א. איתא בקידושין (ה:) "דנתן הוא ואמרה היא ספיקא היא וחיישינן מדרבנן, ופרש"י נתן הוא דמי לכי יקח, ואמרה היא דמי לתקח אשה לאיש". עכ"ל.

ובהערות וביאורים גליון ד' [תרצח] כתב ה.ע.ו. לבאר לשון רש"י ז"ל "דמי" ע"פ מ"ש באבנ"ז (או"ח סי' שמ"א אות ו') דמבאר שם דהדין דבזה אינו יכול וזה אינו יכול נחשב כאילו כל אחד עשה כל הדבר הוא רק כשדנין על העושה אבל לא כשדנין על הפעולה הנעשית (דאז לא נחשב דכ"א עשה כל הדבר).

ועפ"ז מבאר הרע"ו הלשון (רש"י) "דדמי" דבנתן הוא ואמרה היא הרי עשהו שניהם (הבעל והאשה) ולכן כשדנין על העושה נחשב דכ"א עשה כל הדבר ושפיר קרינן ביה כי יקח איש אשה אבל אם (זהו דין בהפעולה ואנו) דנין על הפעולה הנעשית הרי שם לא קרינן כי יקח דהרי הבעל לא עשה כל הדבר רק בהשתתפות האשה ע"ש.

ב. ובמחכ"ת לא התחלתי להבין דבריו דהרי האבנ"ז מדבר בזה א"י וזה א"י אבל בסוגיין (דנתן הוא ואמרה היא) הרי מדובר (עכ"פ גם) בזה יכול וזה יכול ובכגון דא הרי אפי' כשאנו דנין על העושה אינו נחשב כי יקח דהרי חסר אמירה דיליה והוא לא עשה כל הדבר וסבור הייתי לתרץ דבריו ע"פ מ"ש הר"ן בסוגיין דכששותק הבעל הרי שתיקה כהודאה ונחשב דישנו הן נתינה והן אמירה להבעל ושפיר קרינן ביה כי יקח. אבל א"כ אין מקום לדבריו דהרי בנידון זה אין חילוק בין אם אנו דנין על העושה או הפעולה הנעשית דבשניהם נחשב דכ"א עשה כל הדבר, דאפי' כשדנין על העושה ונחשב דעשה (הבעל) כל הדבר אין זה גורע לחבירו (האשה) ועדיין נחשב דחבירו - האשה - עשה ג"כ כל הדבר, וכן כשדנין על הפעולה הנעשית נחשב דכ"א עשה כל הדבר.

ואלא מה, דהביאור ברש"י הוא אם כי יקח הוא חיובי (ושפיר קרינן ביה כי יקח) או שלילי - דלא יכול להיות ההשתתפות של האשה (וקרינן ביה כי יקח), אבל זה, הוא כבר דחק מלשון רש"י "דמי".

[ויש להוסיף דגם מלשון רש"י "נתן הוא דמי לכי יקח" משמע דהנותן הוא לחוד (בלי השתיקה כהודאה) דמי לכי יקח, וצ"ע דהרי הנתינה לחוד אינו כי יקח וצריך אמירה דידיה] והדק"ל.

בקידושין לו. גרסינן הסמיכות והתנופות וההגשות וכו' נוהגים באנשים ולא בנשים. ומסביר התוס' בד"ה הקבלות וההזאות, דאע"פ שפטורים מצד מצות עשה שהזמ"ג אעפ"כ צריך הפסוק להשמיענו שעבודתם פסולה, ומקשה לפי"ז בסמיכה הדין הוא שאם עשו עבודתם כשרה א"כ מה בא הפסוק בסמיכה להשמיענו ומתרץ דכיון שיש לדמותו לשחיטה שכשרה בנשים לזה בא הפסוק לומר שאין סמיכה ע"י נשים (אבל אינה פוסלת).

ואח"ז מסביר תוס' למה צריך פסוק בתנופה (מפני שבתנופה ג"כ אינה נפסלת בנשים) ואומר מפני שיש הו"א שתהי' כשרה כיון שיש תנופות שכשרות בנשים והפסוק משמיענו שאין תנופה בנשים (אבל אין פובלה) וע"ז הקשה במהרש"א דלכאו' למה א"א לומר כפשוט שהפסוק בתנופה בא להשמיענו שאם אשה עשאה פסולה ואם יש שום מקור שאינה מחללת אם היא עושה התנופה ה"ל להקשות כן כמו שמקשה לגבי סמיכה, ומתרץ שאפשר מפני שתנופה הוא בישראל ג"כ כמו בסמיכה יש הו"א דגם אם אשה עושה תהי' כשרה.

ולכאו' קשה על המהרש"א:

א. איך תירץ למה לא הביאו התוס' בקושייתו. ב. מהו הסברה בזה שכיון שישראל יכול לעשות תנופה גם אשה יכולה לעשות? ואדרבה כל הסוגיא מדבר בהחילוק שבין נשים ואנשים, ועוד שלא משמע כן מלשון התוס'.

ואולי י"ל באופן אחר ובהקדים שאלה על תי' התוס', שהתוס' תי' שהפסוק בסמיכה בא להשמיענו רק שנשים אינם כשרות, ולכאו' יש להקשות דא"כ דהפסוק בסמיכה בא להשמיענו רק שאין סמיכה בנשים אולי בשאר העבודות ג"כ הפסוק בא רק להשמיענו שאין עושים עבודות אלו בנשים ולא שפוסל הקרבן?!

אלא י"ל פשוט שאם יש סברא שתהי' כשרה (מצד היקש וכדו') אז י"ל שזה בא הפסוק להשמיענו אבל אם אין שום סברא שתהי' כשרה אומרים לכתחילה שהפסוק בא להשמעינו (לא רק שאין עושים עבודות אלו בנשים אלא) שהיא פסולה. אלא דעפ"ז אפשר להקשות דבתנופה ג"כ יש סברא שהפסוק בא רק להשמיענו שאינה כשרה) וע"ז או' תוס' דאה"נ. ועפ"ז מובן למה מפר' התוס' שהפסוק בתנופה מלמדנו רק שאינה כשרה ולא שהיא פסולה כיון שיש סברא לומר שתהי' כשרה מפני "שיש תנופות שכשרות שכשרות בנשים" (כלשון התוס'), וגם מובן למה לא מביא זה תוס' בקושייתו כיון שזה בא רק כתוצאה מהיסוד (הסברא) שבתשובה שקודם לזה.

במס' קידושין (לו, ב) כל מצוה שהיא תלוייה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ושאינה תלוייה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחו"ל חוץ וכו'.

ובתד"ה כל מצוה מביא מהירושלמי שסיפא של המשנה מיירי רק במצוות שנוהגות גם בעכו"ם בנוסף לכך שנוהגות גם בחו"ל (ולכן לא תנא חלה לפי שאינה בעיסה של עו"כ).

ולכ' יש לבאר סברת הירושלמי דהנה במצוות שנוהגות רק בארץ יסוד הדין הוא לא רק תנאי בנוגע להמקום דקיום המצוה, כ"א שחיובם תלוייה בקדושת הארץ. ובזה סב"ל להירושלמי דאין הפי' שתלויים בקדושת ארץ ישראל, כ"א שתלויים בקדושת ישראל, ובזה יש חילוק, דישנם כאלו שתלויים בקדושת ישראל במקום (עולם), וישנם אחרים שתלויים בקדושת ישראל באיש (נפש), אבל שניהם הם בסוג א' של מצוות, היינו סוג של מצוות שחיובם תלוייה בגורם נוסף דקדושת ישראל.

והנה מבואר בירושלמי דחלה הוא באותו סוג דתרו"מ אלא שהחלה תלוייה בעיסת ישראל, והתרו"מ בא"י (ולא ארץ שתתחת בעלותו של ישראל, דזה הוי בגדר קדושת ישראל בנפש, וקדושת ישראל במקום שייך רק היכא שמצד הארץ זהו א"י וק"ל). ואולי יש ליתן טעם לזה ע"פ המבואר בתוס' שם, דכיוון דתרו"מ חיובם הוא בהקרקע, לכן הקדושת ישראל צ"ל ב(ומצד)הקרקע. לאידך בחלה שהחיוב בא ע"י גלגול העיסה, דהיינו מעשה האדם, לכן גם הקדושת ישראל צ"ל בהאדם, - הבעלים.

[ובאמת יש לדון בזה טובא דלכ' זהו פלוגתא דרבוותאה אי הפטור דנכרי בחלה הוא מפני שהוא נכרי (ואז אפ"ל כנ"ל) או מפני שאינו שלו, וגם דישראל אחר פטור ולסברא זו אי"ז דין דישראל כ"א דין שלך, ועי' בשאג"א סו"ס פ"ג ובפנ"י וצל"ח לפסחים (ה, ב) בתוס', וכבר האריכו בזה הרבה המפרשים לפסחים שם, וע"ש, ולפי"ד יש להעיר מדברי הירושלמי הנ"ל.]

והנה בדברי המשנה דכל מצוה שהיא תלוייה בארץ וכו' הי' אפשר לפרש בב' אופנים א. שעיקר החידוש הוא לענין מצוות התלויות בארץ שנוהגות רק בארץ. ב. שעיקר החידוש להשמיענו המצוות שנוהגות בכ"מ. ולפי הנ"ל אין כוונת המשנה לענין המקום שנוהגים מצוות מסויימות ושאין נוהגים שם דאז יש מקום להסתפק כנ"ל. כ"א להשמיעינו שני סוגים של מצוות גופא, דהיינו מצוות שתלויים בקדושה נוספת ומצוות שאינם תלויים בקדושה נוספת.

ועפ"ז יתבאר לנו מה שהק' התוס' ושא"ר על הירושלמי אמאי לא פריך על המשנה אמאי לא תני תרו"מ, ותי' דלא גזרו במקומות הרחוקים מא"י, עי' בתוס' ובריטב"א ועוד. ולכ' צלה"ב מעיקרא מאי קא קשיא להו, והרי במשנה קא חשיב רק מה שנוהג בין בארץ בין בחו"ל, והיינו בכ"מ, וא"כ תו"מ אינם בכלל זה?

והי' אפ"ל דזה תלוי במה שיש להסתפק - כנ"ל - אם עיקר ההדגשה להשמיענו מצוות שנוהגות רק בארץ, ואז גם תרו"מ יוצאים מן הכלל, או שעיקר ההדגשה דרק מצוות שאינם תלויות בארץ נוהגות בכ"מ, שלפ"ז לא הוי תו"מ יוצאים מן הכלל, מאחר שגם אינם נוהגים בכ"מ. אמנם לפ"ז עצ"ב אמאי הק' כן, דמה"ת לפרש המשנה כן.

אך עפהנ"ל א"ש דהמשנה לא נחית לחלק בין המקומות השונים שבהם נוהגין מצוות מסויימות (דלפ"ז פשוט שתרו"מ הוו כלל בפנ"ע), כ"א לפרש הסוגים שבמצוות בענין הקדושה, וכנ"ל דיש מצוות שתלויים בקדושת ישראל ויש שאינם תלויין. ועפ"ז מובן דמזה שיש מצוה שנוהג באיזה מקום שיהי' בחו"ל, ה"ז ראי' שהוא בסוג כזה שאינה תלוייה בארץ ובכלל סוג המצוות שנוהגת בין בארץ ובין בחו"ל, וא"כ הו"ל למיחשבי' בהמשנה. [ואפ"ל דהתי' ע"ז הוא דשונה הוא הגזרה דחלה מהגזרה דתרו"מ, דהגזרה דחלה הוא דמכיוון שזהו דומה לחובת הגוף לכן מדרבנן עכ"פ היא בגדר חובת הגוף, משא"כ בתרו"מ שגם מדרבנן אי"ז בגדר חובת הגוף, דהרי הגזרה הוא רק במקומות הקרובים, וא"כ הוי הגזרה רק אטו א"י (ולהעיר מהמבואר בכ"מ שני אופני גזרות דרבנן עי' בלקו"ש חי"ד פר' ואתחנן לענין מלאכות שבת, ובכ"מ).]