בגיטין (ז,ב) אי': תנא חדא המביא גט בספינה כמביא בא"י [ואין צ"ל בפ"נ ובפ"נ]. ותניא אידך כמביא בחו"ל [וצ"ל בפ"נ ובפ"נ]. א"ר ירמי' לא קשיא הא ר"י הא רבנן, דתנן עפר חו"ל הבא בספינה לארץ חייב במעשר ובשביעית. א"ר יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת, אבל אין הספינה גוששת פטור. אביי אמר הא והא ר"י היא, ול"ק, כאן בזמן שאין הספינה גוששת, כאן בזמן שהספינה גוששת.

ובתוס' שם (ד"ה אמר ר"י) כ' וז"ל: משמע דאימתי דר"י בא לחלוק, וא"ת בפרק חלון (עירובין פא,ב) ובזה בורר (סנה' כד,ב) אמר ריב"ל כ"מ שאמר ר"י אימתי ובמה אינו אלא לפרש, ור' יוחנן אמר אימתי לפרש ובמה לחלוק, אלמא לכו"ע אימתי לפרש. וי"ל דר' ירמי' דהכא סבר כרמי בר חמא ואית לי' בפ' זה בורר (שם כה,א) דאפי' אימתי לחלוק וכו'. ועוד י"ל דנראה כספרים דגרסי' בס"פ חלון (שם) כ"מ שאמר ר"י במשנתינו אימתי ובמה וכו', דדוקא במשנה אימתי לפרש, אבל בברייתא לא וכו'. והכא ברייתא היא, דהא במשנה במסכת חלה (פ"ב מ"ב) לא מסיים בה אבל אין הספינה גוששת פטורה כדמסיים הכא, ונהי דבמתני' דחלה בא לפרש, בברייתא בא לחלוק. עכ"ל.

ולכאו' צ"ע, לתירוץ הראשון בתוס', שאין מחלקין בין משנה לברייתא (ובשניהם ס"ל לריב"ל ור"י שאימתי דר"י לפרש, אלא שר' ירמי' כאן ס"ל כרמי בר חמא שאימתי לחלוק), למה באמת הביאה הגמרא כאן את הברייתא ולא המשנה, והרי מובן בפשטות שאם אפשר להביא ראי' (וכיו"ב) מהמשנה מביאה הגמ' מהמשנה ולא הברייתא.

וצ"ל בפשטות שתי' הא' של התוס' ס"ל כהרמב"ן והריטב"א שס"ל שבאמת מובא כאן המשנה ולא הברייתא, ומה שמסיים "אבל אין הספינה גוששת פטור" [שלא נמצא בהמשנה, כ"א בהברייתא], אי"ז אלא הוספת הגמ' על המשנה.

ועפ"ז י"ל שזהו א' מסיבות המחלוקת בין ב' התירוצים: תי' הא' ס"ל שאכן אפ"ל כן, שהגמ' מביאה מהמשנה, ומוסיפה אח"כ ביאור (מהברייתא) על המשנה, מבלי להדגיש שזוהי הוספה [והוא ע"ד מ"ש המפרשים (לעיל ו,ב) על הא דאי' "מעשה באדם א' שהביא גט לפני רבי ישמעאל, א"ל צריך אני לומר בפ"נ ובפ"נ או איני צריך וכו' לאחר שיצא נכנס לפניו ר' אלעאי, א"ל רבי והלא כפר סיסאי וכו' ותנן ר"מ אומר וכו' ואפי' רבנן לא פליגי עלי' דר"מ וכו'". והקשו, דאיך הקשה ר"א לר' ישמעאל מהא דתנן במשנה, הרי ר"י הי' לפני סידור המשניות, וגם ר"י עצמו תנא הוא, וגברא אגברא קא רמית, ותירצו דמהתיבות "ותנן רמ"א וכו'" ה"ז הוספת הגמ' על דברי ר' אלעאי, וכמצוין על הגליון ד"מכאן עד כפר סיסאי דמקרבא ליתא בתוספתא"]; ותי' הב' ס"ל שאין זה דרך הגמ', וא"כ קשה למה שבקה הגמ' את המשנה והביאה הברייתא, ומוכרח לומר שיש חילוק בין המשנה והברייתא, ובהברייתא הוה אימתי לחלק, ולכן הוכרחה הגמ' להביא הברייתא (משא"כ לתי' הא' שאין הכרח זה ניחא לי' לומר "דר' ירמי' דהכא סבר כרמי בר חמא דאית לי' דאפי' אימתי לחלוק").

[ולהעיר - שאין לומר שיסוד מחלוקתם הוא הגירסא בגמ', דהתי' הראשון אזיל להגירסא "דתנן עפר וכו'", וא"כ ה"ז משנה, ולכן מוכרח שאין לחלק בין משנה וברייתא, שהרי כאן ה"ז משנה, משא"כ התי' הב' אזלא להגירסא "דתניא עפר וכו'" - אין לומר כן, כי א"כ למה הכריחו התוס' שכאן ה"ז ברייתא ממה דמסיים "אבל אין הספינה גוששת פטור", ולא ממ"ש "דתניא", ומוכרח לומר שהסדר הוא להיפך: לאחר שהכריחו התוס' שכאן ה"ז ברייתא מדמסיים "אבל אין הספינה גוששת פטור", הוכרחו לשנות הגירסא ל"דתניא", ולא שגירסא זו הכריחם לפרש כפי שפירשו].

אבל באמת י"ל שיש עוד סיבה להמחלוקת בין תי' הא' והב', ובהקדים מ"ש המפרשים לתרץ קושיא הנ"ל, למה באמת הביאה הגמ' הברייתא ולא המשנה, לפי תי' הא', וזהו תוכן דבריהם: היות ובהמשנה לא נזכר "אבל אין הספינה גוששת פטור", הרי י"ל דגם ר' יהודה אינו חולק אלא לגבי חיוב דאורייתא, אבל מדרבנן מודה הוא שחייב במעשר ובשביעית, ולפיכך כבר אין שייך לומר שלר"י יצטרכו לומר שם בפ"נ ובפ"נ, כי כל סיבת חיוב אמירת בפ"נ ובפ"נ בספינה שבנהרות א"י לר"י (כשאינה גוששת) ה"ז מטעם "שלא תחלוק במדה"י" (כי בלא"ה אין שום סיבה להתחייב בזה, שהרי שכיחי וגמירי שם), וכמ"ש התוס' לקמן (בד"ה עציץ בסופו), אבל באם גם לר"י חייבים בספינה זו במעשר ושביעית מדרבנן, כבר יש לחלק בין מקום זה לשאר מדה"י, דהרי עכ"פ חייב מדרבנן, ולכן הביאה הגמ' הברייתא, שבה מפורש "אבל אין הספינה גוששת פטור", דמשמע דאפי' מדרבנן פטור, ובמילא מתאים לומר על מקום זה "שלא תחלוק במדה"י".

ועפ"ז י"ל שבזה הוא דנחלקו תי' הא' והב': תי' הא' ס"ל שאפ"ל כן, משא"כ תי' הב' ס"ל שגם אם הי' מחויב במעשר ושביעית מדרבנן, מ"מ, היות שפטור מה"ת, אפ"ל בזה "שלא תחלוק במדה"י", ובמילא הדרא קושיא לדוכתא, למה הביאה הגמ' הברייתא ולא המשנה, ומוכרח לומר שיש חילוק בין המשנה להברייתא.

ולבאר הא גופא, מהו סברת המחלוקת האם אפ"ל "שלא תחלוק במדה"י" בנדון שפטור מה"ת ממעשר ושביעית וחייב מדרבנן, י"ל בהקדם מה שכתבנו בגליון ז [תשסה] שיש לבאר הגדר של "שלא תחלוק" ("לא פלוג") בב' אופנים:

א) ה"ז מטעם גזירה, שהחכמים חששו שאם התקנה לא תהי' בכל האופנים אנשים או מצבים וכו' (שבסוג אחד), לא תתקיים התקנה גם במקום שאכן הותקנה. ז.א. שבאם יתקנו תקנה רק לאופנים אנשים או מצבים וכו' מסוימים (כי רק באופנים אלו ישנו הטעם לתקן התקנה), ועל אופנים אחרים לא תחול התקנה, הנה חוששים שבנ"א יאמרו שבאם באופנים אלו אין תקנה זו, גם באופנים אחרים (שאכן ישנו הטעם להתקנה) אין כאן התקנה.

ב) אי"ז מטעם גזירה, כ"א זהו גדר וכלל באופן תקנת חכמים - החכמים לא רצו (או שלא יכלו ?) לעשות תקנה באופן שתחול רק על אופנים - מצבים או אנשים וכו' מסוימים, ועל שאר אופנים או מצבים וכו' (שבאותו סוג) לא תחול התקנה.

וע"י ב' אופנים אלו יש לבאר המחלוקת הנ"ל: לאופן הא' מובן שבספינה, אף שפטור ממעשר ומשביעית מה"ת, מ"מ היות וחייבים מדרבנן, כבר אין מקום זה דומה לשאר מקומות במדה"י, ובמילא אין לחשוש שבנ"א לא יבינו שיש הפרש בין ב' המקומות, ולא יקיימו התקנה גם במדה"י, כי ההפרש בולט - במדה"י פטורים ממעשר ושביעית לגמרי, ובהספינה חייבים מדרבנן. וזהו סברת תי' הראשון בתוס' (ולכן הוכרחה הגמ' להביא הברייתא, ששם ברור שגם מדרבנן פטור ממעשר ושביעית, ושייך בזה "שלא תחלוק במדה"י").

אבל לאופן הב', לא איכפת לן מה שחייבים מדרבנן, סוכ"ס היות ופטורים מה"ת, ה"ז בעצם מדה"י. וכבר אין החכמים מחלקים בין מקום למקום במדה"י, (אף בנדון שאין מקום לחשוש שבנ"א לא ידעו לחלק ביניהם). וזהו סברת תי' הב', ולכן לשיטה זו היתה הגמ' יכולה להביא המשנה, (אף שלא מסיים בה "אבל אין הספינה גוששת פטור"), ומוכרח לומר שהטעם שלא הביאה הגמ' המשנה, ה"ז לפי שבמשנה הוה אימתי לפרש ובברייתא הוה אימתי לחלוק.

בגמ' גיטין ו, א "עשינו עצמינו בבבל כא"י לגיטין מכי אתא רב לבבל", ומק' ע"ז ר' ירמי' ממשנתנו דקתני בה דעכו היא גבול צפונית של א"י ועכו עצמה נדון כחו"ל, ואפי' ר"מ דסב"ל דעכו נחשבת כא"י לגיטין, הר"ז רק עכו דמקרבא אבל לא בבל דמרחקא? ומתרץ ע"ז "לבר מבבל". ורש"י פי' "מכי אתא רב לבבל", דרק אז נהי' על בבל דין "כא"י לגיטין". ומק' ע"ז התוס' דא"כ מאי פריך הגמ' ממתניתין "שנישנית קודם שבא רב לבבל"?

ובחידושי הר"ן תי' שיטת רש"י, דקושיית ר' ירמי' היתה מצד דינא ד"לא תחלוק במדה"י" היוצא ממשנתנו, "דודאי ר"מ ורבנן דפליגי בעכו, לא פליגי אי שכיחי וגמירי או לא, אלא שטעמייהו כדי שלא תחלוק במדה"י, ואפי' ר"מ לא אמר אלא בעכו דמקרבא אבל בבל דמרחקא ודאי מודה דלא מפלגינן בינה למדה"י [וע"ז מתרץ ר' ירמי'] לבר מבבל לפי ששמה עליה וכולן בקיאין ולא אתי למטעי".

[ולכאו' ילה"ק, דמנ"ל להר"ן דרבנן דפליגי אר"מ בעכו, מודו דשכיחי ובקיאי שם, ורק שסב"ל דינא דלא תחלוק; דמדוע אאפ"ל דפליגי באם שכיחי ובקיאי שם (וכפלוגתת ת"ק ור"ג בריש המשנה)? וי"ל דהוכחתו הוא מל' ר"מ כשחולק על רבנן "עכו כא"י לגיטין" (ולא כ' דאף המביא מעכו אצ"ל בפנ"כ, וכיו"ב, כמו ברישא דמתני'), דמזה משמע דמחלוקתם היא באם אפשר להחשיב עכו – שבד"כ אינה כא"י – כא"י לגיטין, או לא. והיינו שהשאלה אינה בפרטי וטעמי הדין דבפנ"כ, אלא שאלה כללית יותר, באם החשיבו חכמים מקום שאינו מכלל א"י כחלק מא"י לענין תקנה מסויימת].

והנה לפי פירושו של הר"ן נמצא, דבהתירוץ "לבר מבבל" חידש הגמ' סברא, דאף דבכללות ודאי אמרינן דלא תחלוק, מ"מ בבבל לא אמרינן האי סברא, משום הטעם הנזכר "ששמה עליה וכו'". ולכאו' צ"ע באם נוכל לומר דכן הוא פירוש תירוץ הגמ' לשיטת רש"י – שלא הזכיר כלל האי סברא, לבאר מדוע בבבל אין אומרים הכלל דלא תחלוק! (דלכאו', באם כל עיקר הקושיא דר"י הוא מהאי סברא, אז בהתי' חסר (בפירש"י) העיקר מן הספר).

והנה ז"ל רש"י בד"ה לבר מבבל: "דאיכא טעמא להתירה". ובפשטות הרי הכוונה הוא להטעם המבואר בגמ' "כיון דאיכא מתיבתא מישכח שכיחי". אלא דלכאו' צ"ע מה מוסיף רש"י במילים אלו; הרי כל המשך הגמ' מדבר ע"ז דבבל שונה משאר חו"ל, מהטעם הנזכר, וקושיית ר"י היתה רק מלשון משנתנו, וע"ז תי' שמשנתנו אינה שוללת בבל, ומה חסר כאן שרש"י צריך להזכיר הטעם בזה "דאיכא טעמא להתירה"?!

[ומצד קושיא זו הי' אפ"ל, ע"ד החידוד, שכוונת רש"י ב"טעמא להתירה" אינה להטעם המוזכר בגמ' כנ"ל, אלא להטעם של הר"ן הנ"ל "ששמה עליו וכו'" (ועפ"ז מתורצין ב' השאלות ששאלנו), אלא דלכאו' א"א לפרש כן ע"ד הפשט, שרש"י מרמז בדבריו לטעם שלא הוזכר בכל הגמ', בלי לפרשו].

והנראה לומר בזה, דלרש"י בתי' הגמ' "לבר מבבל", מת' הגמ' הקושיא מהא ד"לא תחלוק", באו"א קצת (היינו בלי הסברא דבבל שונה משום ששמה עליו וכו'), ולהדגיש ולבאר סברא זו הוצרך רש"י לפרש ד"איכא טעמא להתירה", וכדלקמן:

דהנה לכאו' י"ל דהסברא לומר דעכו כא"י לגיטין, שונה מהסברא לומר דבבל כא"י לגיטין: דבעכו הרי הפירוש דלענין גיטין (כאילו) מתפשט גבולות א"י עד חוץ לעכו, משא"כ בבבל הרי הפירוש, דבבל יש לו אותו הדין כא"י, מכיון שיש לו אותם הטעמים והתנאים של א"י.

ובביאור יותר: עכו איננה מקום שיש בו הטעמים דשכיחי ובקיאי מצ"ע, אלא דמשום שהוא קרוב לא"י לכן יש בו השכיחי ובקיאי דא"י, (ובכלל אינו מסתבר שעכו נחשב למקום חשוב שיעשו בשבילה תקנה ודין בפ"ע), ולכן סברא לומר, דלענין תקנה זו דבפנ"כ, נחשבת (ובטילה) לחלק מא"י. משא"כ בבל הוא מקום חשוב לעצמו, ויש בו אותם הטעמים וסיבות כמו שיש בא"י לפטור אמירת בפנ"כ, ולכן סברא לומר דמאותו הטעם דבא"י אצ"ל, עד"ז בבל אין צריכים.

ועפ"ז מובן דהסברא ד"לא תחלוק" ג"כ אינה אותה הסברא בב' המקומות: דבעכו הרי השאלה הוא, באם כשתיקנו חכמים דין א"י לענין בפנ"כ רצו לתקן שיהיו מקומות בחו"ל שיהיו נחשבות כחלק מא"י לענין גיטין, או דבכדי שלא לחלוק במדה"י, יש לא"י אותן הגבולות כמו לשאר דיני א"י. משא"כ לענין בבל הרי השאלה אחרת: האם כשתיקנו חכמים דין א"י לענין בפנ"כ, תיקנוהו רק לא"י, או שבאם יש אותן הטעמים במקום אחר, יכול להיות אותו הדין שם, או לא.

בס"א: השאלה בעכו הוא באופן התקנה שעל א"י (היינו, איך הסתכלו על א"י בתקנתם – במובנו הרגיל לענין תחומותיה, או על א"י כפי שתלוי' בהטעמים דשכיחי ובקיאי, דאז "עכו כא"י לגיטין"); משא"כ השאלה בבבל הוא מה היתה גדר תקנתם בא"י לענין בפנ"כ (היינו, האם בכל מקום שיש טעמא להתירה אז גם התקנה הוא באופן כך – דהוה כא"י וא"צ לומר בפ"נ – או דהתקנה היתה באופן דהטעם לא ישנה עצם התקנה, דהוא רק על א"י).

ועפ"ז יוצא, דמחד גיסא יש מקום לומר דעכו יהי' לו דין א"י לגיטין, ובבל לא יהי' לו דין א"י לגיטין – דהתקנה היתה רק על א"י ולא מקום אחר (כבבל), אבל מ"מ עכו נחשבת כחלק מא"י לענין זה (וזה היתה סברת ר"י בקושייתו); ולאידך גיסא יש מקום לומר דעכו לא יהי' לו דין א"י לגיטין ולבבל כן יהי' דין כא"י – דהתקנה היתה רק על א"י במובנו הרגיל, ומ"מ לא שללו חכמים שיהי' עוד מקום שיהי' לו אותו הדין באם יהי' שם אותם הטעמים להתירה.

וי"ל דזהו ביאור דברי רש"י בתירוצו של ר"י, דבמקום ד"איכא טעמא להתירה", אפשר שיהי' לו אותו הדין כא"י, ואין זה סתירה להא דלא תחלוק בא"י לענין עכו – דשם הר"ז שאלה אחרת וכנ"ל. [ועכו אינה נק' מקום דאיכא ביה טעמא להתירה מצ"ע, וכנ"ל].

ברמב"ם פ"ח מהל' שבת הי"ד כותב וז"ל: גבשושית של עפר שעלו בה עשבים הגביהה מעל הארץ והניחה ע"ג יתידות חייב משום תולש" עכ"ל, והוא בגמ' שבת פא, ב. ועי' רש"י ותוס' שם שכתבו דהאי חייב לאו דווקא ובאמת לא הוי תולש אלא מדרבנן וראייתם מהמשך הגמ': "צרור שעלו בו עשבים מותר להגביהו מן הקרקע ולקנח בו", וזהו משום דגם ע"ג יתידות חשבינן ליה כמחובר לקרקע, וע"ש בתוס' שהביאו לזה הך דקיי"ל דעציץ נקוב ע"ג יתידות חייב בתרו"מ (ועיין בחי' הגר"ח דלקמן שמוכיח דכוונת הרמב"ם שחייב מדאורייתא מפ"א בהל' שבת), ונתקשו בזה רבים דהרמב"ם עצמו פוסק ג"כ דבמפסיק אוירא – חייב בתרו"מ, ואמאי פסק שהמניח הגבשושית ע"ג יתידות דינו כתולש מדאורייתא? –והרי עדיין כמחובר לקרקע?

ותירץ הגר"ח מבריסק בחידושיו (סימן יג), דתרי דיני הם בעציץ נקוב, דין א' שהזרעים ינקי מארעא ועוד דין שהזרעים הווין מחובר, ולדין מצוות התלויות בארץ, אין צריכים למחובר רק מספיק שיונק מקרקע א"י, ואז הינם גידולי א"י אבל לענין חיבור ותולש בשבת הרי צ"ל ממש חיבור, ולכן לענין תרו"מ הרי העציץ המונח ע"ג יתידות יונק (דרך אויר) מאדמת א"י, ולענין שבת הוא תלוש.

וכך פי' גם לענין הכשר לקבלת טומאה, שלזה צריכים חיבור ממש לאדמת א"י, ולכן פסק בהל' טומאת אוכלין (פ"ה הל"ט) וז"ל: "קישות שנטעה בעציץ והגדילה, אע"פ שיוצאת לחוץ – טהורה" ועיי"ש מה שהשיג עליו הראב"ד, ומבאר הגר"ח מחלוקתם דהרמב"ם והראב"ד בביאור מח' רבנן ור"ש במס' עוקצין, דהראב"ד מפ' המשנה כרש"י ותוס' שם וכו' עיי"ש, ולכן סובר דמה שמאוירא דקרקע קא רבו – מטהרו מלקבל טומאה.

אבל לרמב"ם דווקא מה שבתוך עציץ נקוב ומחובר טהור ומה שיוצא לחוץ טהור מצד חיבורו לעפר אבל מצד האוירא לא היה צריך להיטהר, ועכ"פ חזינן מדברי הגר"ח דלענין תרו"מ א"צ לדעת הרמב"ם חיבור לקרקע ומספיק היניקה.

ויש להקשות על דברי הגר"ח ממ"ש הרמב"ם בהל' תרומות (פ"א הכ"ג) וז"ל: "עפר חו"ל שבא בספינה לארץ, בזמן שהספינה גוששת לארץ הרי הצומח בה חייב בתרו"מ ושביעית כצומח בא"י עצמה". דחזינן בפירוש דהרמב"ם מצריך בדווקא שיהיה חיבור לארץ כדי להתחייב בתרו"מ ואינו מסתפק ביניקה בעלמא? ואין לומר שהמים מפסיקים היניקה דחזינן מסברת הגמ' בגיטין (ח, א) דיותר סברא לומר שאוירא מפסיק היניקה מלומר שמים מפסיקים.

ולבאר זה בדא"פ צלהב"ת בגופא דסוגיא בגיטין ז, ב: "תנא חדא המביא גט בספינה כמביא בא"י ותנא אידך כמביא בחו"ל, א"ר ירמיה לא קשיא, הא ר' יהודה והא רבנן, דתנן עפר חו"ל הבא בספינה חייב בתרו"מ א"ר יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת כו' א"ר זירא עציץ נקוב ע"ג יתידות באנו למח' ר"י ורבנן" כו'. דלפירש"י מחלוקתם – לר' ירמיה – היא אם הנהר יש לו תורת יבשה ולר' זירא מחלוקתם אם אוירא או מיא כמנחא דמי, אמנם הרמב"ם פוסק (כפי שפי' נו"כ בהל' תרומות שם) דר' יהודה בא לפרש דברי רבנן אך יש להבין איך יפרש הסוגיא לפי ר' זירא דקאי בשי' רמב"ח, שר' יהודה בא לחלוק, שהרי לענין תרו"מ צ"ל רק יניקה מקרקע א"י וזה ישנו בע"נ המונח ע"ג יתידות, ואמאי לר' יהודה "לא מיחייב במעשר דאורייתא עד דמנחא אארעא", ועוד צ"ל דלשי' הרמב"ם מה ענין גט לכאן, שבוודאי אינו תלוי לא ביניקה ולא בחיבור לקרקע ומהי סברת ר' ירמי' "הא ר' יהודה הא רבנן"?

אלא דנלענ"ד לבאר סברות מחלוקתם באופן שונה, והוא ע"פ דברי כ"ק אדמו"ר בלקו"ש חי"ז (ע' 26) לבאר שיטתייהו דמח' רבי ורבנן בכל הש"ס וזלה"ק: "א לשון אין דער תורה אדער אין דחז"ל (ועד"ז בל' בנ"א כדלקמן) צי דאס ווערט געטייטש דווקא א' – כפשוטו ממש, ב' – ובכל הפרטים, אדער דאס קען מיינען נאר א טייל אדער איין פרט" עכלה"ק, ועיי"ש שמאריך להביא דוגמאות מכל שישה סדרי משנה ומהם - לגבי סוכה דלרבי צ"ל ד' על ד' ולרבנן מספיק שמחזקת ראשו ורובו, והטעם, דלרבי צ"ל "תשבו כעין תדורו" בכל הפרטים שבו, ולרבנן מספיק שבפרט א' – מחזקת ראשו ורובו – הוא כעין תדורו, וכך גם מחלוקתם לגבי אוהל זרוק, דלרבי לאו שמיה אהל משום שצ"ל אוהל בכל הפרטים שהוא בשפת בנ"א וזה כולל שאינו מיטלטל, משא"כ לרבנן כו'.

וי"ל שכן הוא גם בסברות ר' יהודה ורבנן בסוגיין, דע"מ להתחייב בתרו"מ צריך שיצמח מאדמת א"י, ור' יהודה ס"ל שצ"ל בכל הפרטים שבזה, שגם היניקה תהי' מאדמת א"י וג"כ יהיה מחובר לקרקע א"י ויתבטל העפר ויהיה ממש חלק בלתי נפרד מאדמת א"י, ודוקא כך יתחייב בתרו"מ, ולכן ס"ל שהספינה צ"ל גוששת בקרקע וכדמפ' המשנה במס' חלה (פ"ב) גוששת - "דבקה בארץ וגוש – כמו עפר", משא"כ לרבנן מספיק דחשיב כא"י בפרט א' – שיונק מקרקע א"י ובזה הוא דומה לעפר א"י, ואתי ר' ירמיה למימר שכן הוא לענין גיטין, דלר' יהודה צ"ל הספינה מחובר לקרקע א"י ואינו מסתפק בכך שנמצאת על נהר שעל קרקעית א"י, דא"כ לא חשיב אדמת א"י ו"תחלוק במדינת הים", ולרבנן מספיק שנמצא במקום א"י ומעל קרקע א"י שבפרט זה הוא כא"י, ומזה יתורץ בפשטות קושיית תוס' ד"ה "הא ר"י הא רבנן" – מה ענין גט אצל מעשר וכו' – עיי"ש, שאכן אינם דומים אלא שסברות המחלוקות דומות, ואתי ר' זירא להוסיף שבאותן הסברות יחלקו גם לגבי עציץ נקוב דלר' יהודה צ"ל ג"כ מחובר לקרע ממש דאל"כ אינו מתבטל לקרקע א"י ליחשב עפר א"י (וגם אין מתבטל הכלי כדלקמן בדברי רבא), ורבנן ס"ל דמספיק בפרט זה דיונק מקרקע א"י, וזה איתא, או נימא דבא ר' זירא לחלוק ולהדגיש דדוקא בענין יניקה או חיבור שייך מחלוקתם, אבל לענין גיטין – לכו"ע מיקרי מקום א"י, כדלקמן בדברי ר"ן בר יצחק.

ולהבין ההמשך דסוגיין – קושיית רבא "דילמא עד כאן לא קאמרי וכו'", ילה"ק מ"ש ה'אפיקי-ים' במחלוקת דרבנן ור"ש בשבת (צה, א) אם ע"נ ע"ג קרקע דינו כמחובר או כתלוש שמחדש דאף לרבנן צריך שיתבטל הכלי כדי שיחשב כמחובר אלא שר' שמעון סבר דבשביל שיתבטל הכלי צריך שינקב כדי טהרות או למטה מרביעית ולרבנן ס"ל שמספיק שינקב כדי שורש קטן, וכבר מתבטל הכלי – ובמילא העפר שבתוכו – לקרקע, ועפי"ז נוכל לפרש דברי רבא דמקשה אר' זירא שהן אמת הוא שלכו"ע מתבטל הכלי ע"י היניקה בכשורש קטן או יניקת הספינה ש'אינה צריכה לינקב', ודילמא עד כאן לא קאמר ר' יהודה אלא בספינה שמאחר ועשויה לברוח הרי אינה יונקת מאותו קרקע דא"י דרך קבע, אלא כשם שיונקת כאן תינק מקרקע אחרת, ולכן לא יבטל עפרה לקרקע שתחתיו ואינו עפר א"י בכל הפרטים ויפטר מתרו"מ, אבל עציץ שאינו עשוי לברוח ויונק מקרקע שתחתיו תמיד מתבטל לקרקע שתחתיו ואינו כלי לעצמו ויתחייב בתרו"מ – ולא יצריך ר' יהודה שיהיה מחובר ממש לארעא, או נימא דלכו"ע אינו בטל ביניקה כשו"ק אלא צ"ל חיבור ממש כדי שיתבטל, ועד כאן לא קאמרי רבנן אלא בספינה, דמאחר וזוהי יניקה שאינה מספקת לבטל הכלי הרי גם לשיטתם לא קרי ליה גידולי א"י להתחייב בתרו"מ, וצ"ל גם מחובר לאדמת א"י ובספינה זה ישנו שאפ"ל שנהר כ'ארעא סמיכתא' וכדמפרש"י בשבת (ק, ב) שהוא קרקע "עבה", ובזה ישנו ממש כחיבור לאדמת א"י, אף שאין נתבטל הכלי ודומה בפרט א' לא"י, משא"כ ר' יהודה יסבור שצ"ל ממש מחובר לקרקע א"י ויתבטל הכלי. אבל עציץ דמפסיק אוירא את החיבור לקרקע – אפ"ל שגם לרבנן פטור מתרו"מ – כנ"ל שאינה יניקה מספקת לבטל הכלי ואין גם פרט א' שהוא כא"י.

ולכאו' י"ל שעפ"ז יוסרו כמה תמיהות בל' הגמ' בסוגיין ע"פ שיטת רש"י: א) במה שמק' רבא "או דילמא … אבל עציץ דמפסיק אוירא לא", והרי פירש"י בשי' ר"ז "דלרבנן אוירא כמאן דמנחא דמי", וא"כ הו"ל להקשות "דילמא לא כדבריך, דהוי אוירא כמאן דמנחא דמי" ואמאי מקשה בלשון דמשמע דפשיטא לן דאוירא מפסיק? ב) לכאו' לישנא יתירא יש כאן דהול"ל או דבספינה לא מפסיק אוירא ובעציץ מפסיק, או דבספינה מיא כארעא ואוירא לאו כארעא, אלא כופל הוא בלשונו "בספינה דלא מפסיק אוירא דמיא כארעא סמיכתא" ולכאו' הוא פשוט שמאחר ומיא כארעא (ואפי' אם לאו כארעא אבל עכ"פ) לא מפסיק אוירא. ג) במה שחולק רנב"י בהמשך הגמ' "דכו"ע לא פליגי בנהרות דא"י, כי פליגי בים הגדול", ולכאו' לשיטתו כלל לא מיירי במח' ר"י ורבנן שהביא ר' ירמיה אלא בענין אחר לגמרי, והו"ל למימר "הא ר' יהודה והא רבנן במקום אחר", או כה"ג. אבל מלשונו משמע שהוא אותו מח' שהביא ר' ירמיה אלא שאינה בהנהרות דא"י כ"א בים הגדול.

אלא דלדברינו דלעיל א"ש – דאף ר"ז ידע שאויר מפסיק החיבור וסבר דס"ל שמספיק היניקה, אלא אתי רבא להסתפק שאולי אין מספיק לרבנן יניקה כשו"ק מפני שאין מתבטל הכלי ונצריכם לחיבור, והא דכופל בלשונו י"ל שאינו מספיק דלא מפסיק אוירא היניקה כנ"ל אלא דצ"ל כמחובר לארעא ומשא"כ בעציץ הרי אוירא מפסיק החיבור, ויומתק לשון רנב"י דלכו"ע בנהרות א"י לגבי גט לא שנא נהר כיוון שבל' בנ"א קרי ליה מקום ארץ א"י ולא יחלקו במדינת הים, ודווקא בתרו"מ יחלקו מאחר שלעפר חו"ל הבא בספינה קרי עפר חו"ל - כ"ז שלא בטל לקרקע א"י, ובזה מחלוקתם אי בטל או לאו, אלא פליגי באותם הסברות לגבי גט בים הגדול, ובהקדים: דבהמשך הגמ' שם מוקמינן יסוד מחלוקתם דלרבנן מיבעי ליתורא דקרא "והיה לכם גבול ים" לנסין – איים שבים, ולכן דורשים הפסוק כפשוטו "הנסין שבים רואים אותם כאילו חוט מתוח עליהם מטורי אמנון" כו' ולר' יהודה לא מיבעי היתור ליה לנסין, והוא ממש בסברות דלעיל (שמביא כ"ק אדמו"ר בלקו"ש לגבי מח' רבי ורבנן) דלר"י ממ"ש "וגבול ים והיה לכם הים הגדול" לומדים כפשוטו הים הגדול שייך לא"י בכל הפרטים כולל האיים שבו, ולרבנן יתכן שהוא רק בחלק ממנו ולא באיים וצריך לימוד ע"ז.

וע"פ הנ"ל יומתק גם סדר המשך הגמ' בדף ח דעד עתה סברנו בפשטות דמאחר ובא לדון בדברי ר"מ "עכו כארץ ישראל" הביא ספק דבעו מרחב"א לגבי המוכר עבדו לסוריא, דפשיט להו מדברי ר"מ הנ"ל, ואיידי דאיירי בסוריא מביא כל דיניה דסוריא ודן בהם ורק אח"כ חוזר להנ"ל ודן בענין עבד שהביא גיטו בהמשך לספק דרחב"א, ואינו חלק כ"כ.

ולמ"ש בשי' הרמב"ם אפ"ל בדא"פ שיהיה מדויק יותר דמאחר ודן בסברות ר' יהודה ורבנן כאן שהם כסברות רבי ורבנן בכל הש"ס הביא ספק דרמב"ח כדי לבוא לענין דיניה דסוריא שבהא חולקים רבי ורבנן בסברות הנ"ל אם אוהל זרוק שמיה אוהל או לאו (עיין בלקו"ש שם ע' 33), ולאחמ"כ מתחיל לדון בסוגיא דעבד, איידי דאייתינן הספק לעיל.

ועפהנ"ל נבוא לבאר בדא"פ שי' הרמב"ם שפוסק בסוגיא דגיטין דר' יהודה בא לפרש דברי רבנן, ועושה דברי דיחויא קמא דרבא עיקר, שעציץ נקוב ע"ג יתידות בטל גם לשיטת ר' יהודה אגב קרקע, וחשיב עפר א"י וחייב בתרו"מ, ומשא"כ בספינה אינו בטל.

ולכן דווקא בגוששת בטל אגב קרקע וחייב בתרו"מ מפני שהוא בכל הפרטים "כצומח בא"י עצמה" (כלשונו) (ויומתק ביותר דס"ל דדיחויא בתרא דיחויא בעלמא – כתוס' שם ד"ה 'דילמא לא היא' – דהא רבא גופיה הוא דס"ל בשבת צה, ב, שביניקה בנקב כשו"ק בטל הכלי ואיך יסתפק כאן שאולי לכו"ע אינו בטל ע"י הנקב לא בעציץ ולא בספינה אף דינקי?

אלא ודאי דיחויא בעלמא הוא) ולגבי שבת דצ"ל חיבור ממש לקרקע אינו מספיק שבטל הכלי ע"י היניקה וכשמגביה הגבשושית (וכן העציץ) מהקרקע הריהו תולש מהקרקע דאורייתא, ולגבי טומאה ג"כ אינו מספיק שבטל הכלי והעפר שבו אגב קרקע כי צ"ל מחובר ומושרש בקרקע ממש כדי ליטהר.