הנה באתוון דאורייתא כלל י' (וכן בבית האוצר כלל רכב) האריך בגדר איסור דרבנן אי הוה איסור גברא או חפצא. והנפ״מ אם עבר על איסור דרבנן בשוגג, אי יש בזה איסור (ועי׳ אג״ק ע״י עמוד רע״ט שמתניא רפ״ח נראה ברור שיש בזה איסור).

ובאתוו״ד מביא ראי׳ מחולין (ו, א) דמשמע שםשלא הי׳ שייך שצדיקים יכשלובאיסור דמאי בשוגג,דהשתא בהמתן של צדיקים אין הקב״ה מביא תקלה וכו׳. ולכאורה הרי דמאי הוא רק איסור דרבנן? ומוכח מזה דגם שגגת איסור דרבנן הוא איסור וצריך כפרה וכו׳. ועיי״ש שרצה לדחות ראי׳ זו שאיסור דמאי שונה משאר כי יש ספק שמא לא עישר, ואם לא עישר הרי יש כאן איסור מן התורה. ובבית האוצר שם שקיל וטרי בצורה דומה לזה בדף ז׳ ממעשה דר׳ פנחס בן יאיר וחמורו שרצו להאכילו דמאי, עיי״ש.

ולכאורה הוא פלא גדול דהרי באותו סוגיא (ו׳ ע״ב) שואלת הגמרא אותו קושיא בנוגע לר׳ מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן. דא״א לומר דר׳ מאיר אכל אה הירק בשוגג,דהשתא בהמתן של צדיקים אין הקב״ה מביא תקלה וכו׳. והרי מעשר ירק הוא איסור דרבנן. ומוכח מזה שגם שגגת איסור דרבנן הוא עבירה. ושם א״א לדחות דמטעם ספק אתי עלה כמו שרצה לדחות בנוגע לדמאי? וצ"ע.

א. מבואר בגמרא קידושין (ב,ב) – לחד תירוצא – דהא דקתני במתניתין "האשה נקנית" ולא "האיש קונה", הוא משום ד"אי תנא קונה ה"א אפילו בע"כ, תנא האשה נקנית דמדעתה אין שלא מדעתה לא".

והקשו ראשונים ואחרונים (ראה רשב"א, מאירי, עצמו"י, פנ"י ועוד) דאיך הי' אפ"ל הו"א דאשה תתקדש בע"כ, הרי היא צריכה להקנות את עצמה לבעלה, ובכל מקום בעינן דעת מקנה!? ותירצו הדבר באופנים שונים כמבואר בדבריהם (ועוד האריכו בזה אחרונים בכ"מ ואכהמ"ל).

ובגליון דחה"ס (א'כג) הבאתי מה שבתשובת אדמו"ר הצ"צ (אהע"ז סי' צה) מצינו 'מהלך' מיוחד בענין זה; דאחרי שמביא תירוץ הרשב"א והקושי שבתירוצו, מבאר החידוש שצריכים דעת האשה בקידושין באו"א: שצריכים שדעת האשה בקידושין תהי' ברור, או עי"ז שהמעשה עצמה מראה ע"ז בבירור, או שתגלה דעתה בדיבור, אבל אם ישנה איזה ספק האם באמת רוצה בקידושין או לא, אז לא חלו הקידושין בכלל.

ובהמשך הדברים שם כתבתי לבאר דזהו חידוש מיוחד בקידושין, משא"כ בשאר הקנאות הרי במקרה של ספק בדעת המקנה לא היו אומרים שאין כאן קנין כלל, אלא דהוה בגדר של ספק קנין (והדרינן לדין חזקות וכו'). וביארתי – לפענ"ד ובדא"פ כמובן – מהו יסוד הסברא לחלק בין קידושין לשקר קנינים בענין זה (עיי"ש באריכות לפ"ע).

ובגליון העבר דש"פ לך לך השיג הרב מטוסוב שי' על דבריי וכתב אשר "הצ"צ אינו מחלק כלל בין קידושין לשאר הקנאות, אלא הצ"צ מחדש, אשר בין בקידושין ובין בכל קנין צריך להיות דעת מקנה בבירור בכדי להוציא מחזקת מרא קמא".

ב. והנה אמת הדבר שהצ"צ אינו כותב בפירוש שבא בחידושו לחלק בין קידושין לשאר קנינים, אמנם לענ"ד הרי זה משמעות כל המשך התשובה, ומכמה טעמים:

א) כל החידוש של הצ"צ נאמר כאן בכדי לבאר מה שמובן מהגמרא שהי' הו"א שקידושין יכולים להיות באופן זה – היינו בלי רצון ברור על הקנאה (ושלכן כתוב 'האשה נקנית' ולא 'האיש קונה', להוציא מהו"א זה); והרי אם כל קנין דעלמא לא מהני באופן זה אז מדוע ישנה הו"א שהדין שונה בקידושין עד שהתנא הוצרך להשמיענו דבר זה?!

ב) מדוע הוצרך הצ"צ להסביר דישנה 'כ"ש' משאר הקנאות לקידושין, דבקידושין צריכים ל"קנין טפי", ומביא לזה הוכחות מדין חליפין ומדין מתנה ע"מ להחזיר כו'; הרי למאי נפק"מ כ"ז מאחר שהוא דין כללי בכל מקום, כן צ"ל בקידושין בפשטות!?

ג) ע"פ חידוש זה של הצ"צ, הרי הוא מבאר כמה דינים שמצינו בקידושין, כמו מה שאשה יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי, וכן דין שתיקה לאחר מתן מעות וכו', ולכאורה אם מדובר כאן על דין ו'צורך' כללי בכל קנינים, אז איך זה שכל הנפק"מ מהדין הם רק בהלכות קידושין! הרי היו צריכים להיות הוכחות ודינים לרוב מכל סוגי הקנאות!?

ד) כ"ז הוא נוסף על העיקר אשר במשך התשובה הרי הצ" חוזר על החידוש כמה וכמה פעמים, ואף פעם אינו מזכיר שהוא דבר הנצרך בכל הקנינים!

ג. ומה שמוסיף הרב הנ"ל וכותב: "ואדרבא כל יסוד דברי הצ"צ שצריכים רצון ברור להקנאה דקידושין, הוא מן הדין בב"ב בקנין דעלמא שצריך המקנה לומר לך חזק וקני. ורק שהצ"צ מוסיף שאין לומר שזהו דוקא בקנין חזקה וכיו"ב אלא כן הוא בכל קנין ובפרט בקידושי אשה דמיירי בהקנאת הגוף שהוא עדיף טפי כמו שמצינו שבחליפין לא מקניא נפשה וכו'. אבל עיקר הדברים אשר בכל הקנאה צריך רצון ברור משא"כ בספק על הרצון אין כאן הקנאה כלל אלא אוקים בחזקת מרא קמא, זהו לדעת הצ"צ כאן הן בקידושין והן בכל קנין".

ואמנם לדעתי אינו כן שזהו כל יסוד דברי הצ"צ, והרי הצ"צ חזר על חידושו פעמיים לפני שהזכיר אותו ענין (וגם בתשובה האחרת שמזכיר הרב הנ"ל, שבו כותב הצ"צ חידוש זה, אינו מזכיר בכלל דבר זה, שכן הוא גבי קנין חזקה וכו'), ומביא הדברים רק לתוספת ראיה והסברה לדבריו, וכבר כתבתי באותה 'גליון' איך נ"ל לפרש דבריו בענין זה.

ביאור החילוק בין ב' התשובות של הצ"צ

ד. וממשיך הרב הנ"ל לכתוב דחידוש זה של הצ"צ נמצא גם במק"א והוא באהע"ז סי' צ"ג ["ושם ג"כ כותב הצ"צ כמה פעמים אשר דבר זה שצריך רצון ברור להקנאה זהו הן בקידושין והן בכל קנין"].

ושם "מוסיף הצ"צ מקור לדבריו, וז"ל וכן חילק בתשו' מהרי"ט ח"א סי' קל"ח (בד"ה וקרוב הדבר לומר דצ"ט ע"א) וז"ל דאע"ג דגבי זרק לה קידושיה ספק קרוב לו כו' כיון דודאי זרק הקדושין לית לן לומר אוקמא אחזקתה כו' אבל היכא דאין לנו שום הוכחה שנתרצית אלא מה ששתקה היכא דאיכא אמתלא למיתלי שמשום הכי שתקה לא תהא שתיקתה כהודאה עכ"ל".

ובהמשך דבריו נדחק לבאר מדוע בסי' צ"ה – דעסקינן ביה – לא הביא הצ"צ המקור מהמהרי"ט עיי"ש.

ולענ"ד ובמח"כ וכו' לא דק בכ"ז, דבאמת לא הביא הצ"צ דברי המהרי"ט כמקור לחידוש זה, אלא לדבר אחר (ויתורץ בפשיטות גם מש"כ דמשם יש ללמוד דחידושו של הצ"צ נאמר גם לענין שאר קנינים כמשי"ת), ולכן באמת לא הביאו בתשובה זו דעסקינן בהו, דכאן מדבר רק על חידוש זה, וכמשי"ת (והנה הצ"צ מאריך שם בהתשובה מאוד ואכה"מ לאריכות כזו, ולכן ארשום הדברים בקצרה, ולהמעיין יונעם).

ה. הצ"צ מדבר על הגמרא (לקמן דף יב) דמישהו קידש במחצלת של הדס, אח"כ אמרו לו דלית ביה ש"פ, אז אמר שתתקדש עם ד' זוזי שכרוכים בה, והאשה שתקה. ואמר רבא דהוה שתיקה שלאחר מתן מעות, ואינה מקודשת משום דליתא הוכחה שבאמת רוצה להתקדש עם הד' זוזי.

ומביא הצ"צ קושיית הפנ"י דמ"מ ישנה ספק דאולי כן רצתה להתקדש בזה, דהא מעיקרא נתרצתה להתקדש עם ההדסים!? ותירץ הפנ"י דמכיון שיש כשן ספק שוב ישנה חיסרון בהעדים, משום שהם לא רואים דבר ברור. ומביא הצ"צ דתירוץ זה אינו נכון לפי כל הני שיטות דאמרינן דספק קרוב לו ספק קרוב לה הוה ספק קידושין אע"פ דגם העדים מסתפקים בדבר!?

ואעתיק מה'קיצור' איך שהצ"צ מתרץ הקושיא: "אלא צ"ל דעצם הענין אינו כלום דאין האשה נקנית אלא מדעתה וכאן ליכא הודאה ממנה על קדושין. ומ"ש הפנ"י מידי ספק לא נפקא י"ל לא דמי כלל לספק קרוב לו ספק קרוב לה דהתם כבר נתרצית בקדושין שזרק לה הקדושין מרצונה. א"כ הספק קרוב לה חשוב ספק קדושין. אבל הכא אף אם נאמר כדברי הפנ"י שכיון שנתרצית להתקדש בציפתא חשוב ספק שמא היא מרוצה ג"כ עכשיו, כיון שזהו קדושין אחרים בעינן שנדע שרצונה להתקדש, וכאן ליכא שום ידיעה. וספק זה שהוא ספק בעיקר הענין ובהתחלתו אם רצונה להתקדש זה גרע טובא מספק קרוב לה ולא חשיב קדושין כלל, דאנן בעינן שנדע שרצונה על קדושין והא ליכא ידיעה.

וממשיך הצ"צ: "גם י"ל דחשוב כדברים שבלב כיון דלא עשתה מעשה המורה על קדושין. וכן חילק בתשו' מהרי"ט ח"א סי' קל"ח בד"ה וקרוב הדבר לומר דצ"ט ע"א. וז"ל דאע"ג דגבי זרק לה קידושיה ספק קרוב לו כו' כיון דודאי זרק הקדושין לית לן לומר אוקמא אחזקתה כו' אבל היכא דאין לנו שום הוכחה שנתרצית אלא מה ששתקה היכא דאיכא אמתלא למיתלי שמשום הכי שתקה לא תהא שתיקתה כהודאה עכ"ל".

והיינו דהצ"צ מתרץ ומבאר את הענין בב' אופנים: אופן הראשון הוא "אף אם נאמר כדברי הפנ"י שכיון שנתרצית להתקדש בציפתא חשוב ספק שמא היא מרוצה ג"כ עכשיו", מ"מ כשישנה ספק "בעיקר הענין ובהתחלתו אם רצונה להתקדש, זה גרע טובא מספק קרוב לה ולא חשיב קדושין כלל, דאנן בעינן שנדע שרצונה על קדושין והא ליכא ידיעה".

ואילו אופן השני הוא דלא מחשיבים שיש לנו שום הוכחה על רצונה בהקידושין בכלל, דלא הוה אלא גדר של דברים שבלב דלא הוו דברים. ועל אופן זה השני מביא דברי המהרי"ט דמחלק בין הספק בזריקה אי הוה קרוב לו או לה, דשם לא הוה דברים שבלב אלא ספק במעשה, לעומת ספק שהוא בשתיקתה, דאז אמרינן ד"לא תהא שתיקתה כהודאה".

ו. והנה זה פשוט דבהתשובה דעסקינן ביה – בסי' צה – לא נחית הצ"צ כלל לאופן השני שם (בסי' צג), דכאן בא לבאר היסוד דגם כשישנה ספק ברצונה לקידושין ליתא לקידושין כלל, דהא זהו הכלל הנלמד מסוגיין ד"מדעתה אין בע"כ לא", וא"כ אינו נוגע כלל להביא סברא זו של 'דברים שבלב' האומרת שאין אנו מחשיבים שום ספק בכלל מאחר שלא אמרה שום דבר. ומבואר בפשיטות מדוע לא הביא כאן דברי המהרי"ט שבאו כיסוד לאופן השני כנ"ל.

והמעיין בפנים ה'תשובה' (שם בסי' צג) יראה בבירור דהא דהצ"צ דיבר גם על שאר קנינים חוץ מקידושין, זה הי' רק לענין אופן השני שם – החיסרון דדברים שבלב – ולא לענין אופן הראשון, דלא הוה אלא חידוש דין מיוחד בקידושין וכמשנ"ת (ובכלל עיקר האריכות שם אח"כ הוא יותר באופן השני, כמבואר בהדיא להמעיין שם, ואכהמל"ע).