוסח "נשבעת לאבותינו לתת לנו", אלא הנוסח הוא במהופך- "אשר נתת לנו ה', כאשר נשבעת לאבותינו", כלומר עיקר הדגש הוא "אשר נתת לנו", שירשנו בפועל, והמילים "כאשר נשבעת לאבותינו" רק מבארות כיצד הגיעה ירושה זו. וכיוון שהגרים לא ירשו בפועל, אין הם יכולים לומר כך.

ד. אבל עדיין קשה קושית הכסף משנה, דסוף סוף כיון שלא נטלו חלק בארץ אינם יכולים לומר "הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי", וכמו בנשים היות שאין להם בפועל ממש חלק בארץ אינם יכולים לקרוא,ומאי שנא גרים?

ויש לבאר זה בהקדים המבואר בלקוטי שיחות (ח"ל פר חיי שרה א) דבבעלות בנ"י על ארץ ישראל יש שני פרטים: בעלות כללית-זה שכל הארץ שייכת לכלל ישראל, ובעלות פרטית- זה שכל אחד מישראל יש לו חלק פרטי בארץ השייך (רק) אליו, ומבאר שם דשני אופני בעלות אלו באו בפועל ע"י שני קנינים, וגם אינם תלויים זה בזה, דאפשר להיות בעלות כללית בלי בעלות פרטית, ובעלות פרטית בלי בעלות כללית, עיי"ש הביאור.

בהמשך מבאר הרבי דשני אופני בעלות הנ"ל לישראל בארץ ישראל הובטחו לאברהם אבינו: הכתובים "לזרעך אתן את הארץ הזאת" לזרעך נתתי את הארץ", ענינם בעלות הכללית של עם ישראל על הארץ, ואילו בהכתוב "לך אתננה" מדובר בבעלות הפרטת של ישראל על חלקו בארץ.

וכותב (בס"ז, שם) "אברהם אבינו הי' (א) ראש לאומה הישראלית, הכוללת את כל בנ"י, ומצד זה הנה כל ענין שנאמר אליו (או ניתן לו) הרי זה ענין ד"כלל ישראל", והוא גם (ב) ה"אב" של כאו"א מישראל באופן פרטי, כתוארו "אברהם אבינו" אביהם של כאו"א מישראל.

ולפי זה: ההבטחה לאברהם ע"ד בעלות הכללית דא"י היא לאברהם בתור ראש האומה (כלל ישראל), וההבטחה בנוגע להבעלות הפרטית- היא לאברהם בתור ה"אב" של כאו"א מישראל.

ולכן בהכתובים שבהם באה הבטחה לאברהם ע"ד הבעלות הכללית, נאמר רק "לזרעך אתן" (לזרעך נתתי), כי זה אינו בגדר ירושה באופן פרטי מאב לבן, אלא ניתן לכלל ישראל (ולהעיר שהוא אותו ה"כלל" במשך כל הדורות) משא"כ בהבעלות הפרטית שנאמרה לאברהם בתור "אב", שמוריש לכאו"א מבניו, נאמר "לך אתננה ולזרעך", שבזה מודגש היחס ד"אב" ו"בן" שבין אברהם וזרעו, שעי"ז באה הארץ בירושה מהאב-אברהם- לזרעו עד עולם".

ובהערה 57 כותב "ואלי יש לקשר לזה השקו"ט והפלוגתא אם גר מביא בכורים וקורא..[מביא לשון הרמב"ם הנ"ל בהל' בכורים ועוד], וע"פ הנ"ל י"ל דזה מה שגר קורא הוא לא מצד היותו חלק מכלל ישראל (כבנ"י שאצלם ישנה הבעלות כללית מאברהם כראש האומה), כ"א בגדר בן היורש מאב שלו -אברהם". ומוסיף להעיר שלעתיד גם הגרים יטלו חלק בארץ וכותב "וי"ל דזו בגדר בעלות פרטית שלהם בארץ דיורשים מאברהם", ומסיים "וראה רמב"ן ב"ב שהגרים בני אברהם ראוים לירושה אלא שנתחלקה הארץ ליוצאי מצרים".

ה. מבואר בזה דסברת הרמב"ם בהל' בכורים הוא משום דשייכות הגרים לארץ ישראל הוא בגדר בנים היורשים מאביהם אברהם, וע"ז מציין להרמב"ן שציטטנו לעיל דראויים היו לירושה שלו, שלפי"ז מובן מדוע הגר מביא וקורא.

לפי"ז יש לבאר החילוק בין הל' בכורים להל' מעשר שני [ולתרץ קושית המשנה למלך והמהר"י קורקוס], בוידוי מעשר צריך לומר "ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבתינו",היינו שמדגישים שהאדמה ניתנה לנו-ככלל- כתוצאה מהשבועה שנשבעת לאבותינו, ומתייחס להבטחה לאברהם אודות הבעלות כללית על ארץ ישראל, וזה אכן לא שייך בגר, משא"כ בביכורים אומרים " באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו",וממשיכים "הבאתי את ראשית..אשר נתתה לי" היינו שמדגישים שהאדמה ניתנה לי-כפרט-, וכנ"ל בגדר בעלות פרטית כתוצאה מהשבועה לאברהם שנמסר לנו בגדר ירושה מאב לבן, וזה אכן שייך לומר אף בגרים כנ"ל.ולכן ממשיך הרמב"ם "ולאברהם היתה השבועה תחלה שירשו בניו את הארץ", היינו שהשייכות של גר להארץ הוא מצד הירושה מאברהם כירושת הבן מהאב ולא מה שהובטח לו נתינה לכלל ישראל. וכנ"ל בלקו"ש והערה בשוה"ג שם, עיי"ש.

תנן:[1] 'מידת חצי לוג (שבמקדש)..היה משמש, להשקאת (מים ל)סוטה, ושמן לתודה',

ובגמרא שנינו: 'יתיב רבי וקא קשיא ליה, וכי מי סוטה חולין הן, שכבר קדושים מן הכיור? וקרבן תודה מתקדשת אחר כך בשחיטת הזבח?

אמר לו רבי שמעון ברבי לחצי לוג לכל נר ונר שבמנורה. אמר לו: 'נר ישראל, כן היה.'

וכן מפורש בתוספתא:[2] 'חצי לוג מה היה משמש? בו היה מודד ג' לוגין ומחצה למנורה, חצי לוג לכל נר.'

וכן פסק הרמב"ם,[3] שחצי הלוג נמשחה לשמן למנורה, רק שלפועל השתמשו בה גם להשקות סוטה ולקרבן תודה.[4]

עיקר חסר מן הספר!

ולכאורה, למה העלים רבי במשנתינו שימושה האמיתית של חצי לוג לנרות המנורה, אחר שהוא עצמו ישב ונתקשה בזה, והוחלט שאין כלי מידה זו מוכרחת למדידת סוטה ותודה, ובפרט ששיבח את רבי שמעון וקראו 'נר ישראל', וגם אישר ש'כן היה'?

ואיך הניח רבי את המנורה הנדלקת תמיד כל ערב, ונקט קרבן תודה,[5] דלא שכיח כ"כ, וכל שכן סוטה?[6] (ואכן לסוף מזכירה משנתינו -דרך אגב- ג' וחצי לוג סכום כל נרות המנורה?)

ובתפארת ישראל (יכין) כתב שלא הספיק רבי להגיה משנתינו אחר שהזכירו בנו רבי שמעון.

אבל דחוק, ובפרט טעות זו שעיקר חסר מן הספר. גם משמע שחתמו המשנה אחר דור רבי.[7]

'אין לך עבודה שכשירה בלילה אלא זו'

והנה לקמן (פט.) מביאה הגמרא ברייתא: 'דבר אחר: אין לך עבודה שכשירה בלילה אלא זו'. וקשה, מאי נפקא לן מינה מכלל זה?[8] ומי הוא שחולק על זה, שמקדים לומר 'דבר אחר'[9]?

קושיית התוס'

והתוספות שם הקשו,[10] למה הוצרכו בכלל לכלי מידה לקדש את השמן למנורה? ונשארו התוס' בתימה בקושיא יסודית זו.[11]

והמפרשים נתקשו במיקומה של תוס' זו, למה נתעוררו התוספות לתמוה בזה רק כאן, ולא העירו כן לפני זה כשהזכיר רבי שמעון 'חצי לוג למנורה' לראשונה?

והוצרך היעב"ץ[12] להגיה שתוספות זו איננה במקומה הנכון, ואמנם שייכת לדף הקודם.

תמיהת תוס'

ולענ"ד י"ל ששאלת תוס' זו הרי היא תמיהה קיימת, שאין צריך ליישבה, שאכן כרגיל, אין שמן המנורה צריך כלי אחר למודדה, שהרי השמן נמדד בבזיך נר המנורה עצמו,[13] וכן ארז"ל 'מערב עד בקר' 'תן לה כדי מדתה,' מדת בזיכי המנורה, 'כן עשה משה את המנורה.'[14]

ושיעור[15] הבזיך חצי לוג ללילי טבת, אלא שיזהר למעט השמן (או להגדיל הפתילה[16]) לקיץ. וטעם הזהירות שידלק רק עד בוקר (אף ש'אין עניות במקום עשירות') י"ל כדי להבליט ולהדגיש נס 'עדות היא לישראל', שנר המערבי המשיך לדלוק הלאה באותו מידת השמן.

ולכן לא משחו מידה כוללת של ג' וחצי לוג לכל נרות המנורה, כמו שפירש רבינו גרשון מאור הגולה סוף משנתינו (אף שהק' האבני נזר שיצטרך למדוד כל השמן יחד, שז' נרות המנורה מעכבין זה את זה?) שאין השמן נמדד במידה חצונית, אלא בבזיך המנורה עצמה.[17][18]

'כבתה'

ודיעבד, אינו מעכב אם נותר שמן בקיץ, אבל שיעור חצי הלוג מעכב[19] אם 'כבתה', שלעת כזאת אין הבזיך יכול לקבל מדה הראויה, ומצידה הי' די רק להדליק, או להוסיף קצת שמן.[20]

ונראה לפרש שלמדו דין 'נדשן השמן, נדשן הפתילה'[21] מזה שהיה במקדש מידת חצי הלוג, שהרי מידה זו ו'עבודה זו בלילה' נועדה דוקא וביחוד להאיר מתוך חשיכה במצב של 'כבתה.'

וקמ"ל מידה זו, שבמצב 'כבתה,' לא די רק להשלים ולהוסיף קצת, אלא צריך מידת חצי הלוג לחדשה ולקדשה כראוי,[22] 'פשיטא כמידה ראשונה,' שיהא פנים חדשות באו לכאן.

הדלקה והנחה שניהם עושים מצוה

נמצאנו למדים שני ענינים הפכיים[23] מחצי לוג שמן כשכבתה:

א) 'הנחה עושה מצוה,' שהרי זקוק לחזור ולהדליק, ב) 'הדלקה עושה מצוה', שהרי צריכה כל שיעור חצי לוג בזמן שמדליק, אף שבפועל, הרי ישאר מזה שמן הרבה אחר אור הבוקר!

'כן היה'

ויובן בזה סמיכות[24] הגמרא: 'אמר רבי יוחנן אמר רבי נר שכבתה,'[25] ש'לכל נר ונר' שהזכיר רבי שמעון לפני זה, זהו באופן של 'כבתה'. וגם יומתק לשונו של רבי: 'כן היה,' שלביאורינו היינו שכן אירע[26] פעם נדיר, ש'כבתה' ח"ו (שאל"כ היה לו לומר 'כן עשו', או 'כן הדליקו'?)

ולפ"ז, לא שכח רבי יהודה הנשיא אופן הדלקת המנורה כל יום, רק מאורע א' כשכבה הנר.

ואם כן, אתי שפיר שהעלים רבי במשנתינו ענין שלילי של 'כבתה,' דלא שכיח.

וי"ל שלשון 'נר ישראל' אינו רק תואר של שבח, אלא סוגית 'כבתה' מרמזת גם להדלקת 'נר ה' נשמת אדם,' כמ"ש 'ולא תכבה את נר ישראל,'[27] 'כי אתה תאיר נרי'.

---

*) לעילוי נשמת בתי הצנועה אסתר איידל כהן ז"ל.

[1]) מנחות פח.

[2]) מנחות פ"י ה"א

[3]) כלי המקדש פ"א הי"ז

[4]) י"ל שמשנתינו והרמב"ם מביאים סוטה ותודה (אף שבאמת א"צ מידה לקדשם) כתירוץ תוד"ה ורבנן (ריש פח.) שלרבנן לא עשו מידת לוג ומחצה, רק מה ש'צריך למילי טובא.'

[5]) כעין שהקשה השפת אמת לעיל בנוגע לרביעית הלוג

[6]) קרבן תודה אי אפשר בשבת ויו"ט, וגם לא בכל ימי הפסח.

[7]) אבות פ"ב מ"ב, וראה פרק קנין תורה (ששנו בלשון המשנה) 'נתקיימו ברבי ובבניו'.

[8]) והתוס' הקשו מהקטרת איברין כל הלילה, ומתרומת הדשן לפני אור היום?

[9]) בטורי אבן יומא טו. כתב: 'לאו לאפלוגי ארישא אתי'

[10]) פט. ד"ה חצי לוג.

[11]) קרן אורה, חזו"א, צאן קדשים ועוד האריכו וטרחו ליישב התוס'. להעיר מיד מלאכי, ש'תימה' בתוס' יישובו ברור.

[12]) וכן ציין בדברי נחמיה, בהגהותיו על הדף.

[13]) ומיושב קושיית מהרי"ד מבעלזא זצוק"ל, שבחנוכה לא נמדד השמן שניתוסף בנס? לביאור רבינו (לקו"ש חט"ו חיי שרה) שהשמן כלה ואינו כלה, ורק בלילה שמיני כלה, לא קשיא מעיקרא, שהשמן נמדד בלילה א' ולא כלה עד ליל שמיני.

[14]) שהבזיך זהו עיקר המנורה, לא רק קישוט תפארת כפתורי' ופרחי'. דברי תורה חוקר אי עשה מנורה להדיוט בלי בזיך.

[15]) להעיר מפירוש ראב"ע וראב"ם: 'יערוך אותו' לשון 'ערך' שישער הכהן מדת השמן.

[16]) 'בן בבי ממונה על הפקיע' )שקלים פ"ה, תי"ט( נ"ל שהירושלמי לשיטתי' נגד הבבלי (אביי - יומא כג, 'ל"ל ממונה גם הדיוט יכול לתקן פתילות' (יכין) שזוהי אומנות לכוון עובי הפתילה לפי שעות הלילה), וכן נחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד.

[17]) לירוש' (שלקיץ מוסיף גסות הפתילה) חצי לוג מן התורה (יפה עינים מספרי בהעלותך) כן עשה משה בזיך נר המנורה חצי לוג. אבל 'שיערו חכמים' בבבלי משמע שהבזיך לוג, והוצרכו לשער ללילי טבת ארוכין. שבט הלוי ח"ו קדשים קצו.

[18]) ועפ"ז יתיישב מ"ש רבינו 'טעות היא בידי' (במכתב מתש"ג, נדפס בלקו"ש ח"ל ס"ע 303 ואילך. ובאג"ק במקומו) ומכל מקום מביא בשיחה (חט"ו המובא בהערה 13 לעיל), שבאמת לא טעה, כנ"ל, ששמן הנר א"צ מידת חצי לוג.

[19]) י"ל שגם כל יום תמיד השתמשו במידת חצי לוג, כדיוק לשון 'לכל נר ונר', אבל מעכב רק ב'כבתה'.

[20]) כהרשב"א (סי' עט וסי' שט) דס"ל שאין דין הטבה בלילה.

הגרי"ז מיישב דברי רש"י, ואתי שפיר לביאורינו בפנים. וחידוש 'דבר אחר...עבודה כשירה בלילה', זהו כשיטת רש"י, אבל להרשב"א כבתה בלילה אין זקוק, כדיעה ראשונה בברייתא זו, שצריך רק ליתן שמן כשיעור, שרק הדלקה עושה מצוה.

[21]) ומיושב דוחק רש"י בסדר לשון הגמרא, וכי זו ואצ"ל זו קתני? שהרי היה לו לומר 'כיון שנדשן הפתילה, נדשן השמן' (שדשן הפתילה נתערב בו)? ואתי שפיר כביאורינו, שמקור הלימוד מכלי מידת המקדש הוא מהשמן.

[22]) להעיר שלהרגצובי, כבתה בלילה אינה כשאר הדלקה שכשירה בזר, אלא צריך כהן.

[23]) ראה תורה שלמה מלואים לפ' תצוה, ומיושב הערת השפ"א שבת כב: ד"ה אר"ה, אבני נזר (או"ח סי' תקב, תקד), צ"פ (עה"ת בהעלותך ח,ג), אבן האזל (תמידין ומוספין ג,יב ד"ה אכן) איך במקדש כבתה זקוק, שהנחה עושה מצוה, הרי מדליק מנר לנר, הרי שהדלקה עושה מצוה? ואף שהדלקה מצוה, מ"מ כשירה בזר, כביאורינו ב'קונטרס הדלקה כשרה בזר'.

[24]) לא כה'ארטסקרול' שכתבוThe Gemara digresses, אלא פירושי קמפרש, שרבי שמעון מיירי בכבתה.

[25]) להעיר שכן הי' במעשה זו עצמה, שנעלם מרבי (אולי כרשב"א, שדי רק להדליק) שהעלם קושיא כבחי' 'כבתה'

[26]) והרי זה דוגמת לשון רבי 'וכן היה' (ערכין י), היינו שכן אירע שעיברו אז את השנה.

[27]) שמואל ב כא, יז.