בגיטין (ה, א) מבואר דלרבה הא דתנן (ט, א) "המביא גט ממדה"י ואינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ … יתקיים בחותמיו" איירי לאחר שלמדו דבעי לשמה, ולכן מספיק קיום ואיצ"ל בפ"נ ובפ"נ, והא דיכול צ"ל בפ"נ ובפ"נ, ה"ז מפני הגזירה שמא יחזור דבר לקלקולו, משא"כ מי שאינו יכול הוה מילתא דלא שכיחא ולא גזור בה רבנן. ומקשה ע"ז בגמ' "והא אשה דלא שכיחא ותנן האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שצריכה לומר בפ"נ ובפ"נ", ומתרץ בגמ' "שלא תחלוק בשליחות".

ואח"כ ממשיך בגמ' שהא דשנים שהביאו גט ממדה"י אין צריכים לומר בפ"נ ובפ"נ, ג"כ איירי לרבה לאחר שלמדו, ומ"מ אחד המביא צ"ל בפ"נ ובפ"נ גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו, משא"כ בי תרי דמייתי גיטא מילתא דלא שכיחא היא ולא גזור בה רבנן. ומק' ע"כ בגמ' "והא אשה דלא שכיחא ותנן האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שהיא עצמה צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ", ומתרץ בגמ' "שלא תחלוק בשליחות".

והנה ע"ז שאי' בגמ' "שלא תחלוק בשליחות" בקשר ליכול ואינו יכול פרש"י (ד"ה שלא) וז"ל: שלא תחלוק בשליחות – שינויא הוא לא חילקו חכמים בין שליח לשליח, אבל הא דאינו יכול לאו חילוק הוא, שהרי הוצרך לומר אלא שאי אפשר. עכ"ל. אבל לא פרש"י מאומה למה חילקו חכמים בין אחד המביא גט לשנים המביאים, ולא אמר שגם שניים יצטרכו לומר בפ"נ ובפ"נ מטעם שלא תחלוק בשליחות וצלה"ב למה?

והנה התוס' כתבו (בד"ה שלא (הא')) וז"ל: שלא תחלוק בשליחות – פירוש בשליחות דיכול. עכ"ל. ואח"כ כתבו התוס' בד"ה שלא (הב')) וז"ל: שלא תחלוק בשליחות דחד, דגזרינן חד דלא שכיח אטו חד דשכיח, אבל בי תרי אטו חד לא גזרי', עכ"ל.

הרי רואים כאן בדברי התוס' היפך מדברי רש"י: רש"י נתן טעם לחלק בין יכול ואינו יכול, ולא נתן טעם לחלק בין אחד לשנים, והתוס' לא נתנו טעם לחלק בין יכול ואינו יכול, אבל נתנו טעם לחלק בין אחד לשנים. וצ"ב למה?

גם צ"ע, למה הוצרכו התוס' בכלל לפרש "שלא תחלוק בשליחות – פי' בשליחות דיכול", והרי רש"י כבר כתב שבנוגע לאינו יכול אין מתאים לומר שיתחייב מטעם שלא תחלוק בשליחות, ומה הוסיפו ע"ז. ואדרבה: לא רק שלא הוסיפו כלום כ"א יש בדבריהם גרעון: רש"י הסביר למה הא דאינו יכול אי צ"ל לאו חילוק הוא ("שהרי הוצרך לומר אלא שאא"פ"), והתוס' רק כתבו המציאות, בלי שום הסבר למה הוא כן.

וגם: למה באמת בנוגע ליכול ואינו יכול לא כתבו שום סיבה לחלק, משא"כ בין אחד לשנים כתבו טעם?

וי"ל שהתוס' חולקים בזה על רש"י: לרש"י "הא דאינו יכול לאו חילוק הוא", משא"כ לתוס' אכן הוה חילוק. אבל חילוק כזה שאפשר לאומרו, כי כל הסברא של "שלא תחלוק בשליחות" מתאים רק בחילוקים ביכול גופא (בין איש ואשה וכיו"ב)" ולא בין יכול ואינו יכול, וזהו שכתבו "שלא תחלוק בשליחות – פירוש בשליחות דיכול", משא"כ בין יכול לאינו יכול לא איכפת לן אם יש חילוק. לאידך בין אחד לשנים לרש"י הוה חילוק, אבל חילוק כזה שאפשר לאומרו, משא"כ לתוס' לא הוה חילוק.

הביאור בזה: זה פשוט שכל הגדר של "לא תחלוק" ("לא פלוג") הוא בין הדברים שבאותו סוג, אבל יש לחלוק בין הדברים שבב' סוגים נפרדים, ולדוגמא (פשוטה ביותר): לעיל (ד, א) אמרו "שלא תחלוק במדינת הים", אבל לא עלה על הדעת של שום מ"ד לומר שגם מהביא גט מא"י צ"ל בפ"נ, מטעם "שלא תחלוק בין המקומות", כי הכל יודעים שא"י ומדה"י ב' סוגים הם, ואפשר לחלק ביניהם, ורק בנוגע ב' מקומות במדה"י גופא, שם אפ"ל שלא תחלוק.

וס"ל להתוס' שיכול ואינו יכול ב' סוגים הם, ולכן מעיקרא אין פלא שמחלקים ביניהם, ואי"צ שום ביאור, ז.א. שזה אכן חילוק, מ"מ לא חל ע"ז מעיקרא הגדר של "שלא תחלוק". ורק בין שליח סתם לאשה המביאה גיטה, בזה אפ"ל "שלא תחלוק בשליחות", כי שניהם הם באותו סוג של שליח המביא גט ויכול לומר בפ"נ ובפ"נ.

משא"כ רש"י ס"ל ששניהם – יכול ואינו יכול – עדיין נקראים סוג א'. וא"כ מתאים ע"ז הגדר של "שלא תחלוק בשליחות", ולהן הוכרח לתרץ ש"לאו חילוק הוא", והטעם ע"ז כתב: "שהרי הוצרך לומר אלא שאי אפשר" (כדלקמן).

משא"כ בהחילוק בין אחד לשנים הוא להיפך: רש"י ס"ל שזה נק' ב' סוגים. ולכן לא פי' ע"ז מאומה, כי מעיקרא אין להק' איך חילקו ביניהם, כי היות והם ב' סוגים נפרדים לא חל ע"ז הכלל של "שלא תחלוק", משא"כ התוס' ס"ל שזה נק' סוג אחד, ולכן הוצרך לפרש למה אפשר לחלק ביניהם, כי חילוק כזה אין נק' חילוק (כדלקמן).

והנה הביאור בדברי רש"י למה אפשר לחלק בין יכול ואינו יכול (אף שהוה לשיטתו סוג א'), ובדברי התוס' למה אפשר לחלק בין אחד לשנים (אף שלשיטתם הוה זה סוג' א') יובן בהקדים שי"ל שרש"י ותוס' נחלקו בעוד פרט (נוסף על הנ"ל, מה נק' סוג א' ומה נק' ב' סוגים), - בהגדרת הסברא של "שלא תחלוק":

רש"י ס"ל שהכלל של "שלא תחלוק" אינו מטעם גזירה שמא ילמדו א' מהשני שחוששים שגם זה שמחויב לא יעשה חיובו לפי שילמד מהשני, כ"א זה גדר וכלל באופן תקנת חכמים – החכמים לא רצו (או שלא יכלו?) לעשות תקנה באופן שתחול רק על מצבים ואנשים וכו' מסוימים, באופן שעל שאר אנשים ומצבים וכו' [שבאותו סוג] לא תחול התקנה. משא"כ התוס' ס"ל שזה אכן מטעם גזירה.

ומובן שלשיטת רש"י בנדון שמצד התקנה ה"ז חל על כל המצבים ואנשים וכו', אלא שמפני סיבה צדדית אא"פ שא' יקיים בפועל התקנה מטעם אונס, אי"ז נקרא שיש חילוק ביניהם.

בשלמא אם הי' גזירה שמא ילמד א' מחבירו, אז גם בנדון כזה צ"ל "שלא תחלוק", כי סוכ"ס יראה שחבירו אין עושה הדבר, ילמד הוא ממנו שגם הוא אי"צ לעשות. אבל אם אי"ז גזירה, כ"א גדר כולל בתקנת חכמים, א"כ בנדון שלא אמרו שאין עליו התקנה, כ"א אמרו שהוא אנוס, ולכן פטור, א"כ לא חל ע"ז הכלל של "שלא תחלוק".

וזוהי כוונת רש"י: "לא חילקו חכמים בין שליח לשליח, אבל הא דאינו יכול לאו חילוק הוא, שהרי הוצרך לומר [ז.א. גם עליו חל התקנה] אלא שאי אפשר".

משא"כ התוס' ס"ל שזה אכן מטעם גזירה, ולכן בנוגע החילוק בין אחד לשנים כתבו "דגזרינן חד אטו חד דשכיח, אבל בי תרי אטו חד לא גזרינן", ז.א. היות וכל טעם "שלא תחלוק" הוא "גזירה אטו…", לכן במקום שאין לגזור, מעיקרא אינו נכנס בגדר של "שלא תחלוק".

ועפכ"ז מובן הכל: רש"י הוצרך לפרש איך חילקו בין יכול לאינו יכול, כי ס"ל שהוה סוג א'. והסברתו היא, שהיות שכל גדר "שלא תחלוק" הוא שהתקנה אא"פ להתחלק, א"כ בנדו"ד מצד התקנה אין חילוק "שהרי הוצרך לומר אלא שאי אפשר". לאידך בנוגע להחילוק בין אחד לשנים אינו מפרש מאומה, כי ס"ל שהם ב' סוגים, ומעיקרא אין להקשות איך חילקו.

משא"כ תוס' לא הוצרכו לפרש איך יש לחלק בין יכול ואינו יכול, כי לשיטתם הוה זה ב' סוגים. ואי"צ שום הסברה למה חילקו [אבל הוצרכו לכתוב בסתם "פי' בשליחות דיכול" להודיע שאין לומדים כרש"י, ואם היו שותקים הי' אפ"ל שמסכימים לרש"י], לאידך הוצרכו לפרש איך יש לחלק בין אחד לשנים, כי לשיטתם ה"ז סוג א', וההסברה שלהם, שהיות וכל גדר "שלא תחלוק" הוא מטעם גזירה, לכן במקום שאין לגזרו, אי"ז בגדר שלא תחלוק.

והנה ע"פ ההסברה בדברי רש"י יש לבאר עוד ענין:

בגמ' הק' "אי הכי [שלא תחלוק בשליחות] בעל נמי, אלמה תניא הוא עצמו שהביא גיטו אין צ"ל בפ"נ ובפ"נ", ומתרץ בגמ' "טעמא מאי אמור רבנן צ"ל בפ"נ ובפ"נ דילמא אתי בעל מערער ופסיל לי', השתא מינקט נקיט לי' בידי' וערעורי קא מערער עלי'".

והק' בתוס' הרא"ש למה לא הק' הגמ' מהדין דבעל כקושיא בפ"ע, שהיות והבעל איצ"ל בפ"נ ובפ"נ, לרבא ניחא ולרבה קשיא, ומתרץ וז"ל: אלא ודאי ידע שפיר כך טעמא השתא מינקט נקיט לי' ערעורי קא מערער עלי', ול"ק הך מתני' לרבה טפי מרבא, אלא משום דקאמר שלא תחלוק בשליחות פריך א"ה בעל נמי, דס"ד אע"ג דאיכא טעמא דהשתא מינקט נקיט וכו', מ"מ משום שלא תחלוק בשליחות הי' להם לתקן שיאמר, ומשני כיון דאיכא טעמא דמינקט נקיט לא שייך כאן לומר שלא תחלוק בשליחות, עכ"ל.

וצ"ע מה הן הסברות שבזה פליגי המקשן והתרצן, שלהמקשן הסברא "שלא תחלוק בשליחות" גובר על הסברא של "השתא מינקט וכו'", משא"כ להתרצן.

ועפהנ"ל י"ל: המקשן סבר שהגדר של "שלא תחלוק" הוא כעין גזירה, וא"כ אף שיש סיבה לחלק, מ"מ הרואה יראה ויטעה. אבל התרצן ס"ל שזהו גדר התק"ח כנ"ל, וא"כ בנדון הבעל אי"ז נק' שחילקו, כי אדרבה מתקיים תקנתם: הם תיקנו להבטיח שלא יבוא לערער, הרי בנדו"ד בטוח שלא יערער, [ואף שבפועל היתה התקנה לומר בפ"נ ובפ"נ, והבעל אינו אומר, מ"מ היות ותוכן התקנה מתקיימת, אין לומר ע"ז שיש חילוק בתקנת חכמים].

בגרש ירחים (גיטין נו,א) בד"ה כי אכיל מידי מיתחזי אבראי הקשה וז"ל: קשה איך אפשר בתוך ארבעים שנה שלא אכל [ר' צדוק] בשבתות ויו"ט וסוכות ופסח כזית פת ולקמן משמע שלא היה יכול לסבול שום מאכל, ואפי' למפרשים גבי מר בריה דרבינא דיתיב כוליה שתא בתעניתא בר מיומי דעצרתא ומעלי יומא דכפורי, עכ"פ איכא ימים שלא התענה גם ודאי קיים מצות מצה וסוכה, ונשאר בקושיא.

ויש ליישב, דכיון שצם מ' שנים אלו כדי שלא יחרב בית המקדש, יש בזה משום פקו"נ, ואין כאן איסור כלל. והי' אפשר ללמוד מהנהגת מרדכי בשעת גזירת המן: "ויעבור מרדכי אמר רב שהעביר יום א' של פסח בתענית (מגילה טו,א). ובפשטות ההיתר לעבור יום א' של פסח בתענית (בלי אכילת מצה) הוא משום פקו"נ.

ועי' בשו"ת ערוגת הבושם (הובא בסמוך) שכתב דאת"ל שלא אכלו מצה קשה למה נקט "שהעביר יום א' של פסח בתענית", והול"ל שביטל מצות מצה, ומזה מוכח דאכלו כזית מצה ביום התענית (דשיעור עינוי בתענית ציבור הוא בככותבת).

ולולא דבריו הי' אפ"ל דזה מה שנקט "שהעביר . . בתענית" הוא משום דזה הי' עיקר תקנתו – "ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים וגו'", וזה מה שביטל מצות מצה הי' כתוצאה מזה.

ואולי י"ל דהטעם שהגרש ירחים לא פירש כן הוא משום דלדידיה ס"ל דבגזירת המן אכלו מצה גם ביום התענית דשיעור אכילת מצה הוא בכזית ושיעור עינוי הוא בככותבת. (עי' שו"ת ערוגת הבושם או"ח סי' קפ; שד"ח מע' א כלל שע ועוד), משא"כ אצל ר' צדוק דע"י תעניותיו לא הי' יכול לסבול שום מאכל כדמוכח בגמ' שם. וראה גם בספר בית אהרן מש"כ בזה.