א. איתא בקידושין (ה, א) "לא ניכתוב רחמנא בכסף ותיתי מהנך [כלומר: מדוע הוצרכנו ללימוד מיוחד שאפשר לקדש בכסף, והרי אפשר ללמוד קידושי כסף מזה שאפשר לקדש בשטר ובביאה "במה מצינו בהצד השוה שבהן שקונין בעלמא וקונין כאן, אף אני אביא את השלישי, שהרי כולם קונים במקום אחר, כסף ושטר באמה העברי' וכדלקמן (יד, ב), ביאה קונה ביבמה" (לשון רש"י ד"ה תצא) – וע"ז מתרץ שאפשר לפרוך:] מה להנך [שטר וביאה] שכן ישנן בע"כ ["ביאה קונה ביבמה בע"כ . . וכן שטר מוציא את האשה בע"כ מבעלה" – רש"י ד"ה בע"כ]. וכ"ת כסף נמי בע"כ באמה העברי' – באישות מיהא לא אשכחן, ופירש"י (ד"ה ביבמה) וז"ל "שאבי' מוכרה שלא מדעתה".

וכתבו התוס' (ד"ה שכן) "וקשה לרבינו תם אם זה חשוב בעל כרחה מה שהאב מוכר את בתו בעל כרחה, א"כ מאי קאמר רב הונא לקמיה כסף באישות מיהא לא אשכחן בע"כ, הלא האב מקדש בתו קטנה בכסף בע"כ, ואומר רבינו תם כיון דאב במקום בתו קאי אין זה חשוב בע"כ, כיון שהוא מדעתו של אב. וא"ת א"כ היכי קאמר כסף נמי איתא באמה העברי' בע"כ הרי אב מוכרה מדעתו? וי"ל דהכי פריך כסף איתא באמה בע"כ כגון שהאדון מייעד את העבריה בכסף מקנתה בע"כ של אב ובע"כ של בת..", עכ"ל.

וקצת קשה סגנון לשון התוס', דהרי כל קושיית התוס' הוא שלפי רש"י שמה שמוכר בתו לאמה נקרא בע"כ, אינו מובן מהו החילוק בין מכירת אמה העברי' ע"י האב שנקרא בע"כ ובין מה שהאב מקדש את בתו שאי"ז נקרא בע"כ, וע"ז תירצו שמה שמקדש בתו בע"כ אי"ז נקרא בע"כ כיון שהוא מדעת האב, ואח"כ הקשו עוד קושיא בהמשך לזה, שא"כ מדוע נקרא מכירת אמה העברי' בע"כ, והרי גם זה נעשה מדעת האב, ותירצו שהכוונה ליעוד, ולא למכירת האמה.

אבל אי"מ: כשתירצו שמה שמקדש האב את בתו אי"ז נקרא בע"כ כי נעשה מדעת האב, עדיין לא תירצו כלום, כי אכתי קשה מהו החילוק בין לזה למכירת האמה, וכפי שאכן הקשו אח"כ, וא"כ אי"ז קושיא נוספת כ"א זה חלק מהתירוץ עצמו, ומדוע כתבוהו התוס' בסגנון כאילו זהו קושיא נוספת ["וא"ת א"כ היכי קאמר כסף נמי איתא באמה העבריה בע"כ הרי אב מוכרה מדעתו"]? והכי הול"ל "ואומר ר"ת כיון דאב במקום בתו קאי [בקידושין], אי"ז חשוב בע"כ, כיון שהוא מדעתו של אב, משא"כ באמה העברי' נקרא בע"כ, לפי שכוונתו בנוגע ליעוד . . ", שאז ה"ז חלק עצמי מהתירוץ, משא"כ הסגנון כפי שכתבו נראה כאילו מ"ש " כיון דאב במקום בתו קאי אין זה חשוב בע"כ כיון שהוא מדעתו של אב" זה גופא – בלי שום הוספה – מתרץ הקושיא, אלא שע"ז הקשו קושיא נוספת "וא"ת היכי קאמר כסף נמי איתא באמה העברי' . . ".

ואף שאי"ז קושיא ממש, כי בפשטות אפ"ל שאין כוונת התוס' בבחי' קושיא ותירוץ כ"א שצריכים לקרוא הכל בהמשך אחד "ואומר ר"ת . . וא"ת . . וי"ל . . ", ולא להפסיק לפני הקושיא "וא"ת". כלומר שלא נגמר התירוץ של ר"ת עד סוף ה"וי"ל . . ".

[והוא ע"ד מ"ש בתוד"ה שכן פודין וז"ל "וא"ת ונימא ק"ו מקרקעות . . וי"ל דאיכא למיפרך מה לקרקע שכן קונין מטלטלין אגבן תאמר בשטר. וא"ת מטלטלין יוכיחו . . וי"ל מה למטלטלין שכן פודין בו הקדש". ולכאורה מה הקשו "וא"ת מטלטלין יוכיחו" הרי מפורש בסוגיא דידן כאן על אתר המענה לזה "שכן פודין בו הקדש ומע"ש"? אלא בפשטות הפי' בתוס' הוא שאי"ז בבחי' קושיא ותירוץ, כ"א צריכים לקרוא הכל בהמשך א' "וא"ת ונימא ק"ו מקרקעות . . וי"ל דאיכא למיפרך . . וא"ת מטלטלין יוכיח . . וי"ל . . ", ואין להפסיק לפני ה"וא"ת מטלטלין יוכיח . . " כ"א כאילו שכתבו שאין ללמוד מקרקעות לפי שקונין מטלטלין אגבן וגם אין לומר מטלטלין יוכיחו מטעם מ"ש בגמ' "שכן פודין בו הקדש ומע"ש", ועד"ז בנדו"ד שאי"ז בבחי' קושיא ותירוץ, כ"א המשך אחד].

מ"מ אי"ז דרך הרגיל בתוס', וצריכים למצוא איזה אופן ללמוד שגם לפני ה"וא"ת . . " יש מקום להתירוץ, כלומר רק בזה שכתבו בנוגע לקידושין "כיון דאב במקום בתו קאי אין זה חשוב בע"כ כיון שהוא מדעתו של אב" כבר מתורץ הקושיא מהו החילוק בין מה שהאב מוכר בתו בע"כ לגבי מה שהוא מקדש בתו בע"כ [ועד"ז צריכים לחפש ביאור בתוד"ה שכן פודין דלעיל], אלא שאח"כ הוסיפו שעדיין אי"ז ברור, ועדיין קשה מה החילוק.

וי"ל בזה בהקדים שמ"ש התוס' התוס' בשם ר"ת "כיון דאב במקום בתו קאי אי"ז חשוב בע"כ כיון שהוא מדעתו של אב" יש לבאר בשני אופנים: אופן הא' הוא מיוסד על מ"ש כ"ק אדמו"ר זי"ע בלקו"ש חי"א פ' בא (עמ' 44 ואילך) לבאר מחלוקת הבבלי והירושלמי מאיזה פסוק אנו לומדים חיוב פדיון הבן, ומבאר את זה ע"פ החקירה בגדר מצות פדיון הבן שהאב מחוייב לפדות את בנו, האם: א) המצוה היא על הבן, אלא מכיון שהוא קטן ואין בו דעת, לכן הטילה התורה החיוב על האב לפעול במקום הבן, אבל באמת ה"ז מצוה של הבן, או ב) מעיקרא דדינא חיוב הפדי' הוא על האב, וזוהי לגמרי מצוה של האב, רק שאם לא נפדה בקטנותו מטילה התורה חיוב נוסף – שהבן צריך לפדות את עצמו. [מחלוקת זו קיימת במצוות נוספות כגון מילה ועוד , וראה הע' 19 ובשוה"ג שם ליתר אריכות הפרטים].

[והנפק"מ לדינא בין שני האופנים היא באם לא פדאו האב בקטנותו עד שגדל הבן, וכעת יש לו דעת לקיים החיוב: על מי מוטלת החיוב לפדות, באם שניהם רוצים לקיים המצוה: דלסברא הא' שזוהי מצוה על הבן, הנה עכשיו שהבן יכול לפדות א"ע, החיוב מוטל עליו ולא על האב, דהרי התורה הטילה לכתחילה חיוב על הבכור שהוא מחוייב לפדות א"ע. משא"כ לסברא הב' דבאמת ה"ז מצוה של האב, גם עכשיו כן הוא, אלא שיש לימוד מיוחד שאם לא פודהו אביו גם כשהגדיל, דחייב לפדות את עצמו.

ומבאר שבזה נחלקו הבבלי והירושלמי (מאיזה פסוק נלמד, עיי"ש), שלדעת הירושלמי "המצוה בעיקרה היא חובת הבן וממנה מסובבת גם חובת האב המפורשת בתורה. מכיון שהמצוה הוא לפדותו בקטנותו, שאז א"א לפדות עצמו, לכן אמרה תורה שהאב יפדה את בנו (במקום הבן)".

משא"כ לדעת הבבלי: "עצם המצוה דפדיון הבן הוא חובת האב, ולא של הבן, אלא שלאחר שגדל הבן הרי (לא שנפקע עי"ז משהו, ובנדו"ד חיובו וזכותו של האב דמהיכי תיתי, אלא ש)נעשה הבן מחוייב בכל המצות ובהן ג"כ שבאם (לא פדאו האב, ופשיטא באם) אין האב רוצה לפדות את הבן, הטילה התורה חיוב זה על הבן"].

והנה עד"ז אפ"ל בנדו"ד בהא שהאב יכול לקדש בתו בע"כ עד שתבגר, דיש לפרש כעין – ולא ממש – הנ"ל בב' האופנים: א) בעצם, הקידושין הם "ענין" הבת, והאב אינו מקדשה מצד עצמו כ"א שהוא במקום הבת, ב) הקידושין הם "ענין" האב מצד עצמו, ואינו במקום בתו. כלומר שהתורה נתנה רשות לאב לקדש בתו, כי הוא הבעלים עלי', ואינו רק מקבל קידושין בשבילה.

ועפ"ז י"ל שהתוס' ס"ל כאופן הא', ולזה נתכוונו במ"ש "כיון דאב במקום בתו קאי אין זה חשוב בע"כ . . ", היינו לפי שאין הפי' שהאב מקדשה משום שיש לו הכח לקדשה מטעם היותו הבעלים עלי' (שאז הי' זה נקרא בע"כ של הבת), כ"א לפי שהוא במקום הבת, וא"כ דעת האב היא היא דעת הבת, כי התורה נתנה לו כח הבת, ועשתה אותו כאילו הוא הבת.

אמנם יש עוד אופן איך ללמוד דברי ר"ת בתוס' "כיון דאב במקום בתו קאי אי"ז חשוב בע"כ . . ", והוא שבנוגע לקידושין אין הבת תופסת מקום כלל, כי התורה מסרה הקידושין להאב, וכאילו היא רק "חפץ" שהאב מוסר להבעל, ולכן אי"ז נקרא בע"כ של הבת, כי היא והדעת שלה אינם תופסים מקום כלל, כי היא רק חפץ של האב, ולא שייך לומר ע"ז בע"כ.

והנה לפי אופן הא' מובן שיש לחלק בין מה שהאב מקדש בתו בע"כ לגבי מה שיכול למכור בתו בע"כ, כי הסברא הנ"ל שהאב הוא במקום הבת שייך לומר רק בנוגע קידושין, ולא בנוגע למכירת הבת, כי קידושין הוה דבר רגיל, שכל אדם רוצה לעשות, אפ"ל בזה שהאב עושה הדבר במקומה, אבל מכירת הבת, שזהו דבר בלתי רגיל ונגד רצון כל אדם (כולל הבת), קשה לומר שהוא עומד במקומה, כי אי"ז דבר שבכלל היא רוצה לעשות, וצ"ל בפשטות שמה שיכול למוכרה ה"ז לפי שהוא הבעלים עלי', [וע"ד – ולא ממש – מ"ש התוס' בסוף הדיבור לשיטת רש"י לחלק ולומר שקידושין שהוא זכות לה לא נקרא בע"כ משא"כ מכירתה שזהו חוב לה, זה נקרא בע"כ]. וא"כ ה"ז נקרא בע"כ כי יש להאב זכות עצמאי לעשות דבר נגד רצונה.

ולפי"ז לא הוצרכו התוס' לבאר מדוע מכירת אמה העברי' נקרא בע"כ אף שזה מדעת האב כמו קידושין, כי פשוט שהסברא מדוע בקידושין אי"ז חשוב בע"כ אינו מתאים למכירת אמה העברי', כי בקידושין אפ"ל שהאב עומד במקום הבת, אבל במכירת אמה העברי' אין לומר כן כנ"ל, כ"א מה שיכול למוכרה ה"ז לפי שהוא הבעלים עלי', ולכן נקרא בע"כ.

ולכן תירץ ר"ת לחלק בין קידושין לאמה העברי' רק במילים אלו "כיון דאב במקום בתו קאי אי"ז חשוב בע"כ כיון שהוא מדעתו של אב" ותו לא, וכבר מובן החילוק בין קידושין לאמה העברי', ואי"צ להוסיף שום דבר.

אבל אח"כ הקשו שאי"ז פשוט כ"כ לומר שהטעם בקידושין הוא לפי שהאב במקום בת ודעת האב הוא הוא דעת הבת, כ"א אפ"ל כאופן הב' שמ"ש ר"ת "שהאב במקום הבת" הפי' הוא שהתורה נתנה לו רשות לקדשה לפי שהיא כ"חפץ" שלו, וא"כ כבר אין לחלק כנ"ל בין קידושין למכירת אמה העברי', כי, אם בקידושין אמרינן שהיא כ"חפץ" שלו, כ"ש שכ"ה בנוגע למכירתה כמובן בפשטות, וא"כ שוב קשה מהו החילוק. וע"ז תירצו שכוונת בע"כ באמה העברי' לא קאי על המכירה כ"א על היעוד.

"

איתא בגמ' (קידושין ג, ב) "בכסף מנא לן, ותו הא דתנן האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה מנלן דמיקניא בכסף וכסף דאבוה הוא אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא 'ויצאה חנם אין כסף', אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאן ניהו אב. ואימא לדידה הכי השתא אביה מקבל קידושיה כו'", ובגמ' מביא כמה אופנים ללמוד דכסף קידושין דנקנה לאביה, ודוחה אותם ומסיק "אלא מסתברא דכי קא ממעט, יציאה דכוותה קא ממעט והא לא דמיא האי יציאה להאי יציאה התם נפקא לה מרשות אדון לגמרי והכא אכתי מיחסרא מסירה לחופה בהפרת נדרים מיהא נפקא לה מרשותיה דתנן נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה".

והנה פשטות הפשט בגמ' הוא דלכתחילה שאלה הגמ' "ואימא לדידה" והיינו שאה"נ שאפשר ללמוד מ"ויצאה אין כסף", שאין כסף בקידושי נערה (וממילא בכל קידושין), אבל מנלך דהכסף לאבי' אימא לדידה דהכסף שייך להנערה עצמה.

וע"כ תירץ הגמ' מסברא דיציאה דכוותה קא ממעט היינו דכמו באדון אם היה שם כסף היה הכסף הולך לאדון ה"ה ביציאה דנערה כשיש כסף בכסף להדיא שהיא יוצאה ממנו.

והיינו שהחידוש ב"יציאה דכוותה קא ממעט" הכוונה רק להיכן הולך הכסף ביציאת נערה. אבל לכאורה צע"ק הל' "יציאה דכוותה קא ממעט" שלא נתחדש שום דבר בהיציאה אלא בהכסף דהכסף הולך להמקום שהי' הולך ביציאת אמה אם היה שם כסף (או כשיש כסף ביציאת אמה בגרעון כסף, עיין מהרש"א).

והנה בהמשך שואלת הגמ' "והא לא דמיא האי יציאה להאי יציאה", והיינו שיציאת בת מאביה ע"י קידושין אינה דומה ליציאת אמה מאדונה, דבאמה היציאה מהאדון ע"י נערות האמה כבר אינה ברשות אדונה אבל נערה שנתקדשה עדיין הנערה ברשות אבי' עד שתכנס לחופה.

וברש"י ד"ה והא לא דמיא כתב, וז"ל: "יציאת אירוסין ליציאת אמה והיכי קאמרת דיציאת אירוסין אתי למעוטי הא לאו דכוותה דאכתי לא נפקא מרשותיה דאב למעשה ידיה ולירושתה עד שתכנס לחופה". והיינו דמבואר בקושיא זו הוא בהמשך להא דלעיל "יציאה דכוותה קא ממעט".

ולכאורה צ"ע דהא בהא דאמרינן יציאה דכוותה קא ממעט לכאורה הכוונה כנ"ל רק לומר דהכסף ביציאה זו הוא להאדון ע"ד שהיה הדין אם הי' (או יש) כסף באמה היוצאה מאדונה. וא"כ אבל הקושיא והא לא דמיא האי יציאה להא יציאה הכוונה דאין קידושין באמת יציאה מהאב אבל לכאורה למה יהא קושיא זו תלוי בהא דלעיל.

[בסגנון אחר: לכאורה הקושיא "והא לא דמיא האי יציאה להאי יציאה" היה יכולה הגמ' לשאול מיד על הלימוד "אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר", והכוונה כשיוצאת ממנה (רש"י) אבל לכאורה הא אינה יוצאה בקידושין מאבי' עד החופה וא"כ איך שייכי בזה לימודים].

ואלי י"ל בזה ובהקדים דהנה ברש"י ד"ה יציאה דכוותה קא ממעט פי' "יציאת אירוסין דומיא דיציאת אמה קא ממעט מדין אמה ולמימר דיש כסף בה ומה יציאת אמה עבריה אין כסף לאדון דנפקא מרשותיה קאמר קרא אף מיעוט דיש כסף דקא דייק יציאת אירוסין יש כסף למי שיצאה הימנו קאמר והיינו אב".

ולכאו' צ"ב אריכות לשון רש"י בהתחלתו יציאת אירוסין כו' לכאורה הבי' הוא רק הסיום של לשון רש"י "ומה יציאת אמה עבריה אין כסף לאדון דנפקא מרשותיה קאמר קרא אף מיעוט דיש כסף דקא דייק יציאת אירוסין יש כסף למי שיצאה הימנו קאמר והיינו אב".

ואולי י"ל דכשהקשה הגמ' "ואימא לדידה", ופרש"י "הוי האי כסף דהא לא כתיב אין לו כסף דתידוק מינה אין כסף לאדון זה כו' אלא הכי דוק מינה אין כסף ביציאה זו אבל יש כסף ביציאה אחרת ולעולם לדידה".

והנה לכאורה פשטות הפשט הוא דשאלת הגמ' היא לגבי הכסף דהגמ' שואלת מהו ההכרח דשיש כסף הכסף הוא להאב אולי בכסף הכסף הוא לדידה אבל היציאה שממעטים מיציאה זו הוא יציאה מהאב, והיינו לומר דאין כסף ביציאה מהאדון זו להאדון אבל יש כסף ביציאה אחרת והיינו שיש כסף להבת כשיוצאה מהאב.

ורק אם היה כתוב אין לו כסף היינו מוכרחים לומר דגם ביציאה אחרת הכסף להאב אבל כיון שאין כתוב אין לו כסף אפשר לומר דהכסף לדידה.

אבל אולי י"ל דהשאלה "ואימא לדידה" הכוונה היא דהיציאה דבת אינה יציאה מהאב אלא יציאה מרשות עצמה, והיינו שאין הכונה דהתורה מלמדת דיש כסף ל"בת" כשיוצאה מרשות "אב" דלכאורה מה ענין כסף לבת בקשר לזה שיוצאה מרשות אב.

אלא הכוונה "ואימא לדידה" והיינו שהתורה מגלה דאין כסף ביציאה ז מהאדון להאדון אבל יש כסף ביציאה אחרת, והיינו שיש כסף לבת כשיוצאה מרשות עצמה ע"י שנתארסה להבעל.

וע"פ הנ"ל י"ל שהגמ' ס"ד "אלא מסתברא יציאה דכוותה קא ממעט" הכוונה לא רק על האם הכסף הוא להאב או אל הבת, אלא בעיקר דהיציאה דקא ממעט היא יציאה דכוותה. היינו, דכמו דיציאה דאמה הכוונה שיוצאה מרשות האדון (היינו מישהו אחר) כך גם היציאה דממעט מיציאה דאמה ג"כ הכוונה שיוצאת מרשות האב, וממילא אם היא יוצאת מרשות אבי', ופסוק מלמדנו שיש כסף ביציאה מרשות האב א"כ פשוט שהכסף הוא להאב. ועפי"ז אולי אפשר להבין אריכות ל' רש"י (אף שעדין צריך ביאור נוסף).

ועפי"ז מובן המשך הקושיא (כמפורש ברש"י) "והא לא דמיא האי יציאה להאי יציאה", והיינו דבשלמא להצד "ואימא לדידה", שהכוונה דהיציאה היא יציאה מרשות עצמה א"כ פשוט שע"י האירוסין יצאה מרשות עצמה שאינה יכולה להנשא לאחר.

אבל לאחר שתי' "יציאה דכוותה קא ממעט" והיינו שהיציאה היא מרשות אביה ע"ד היציאה מרשות אדון, א"כ שואלת הגמ' "והא לא דמיא האי יציאה להאי יציאה", דהאמה כשיוצאת מרשות האדון יוצאת מרשותו לגמרי, אבל הבת היוצאת מרשות האב, עדיין מחסרא מסירא לחופה.

א. גרסינן בגמרא קידושין (ד,א) "ואיצטריך למכתב קידושיה לאביה ואיצטריך למכתב מעשה ידיה לאביה, דאי כתב רחמנא קידושיה לאביה, הוה אמינא משום דלא טרחא בהו, אבל מעשה ידיה דקא טרחא בהו אימא דידה הוו. ואי אשמעינן מעשה ידיה, דקא מתזנא מיניה, אבל קידושיה דמעלמא קאתי לה, אימא דידה הוו, צריכא".

ויש להסתפק באם סברות אלו – דטרחה שלה הוה סיבה שהיא תזכה בכסף, ושהאב זוכה בכסף מחמת זה שהוא זן אותה – הוה רק בגדר הו"א וקס"ד, או דקיימות הן גם למסקנא.

ביאור הספק: מחד גיסא אפשר ללמוד דסברות אלו היו קיימות רק באם לא היו כתובים ב' הלימודים, והיינו דאם הי' כתוב רק זה שהאב זכאי בקידושין אז היו אומרים דאינו זכאי במע"י משום הטרחה שלה, ועד"ז להיפך אם הי' כתוב רק זכותו במע"י היו אומרים דרק בזה זיכהו הכתוב מחמת זה דזן אותה. אמנם אחרי דהתורה זיכה את האב בשניהן, נמצא דבאמת אין זכותו נובע מזה שזן אותה (דהא זוכה גם בקדושין), ולאידך ה"ה זוכה גם היכא דהיא טרחה (כמו שרואים בזכותו במע"י).

ומאידך אפ"ל דגם למסקנא דמילתא קיימות ב' הסברות, והיינו דגם אחרי שהתורה זיכה האב בשני הזכויות, הרי יסוד וסיבת הזכות שלו שונה מזל"ז; דבקידושין דלא טרחה בהו הבת, הרי התורה זיכה האב בהן בלי שום סיבה וטעם מיוחד, ואילו במע"י שהבת כן טרחה בהן, הרי זה שמ"מ זיכה התורה את האב בהן לא הוה אלא מחמת האי טעמא דהוא זן אותה.

ב. והנה על דברי הגמרא דזה שהאב זוכה במע"י הוה מחמת זה שהוא זן אותה, מקשים הרמב"ן והריטב"א (כאן) מהא דהדין הוא דאב יכול לומר לבתו שהוא לא זן אותה, ואז אע"פ שהיא משתמשת עם מע"י לזון את עצמה, מ"מ הרי ההעדפה של אותן מע"י הן של אב, אשר מוכח מזה לכאורה דזכותו במע"י הוא גם היכא דאינו זן אותה כלל!? ועיין בדבריהם איך שתירצו הקושיא (ויש להתאים דבריהם זל"ז באופן שמשלימים זא"ז ואכ"מ). ועד"ז כתבו התוספות בגיטין (לז,ב) עיי"ש.

אמנם יעויין בפנ"י כאן שתירץ הקושיא בפשיטות; דכל הסברא כאן נאמרה רק באם לא הי' כתוב בתורה שאב זכאי גם בקידושי בתו, דאז היינו אומרים דהזכות שלו במע"י הוה מחמת זה שזן אותה, ושוב היינו אומרים באמת דבמקרה שאינו זן אותה לא הי' מקבל כלום ממע"י ג"כ, אבל אחרי שהתורה כתבה שהאב זכאי גם בקידושיה, נמצא דבאמת אין זכותו נובע מזה שזן אותה, ולכן שוב הוה הדין דזכאי במע"י גם היכא דאינו זן אותה.

ונראה פשוט דראשונים הנ"ל – תוספות רמב"ן וריטב"א – דלא תירצו הקושיא כמו הפנ"י, הוה זה משום דלא סב"ל כמותו ביסוד הדברים בפירוש הסוגיא; והיינו דהפנ"י למד כאופן הראשון דלעיל, דהסברות של 'טרחה בהו' ו'דקא מתזנא מיניה', לא הוו אלא בגדר הו"א וקס"ד, ולמסקנא ליתנהו. ואילו ראשונים (הנ"ל) סב"ל דגם למסקנא קיימות סברות אלו, ונמצא דגם למסקנא נשארת סברא זו דהא דזוכה האב במע"י הוה מחמת זה דזן אותה, ולכן הי' קשה להם קושייתם.

ג. והנה בגמרא כתובות (מו,ב) מבואר, דהא דאב זכאי במציאתה של בתו הוה (רק) מחמת 'איבה', אבל מדאורייתא לית ליה זכות בזה. וכתבו (שם) התוספות ד"מדאורייתא ליכא למילף שתהא מציאתה לאביה כמו שקידושיה לאביה, דשאני קידושין דלא קטרחא בהו כלל אבל מציאתה דקטרחא להגביה מציאתה, וכה"ג עביד צריכותא בריש קידושין (דף ד:) דלא גמרינן מעשה ידיה מקידושיה דלא קא טרחא בהו כלל".

וממשיכים התוספות "וא"ת נילף מתרוייהו דהשתא ומה הנך דמחמת גופא קא אתו הוי דאב מציאה לא כ"ש? וי"ל דמה להנך שהאב נפסד על ידיהן דעל ידי קידושין היא מפקעת עצמה ממנו, ומעשה ידיה משום דקא מיתזנא מיניה כדאמרינן בריש קידושין (ג"ז שם)".

והנה בחלקו הראשון השתמשו התוספות עם הך סברא של 'טרחא' לבאר מדוע לא יכולים ללמוד מציתה ממע"י, ולכאורה באם סברא זו לא הי' אלא 'הו"א' בגמרא שלנו אשר מיד נדחתה עי"ז שישנם ב' הלימודים כמשנ"ת, אז איך משתמשים התוספות עם סברא זו שם?

יתירה מזו: גם כשהתוספות (בחלק השני) מקשים שנלמד מציאתה מקידושיה ומע"י ביחד, לא הקשו בפשיטות דאחרי שנכתבו שניהם שוב יכולים ללמוד דין מציאתה בפשיטות משום דכבר א"א למיפרך מהא דטרחה (דהא גם במע"י טרחה), וא"א למיפרך מהא דמע"י הוה משום דמיתזנא (דהא זוכה גם בקידושיה אף דלא שייכא סברא זו לגביה), ובמקום זה כתבו להקשות מכח סברא חדשה שלא הוזכרה בגמרא "ומה הנך דמחמת גופא קא אתו הוי דאב מציאה לא כ"ש", ולכאורה טעמא בעי מדוע לא הקשו בפשיטות דנילף מציאתה מצה"ש דשניהם בלי סברות חדשות?

אלא דהביאור בזה הוא דהתוספות לשיטתייהו אזלי; דסב"ל כנ"ל דגם למסקנת סוגיין קיימות הך סברות של 'טרחה' ו'דקא מיתזנא מיניה', ושוב מובן דאם במציאה קיימת הסברא שהיא תזכה בהן מחמת טרחא שלה, שוב א"א ללמוד מקידושין שאביה יזכה בה מאחר דשם לא טרחא בהו, ומאידך א"א ללמוד זכות האב ממע"י דשם הרי כל הסיבה שהוא זוכה בהן (באמת) הוה מחמת זה דמיתזנא מיניה, אשר סברא זו לא קיימת במציאה.

ומובן ג"כ דלא יכולים ללמדה מהצה"ש שביניהן, משום דכאן באמת ליתא צה"ש. ביאור הדבר: הרעיון של צה"ש 'אומר' דהנקודה המחייב בשני הדינים הוה הצה"ש שביניהם (ולא ה'חומרות' המיוחדות שבכ"א), ואילו כאן באמת אינו כן, דזכות האב בקידושין לא הוה מחמת סיבה מיוחדת (דהא לא טרחה בהו ולכן ל"צ לסיבה מיוחדת), ואילו זכות האב במע"י הוה באמת מטעם אחר (דקא מיתזנא מיניה) כמשנ"ת, ושוב אין כאן צה"ש למילף מיניה. ולכן הקשו התוספות מחמת סברא חדשה של ק"ו כדלעיל.

ד. והנה גם הרשב"א בכתובות (בהמשך הסוגיא שם מז,א) מבאר מדוע האב אינו זכאי במציאת בתו מה"ת אלא מתקנתא דרבנן; ".. אבל מדינא לית ליה דלא דמי למעשה ידיה שהן באין מחמת גופה ושבחא דגופה זכי ליה רחמנא, ולקידושין נמי לא דמי דאינהו נמי מחמת שבח גופה הן, אבל מציאתה דלאו מחמת שבח גופה הן דידה הוו".

ולהמתבונן נראה דהרשב"א לא בא להקשות דנלמד מציאתה מקידושין או ממע"י ע"י איזה ק"ו וסברא מחודשת (כמ"ש התוספות), ואפילו לא הקשה דנילף מציאתה בצה"ש של שניהן (קידושין ומע"י), אלא דהוקשה ליה מדוע לא נילף הדין במציאתה או מקידשוין או ממע"י בפשטות – דכמו שבהן הרי הזכויות לאביה עד"ז צ"ל גם במציאתה!?

גם חשוב לציין שהרשב"א לא הזכיר סברת התוספות הנ"ל דלא יכולים ללמוד מציאתה מקידושין מחמת זה שבמציאתה ישנה טרחא מסויימת ממנה.

ונראה פשוט דהרשב"א באמת למד הפירוש בסוגיין – ע"ד דרך שכתבתי לעיל בביאור דעת הפנ"י – דהסברות של 'טרחא' ו'מיתזנא מיניה' לא הוה אלא בבחינת הו"א וקס"ד באם לא היו כתובים שני הפסוקים, אבל לאחר שנכתבו שניהם באמת ליתנהו, והא דהאב זכאי בקידושין ובמע"י הוה ביסודו דין אחד פשוט – שהוא זוכה בזכותי ממון שלה, ושוב מקשה הרשב"א בפשיטות, דמדוע לא נילף מכ"א מינייהו דכן הוא הדין גבי מציאתה!

וראה זה פלא; הזכרתי לעיל שהרמב"ן והריטב"א בסוגיין נתקשו בדברי הגמרא שזכות האב במע"י הוה מחמת זה שהוא זן אותה, ועד"ז נתקשו בזה התוספות (בגיטין), ואילו הפנ"י תירץ הקושיא ע"פ ביאורו דדברי הגמרא בסוגיין לא הוו אלא בגדר הו"א כנ"ל, ואמנם מתוך כל הני ראשונים הרי הרשב"א לבד לא הקשה קושיא זו! ולדברינו הרי הדבר מתאים להפליא, דהא הרשב"א באמת למד – ע"ד סברת הפנ"י – דסבאות הגמרא בסוגיין לא הוו אלא הו"א, ושוב אין מקום לקושיא זו כמ"ש הפנ"י!

ה. ודאתינן להכא יש להוסיף בזה עוד: חוץ מחילוקים הנ"ל בין דברי התוספות לדברי הרשב"א, ישנו חילוק גדול ועיקרי יותר ביניהם;

דהנה התוספות מקשים שנלמד זכות האב במציאה מזכותו בקידושין ומע"י בדרך ק"ו, "ומה הנך דמחמת גופא קא אתו הוי דאב מציאה לא כ"ש", והיינו דזה "דמחמת גופא קא אתו" הוה סיבה שהאב לא יזכה בהן, ומזה שמ"מ ה"ה זוכה בהן הרי כ"ש וק"ו שצריך לזכות בזכויות כאלו דלא באו מחמת גופא!

ואילו לפי הרשב"א הרי הסברא הוא בדיוק להיפך; דהא דבאמת לא יכולים ללמוד דמציאתה לאביה מקידושין ומע"י, הוה מחמת זה עצמו דקידושין ומע"י "באין מחמת גופא" והוו "שבח גופה", לעומת מציאתה "דלאו מחמת שבח גופה הן". והיינו דדהא דזכות מגיע לה מחמת הגופא הוה – לשיטתו – סיבה המחייבת שהאב יזכה בה!

ונמצא דהתוספות והרשב"א פליגי בסברות הפוכות ממש; דלהתוספות הוה זה דבא מחמת גופא סברא שהאב לא יזכה בה, ואילו להרשב"א הר"ז סברא המחייבת את זה! וטעמא בעי.

ו. והנראה לומר בזה בהקדם תוספת הסברה בפלוגתת התוספות והרשב"א דעסקינן ביה – האם למסקנת סוגיין נמצא דזכות האב בבתו בקידושין ומע"י הוה מאותו טעם וגדר, או דגם למסקנא חלוקים הם;

די"ל דעומק הפלוגתא הוה בגדר זכותי האב בבתו בכלל, דמחד גיסא יש לפרש דזכותו הוא בה עצמה, וההסתעפות מזה הוא דברים הפרטיים שבהם הוא זוכה כמו כסף קידושין ומע"י, ומאידך גיסא יש לפרש, דבה עצמו אין לו שום זכות, ורק שניתנה לו זכות באיזו דברים פרטיים המגיעים ממנה כמו כסף קידושין ומע"י.

ולכאורה, אם הזכות הוה בה עצמה, והזכויות הפרטיים לא הוו אלא הסתעפות מעיקר זכותו שהוא בגופה, אז מסתבר לומר דאין כאן סיבות והגדרות שונות בין זכותו בקידושיה לזכותו במע"י, מאחר שיסוד הדבר הוה אחד – מה שזוכה בה עצמה. משא"כ לפי ה'צד' דאין לו זכות כללי בגופה ורק זכויות פרטיות בדברים פרטיים, אז יתכן מאוד שכל זכות שניתן לו הוה מטעם מיוחד ובגדר מיוחד.

ואם כנים הדברים נמצינו למדים דהתוספות סב"ל שזכות האב בבתו לא הוה בגופה אלא בדברים הפרטיים שהתורה זיכה לו (ושלכן סב"ל דכל זכות הוה מטעם ובגדר מיוחד כנ"ל), ואילו הרשב"א סב"ל דזכות האב הוה בה עצמה (ולכן סב"ל דאין הבדל בטעם וגדרי הזכויות).

(ויתירה מזו י"ל: לפי הך סברא דהאב זוכה בה עצמה נראה דבאמת הסברא שהיא תזכה במע"י מחמת זה דטרחא בהו, ליתא, דמאחר שהיא בעצמה הוה ברשות אביה, א"כ הרי גם הטרחא שלה מתייחסת – והוה בבעלותו – של אביה, ושוב אין בזה סיבה שהיא תזכה בכסף (וכמו שאין סברא כמובן שעבד או אמה יזכו בפרי עבודתם מחמת זה שטריו בהן), ומובן א"כ דלצד זה אין סברא בכלל לחלק בטעם זכותי האב בין קידושין ומע"י)

ואשר לפ"ז יתבאר כמין חומר ההבדל ביניהם בסברות הפוכות הנ"ל; דבאם עיקר זכותו של האב הוה בה עצמה, אז מובן שכל מה שדבר מגיע יותר מגופה, הוה זה יותר סברא שהאב יזכה בו, ואילו כל מה שמגיע פחות מגופה הר"ז 'פחות' סברא שהאב זוכה בו, ואכן זהו שיטת הרשב"א.

ואילו אם עיקר זכות האב לא הוה אלא בזכויות פרטיות, ואילו בגופה עצמה מעולם לא ניתנה לו זכות, אז מובן שההיפך הוא הנכון; דכל מה שאיזה דבר קרוב יותר לגופה, הר"ז סברא שהאב לא יזכה בה, דהא בגופה אין לו זכות, ואילו כל מה ש'רחוק' יותר מגופה, 'יותר' מובן ומסתבר שניתן זכות להאב בזה, ואכן כן הוא שיטת התוספות כנ"ל.

זכות האב במתנה שהיא מקבלת

ז. והנה הח"מ (סימן ל"ז סק"א) מסתפק האם האב זוכה במתנה שניתנת לבתו נערה או לא. ונחלקו בזה הב"ש והבאה"ט (שם); הב"ש סב"ל דהאב זוכה בה ואילו הבאה"ט סב"ל דאינו זוכה בה.

ויסוד פלוגתתם הוא בפירוש דברי התוספות בכתובות הנ"ל; דמעיקרא כתבו התוספות דלא ילפינן שמציאתה לאביה מכסף קידושין, משום דבמציאה יש לה טרחא, ומזה מסיק הב"ש דבמתנה דלא טרחה בה בכלל כן יש ללמדה מקידושין, והוו לאביה. ואע"פ דבסיום דבריהם כתבו התוספות סברא מדוע קידושיה לאביה "דעל ידי קידושין היא מפקעת עצמה ממנו", והרי סברא זו לא שייכת במתנה, מ"מ – מבאר הב"ש – אותה סברא אינה אלא 'פירכא כל דהו' להפריך הלימוד מקידושין ומע"י ביחד, אבל כשאפשר ללמוד הדין מקידושין לבד לא נאמר סברא זו (ועד"ז כתוב במהרש"א על התוספות שם).

ואילו הבאה"ט חולק ע"ז וסב"ל דהסברא שכתבו התוספות בסוף דבריהם הוה סברא אלימתא, ונמצא א"כ דרק בקידושין (ובמע"י) זוכה בהן האב, אבל לא במתנה וכיו"ב. יעויין בדבריהם באריכות ובהסברה.

ויעויין באב"מ (שם) שמביא ראיה לשיטת הב"ש דהאב זוכה במתנה שמקבלת, אמנם אח"כ מביא מתשובת הרשב"א (ח"ג סקמ"ג) דהוא סב"ל שאינו זוכה בזה.

ועכ"פ נמצא דבדעת התוספות ישנן שתי שיטות מה יהי' הדין לגבי מתנה, ואילו הרשב"א סב"ל במפורש שאינו זוכה בה. ויל"ע ביסוד הדברים מהן הסברות לכאן ולכאן.

ח. ונראה לבאר נקודת הדברים כך: הרשב"א הרי סב"ל – כמשנ"ת – דזכות האב הוה בגוף בתו, ושלכן ביאר דאינו זוכה (מה"ת עכ"פ) במציאתה, מחמת זה דאינו שבח הבאה מחמת גופה, ומובן א"כ שמאותו טעם אינו זוכה במתנה שמקבלת, משום דגם זה אינו דבר הבאה לה מחמת גופה.

אמנם התוספות הרי סב"ל דזכות האב לא הוה בגופה אלא בזכותים פרטיים כמשנ"ת, וא"כ יתכן שהוא זוכה גם במתנה שהיא מקבלת (ודלא כהרשב"א), אלא דיסוד השאלה היא האם צריכים סיבה מיוחדת מדוע זיכה אותו התורה בכל זכות פרטי, או דהכלל הוא שהתורה זיכה אותו בכל זכותים הפרטיים, לבד אם ישנה סיבה מיוחדת שלא יזכה בה.

וזהו עומק הפלוגתא הנ"ל באם הסברא האחרונה של התוספות – "דעל ידי קידושין היא מפקעת עצמה ממנו" – הוה בגדר 'פירכא כל דהו' או דהוה סברא אלימתא;

לפי הדיעה דהוה סברא 'כל דהו' (הב"ש והמהרש"א), נמצא דבאמת ל"צ טעם מדוע התורה זיכה האב בכסף קידושיה, דזהו כלל הפשוט בכל סוגי ממון שהיא מקבלת, דהן לאביה, אלא דבמציאה יש סיבה מיוחדת מדוע לא זיכה אותו התורה, והוא מחמת זה שהיא טרחה בה (וגם במע"י לא הי' התורה מזכה לו אותן מאותו טעם – דקטרחא – אי לאו הסברא "דקא מיתזנא מיניה"). וא"כ במתנה דליתא טעם מדוע שלא יזכה ביה האב, הדרינן להכלל הנלמד מקידושין דבכל מקרה זיכה התורה את האב.

ואילו לפי הדיעה דסברת התוספות לבסוף הוה סברא אלימתא, נמצא, דבכל מקום שהתורה זיכה האב משהו בבתו, צריכים לזה טעם חיובי, ונמצא דבלי טעמא באמת אינו זוכה בהן, ולכן באמת אינו זוכה (מה"ת עכ"פ) לא במציאתה ולא במתנה שמקבלת.

א. איתא בקידושין (ג, ב) "בכסף: מנלן . . דמיקניא בכסף וכסף דאבוה הוו אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא ויצאה חינם אין כסף אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאן ניהו אב . . ואימה לדידה . . אמר קרא בנעורי' בית אבי' כל שבח נעורים לאבי'".

ובתוד"ה ד"ה ואימא לדידה הקשו "וא"ת הא ע"כ לא איצטריך קרא אלא לומר שהן לאב דהא דמקדשה בכסף גמר קיחה קיחה משדה עפרון" ועיי"ש מה שתירצו. ובאבנ"מ (סי' כז סק"ג) יצא לתרץ קושיית התוס' לפי הראשונים הסוברים ד ידעינן מסברא, והא דצריך קרא בעבד עברי ד הוא משום דיכול לפדות א"ע בע"כ של האדון, והו"א דרק בכסף יכול לפדות בע"כ של האדון אבל בשוה כסף לא, אבל בקידושין דהאשה נתרצית להדבר, מסברא אמרינן ד.

אבל לפי הס"ד "אימא לדידה" שהכסף שלה ומ"מ אבי' מקדשה[1], כיון שהאב יכול לקדש בתו בע"כ שוב לא אמרינן מסברא ד ולכן צריך קרא דויצאה חינם לאשמעינן ד[2]ומתורץ קושיית התוס' עכת"ד האבנ"מ. ויש להוסיף ולהמתיק דהתוס' דלא כתבו כן הוא לפי דאזלי לשיטתם ד ילפינן מע"ע ונזיקין ולא צריכים הפסוק דויצאה חינם.

אבל לכאורה דברי האבנ"מ מוקשים, דאפי' להנך ראשונים שכתבו ד הוה מסברא, כוונתם דלא זקוקים להילפותא מע"ע אבל פשוט דשייך למילף מע"ע ונזיקין, וא"כ בקושיית הגמ' "ואימא לדידה" צ"ל דהא ד ילפינן מע"ע ונזיקין וכמ"ש התוס' ונופל תירוצו של האבנ"מ.

(וראה בברכת שמעון (סי' ה) מש"כ לתרץ קושיית חי' הרי"מ על הנך ראשונים מהגמרא לעיל (ב, ב) "דאי תנא האיש קונה הו"א אפי' בע"כ" דהלא במשנה קתני נותן לה פרוטה ושוה פרוטה וע"כ דהיא מדעתה דאל"כ איך ידעינן ד, ותי' בברכ"ש דהנך ראשונים יודו לשיטת התוס' דשייך למילף מע"ע ונזיקין).

ונראה לומר בדעת האבנ"מ דלא סב"ל כן, ע"פ מש"כ לפנ"ז, שהביא דברי הרשב"א שכתב דהא דבעי קרא בע"ע ד הוא משום דיכול לפדות בע"כ של האדון, והא דבעי קרא בנזיקין הוא מכיון דצריך לשלם ממיטב הו"א כסף דוקא ולא שוה כסף.

והקשה האבנ"מ דלמה הוצרך הרשב"א לטעם אחר בנזיקין ולא כתב משום דיכול לשלם להניזק בע"כ הו"א דוקא כסף, וכמ"ש בע"ע (והניח בצ"ע[3]). ומוכח דסב"ל דלפי הרשב"א ליכא למילף נזיקין מע"ע, והיינו דהגם דע"ע יכול לפדות עצמו בע"כ ואעפ"כ אמר רחמנא דיכול לפדות בשוה כסף (אף כשהוא בע"כ), כמו"כ בנזיקין יכול לשלם בשו"כ ואף בע"כ דהניזק (דאי נימא דשייך למילף מיני' מובן למה הוצרך הרשב"א לטעם אחר למה בעינן קרא בנזיקין[4]).

וההסברה בזה אפ"ל דמדין זה גופא דעבד יכול לפדות עצמו אפי' בע"כ של האדון מוכח דהפרשה דפדיון בע"ע הוא חידוש וליכא למילף מיני' לקידושין עכ"פ בנוגע לאופן התשלומין (והיינו דאין החידוש רק בהפרט דבע"כ אלא בעצם הפדיון, ודו"ק[5].

[1]) ועיין בשו"ת אבנ"ז אהע"ז סי' שצא שחולק על האבנ"מ ומפרש הגמ' באו"א. אבל מהמשך הגמ' ("ואימא ה"מ קטנה אבל נערה") משמע שקושיית הגמ' "ואימא לדידה" הי' לגבי קטנה ג"כ, וא"כ קושיית הגמ' אינו שתקדש עצמה (ותשקל כספה) דהא פשוט דקטנה אינה יכולה לקדש את עצמה.

[2]) פי' 'דאין כסף ושוה כסף לאדון זו אבל יש כסף ושו"כ לאדון אחר', וכמ"ש הריטב"א בשם י"א, הו"ד באבנ"מ שם.

([3]ועיין בשערי יהודה (עמ"ס קידושין סי' א) מש"כ לתרץ וראה שם בהערה 1.

[4]) וכמו שכתב השער המלך (הל' אישות פ"ג) לתרץ הקושיא הנ"ל.

[5]) עיין בשערי יהודה (שם סי' ב' הערה 2) שדוחה תירוץ של האבנ"מ, דלפי הקס"ד ד"ואימא לדידה" הקידושין צ"ל מדעתה (הבת) כשנפעלים ע"י כסף מכיון שצריך שתזכה בהכסף וקיי"ל דאין זכיה בע"כ, וא"כ אי"צ קרא לאשמועינן דשוכ"כ, דמסברא אמרינן כן (כיון שהיא נתרצית).

אמנם לענ"ד לא נראה כן, דכיון דהאב הוא הפועל הקידושין (לפי דרכו של האבנ"מ, וראה בהערה 1 שיש חולקים), ורק הוא צריך לזכות בהכסף (שעי"ז הוא פועל הקידושין) ואי"צ דעתה, רק שאח"כ צריך ליתן הכסף לה.

אבל לפי"ז צ"ע בקושיית הגמרא "ואימא לדידה", דכיון שהאב כבר זכה בהכסף (מכיון שהוא פועל הקידושין) א"כ מהיכי תיתי שצריך ליתן הכסף לבתה. ונ"ל עפ"י חקירת הרוגוצ'ובי (הובא ונתבאר בלקו"ש חי"ט כי תצא (ב)) באופן פעולת הקידושין כשנפעלים ע"י כסף, אם ע"י קניית הכסף היא מקושדת (הקנין הוא הסיבה והקידושין הם המסובב) או שע"י קבלת הכסף נעשית מקודשת ועי"ז הית תקנה בהכסף (הקידושין הם הסיבה והקנין הוא המסובב), ולפי הך צד י"ל קושיית הגמרא, שבעצם הכסף שלה הן, אלא שהקנין נפעל ע"י שהאב מקבל הכסף ומקדשה עי"ז, וא"כ הקידושין יכול להיות בעל כרחה, ודו"ק.