גיטין ט,ב בתוס' ד"ה אע"פ מבואר שגט שחתמו עכו"ם פסול, דבעינן לשמה, ועכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד, וברש"י מבואר רק הטעם דאינם בני כריתות ולא הא דבעינן לשמה.

והנה בחידושי הגר"ח מבואר דהא דמעשה הנכרי אינו מועיל היכא דבעינן לשמה, אי"ז רק משום דנקטינן דהנכרי לא התכוין לשמה, אלא משום שאין בכוונת הנכרי הכח לפעול החלות שנפעל ע"י כוונת לשמה.

ומביא ג"כ (מידידו הרש"ז) הביאור בסוגיא דגיטין, דנכרי פסול לכתוב את הגט, דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד, "דאין זה רק משום אומדנא דלא נתכוין לשמה כי אם הוא פסול מדינא".

ומביא ראיה לזה מהא דפסק הרמב"ם (גירושין ג, טו) דמחלל שבת בפרהסיא דינו כנכרי לענין זה, שאינו יכול לכתוב גט, ולכאורה אם הא דנכרי אינו יכול לכתוב גט הוא משום אומדנא דלא התכוין לשמה, מהו שייכי דמחלל שבת בפרהסיא דינו כנכרי לענין זה , הא צריכים לדון אם המחלל שבת בפרהסיא התכוין לשמה או לא, אלא ע"כ רואים בשיטת הרמב"ם דהא דנכרי אינו יכול לכתוב גט, אינו משום דנקטינן דלא התכוין בפועל לשמה, אלא משום דאין בכח כוונתו, הכח לפעול החלות לשמה, וא"כ ה"ה מחלל שבת בפרהסיא, דדינו כנכרי.

והנה ברש"י לקמן (כג,א) ד"ה לדעתא דנפשיה קא עביד, "דהא גדול הוא ויש בו דעת ואע"פ שזה אומר לו כן שמא הוא גמר בלבו לשם אחר כו'", והיינו דברש"י מבואר דהא דעכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד, הפי' הוא שיש חשש שמא עשה אדעתא דנפשיה ולא שנקטינן בודאי שעשה אדעתא דנפשיה, ולא כמו שמדייק הגר"ח בהרמב"ם הנ"ל.

ובתוד"ה עכו"ם (שם) מבואר דהגדר דעכו"ם לדעתיה דנפשיה קעביד, היינו "שעושה סתם", ועפי"ז מתרץ הא דמהני ארמאי במילה אף דבעי לשמה במילה, ולא מהני בגט, דבמילה סתמא לשמה משא"כ בגירושין עיי"ש.

וזהו לשיטתו לקמן (מה,ב) שבגמ' שם מביא דרשב"ג התיר ליקח ספרים שכתבן גוי, וע"ז הקשה בגמ' דהא רשב"ג ס"ל דצריך עיבוד לשמן, וא"כ מ"ש דלא בעי כתיבה לשמה, והיינו דכיון דכתבן עכו"ם כשר, א"כ רואים דלא בענין כתיבה לשמה, וע"ז הקשו בתוד"ה עיבוד דילמא כתיבה לשמן לא בעי דמסתמא לשמה קאי, אבל סתם עיבוד עורות לאו לתפילין קיימי כו' עיי"ש

והיינו ששיטת התוס' הוא דדעת העכו"ם דינו כסתמא, והיינו שאף שבפועל מתכוין למה שאמר לו הישראל, אבל מ"מ אין בכוונתו הכח שיהיה דינו כלשמה ממש, אלא כ"סתמא", ובמילה מספיק כוונה כזה, וע"ז מקשה שהיה צריך להספיק כונה כזה בכתיבה, משא"כ בגירושין, והיינו כשיטת הרמב"ם בהבנת עכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד, כהבנת הגר"ח הנ"ל.

ועפי"ז נמצא דיש מח' הראשונים בהבנת הדין דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד. לרש"י הפי' הוא בפשטות דאין אנו בטוחים שהעכו"ם עושה המעשה עם הכוונה לשמה כמו שהישראל מצווהו, אבל לו יצוייר שהיינו בטוחים שהעכו"ם עושה לשמה, היה מהני כוונתו.

אבל הרמב"ם (כפי שהסביר הגר"ח) ותוס' ס"ל דהפי' בעכו"ם אדעתא דנפשיה עבד הוא שאין בכח כוונת העכו"ם לפעול החלות שנפעל ע"י לשמה, וא"כ אף אם בטוחים שהעכו"ם התכוין לשמה, מ"מ אינו מועיל כלום, דהא אין כוונתו מועיל.

והנה לכאורה לרש"י שהפי' ב"עכו"ם אדעתא דנפשי' קעביד" היינו שמא גמר בליבו לשם אחר, כ"ז שייך בכתיבה אבל בחתימה כשהגט כבר נכתב לשם הבעל והאשה, והבעל מבקש ממנו לחתום על הגט, לכאורה א"א לומר שמא יחתום לשם אחר, דהא חותם על הגט שנכתב בשביל בעל זה ואשה זאת, וא"כ ע"כ חותם לשמה (ועי' רע"א לעיל (ב,ב) שמתקשה איך שייך הפסול דשלא לשמה בע"ח).

ועפי"ז נמצא דרש"י ותוס' לשיטתם, לרש"י דהא דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד, פירושו דשמא התכוין לשם איש אחר, א"כ פשוט דבחתימה לא שייכי חשש כזה, וממילא לא שייך למימר דהפסול דעכו"ם שחתמו הוא משום שלא לשמה.

משא"כ לתוס', דהפי' דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד, הוא דאין להעכו"ם הכח לפעול החלות שנפעל ע"י לשמה, א"כ ה"ה בחתימתם, אע"פ שהתכוונו כמו שאמר להם הבעל, מ"מ מקרי שלא לשמה.

גיטין ט,ב. "ותו ליכא והאיכא האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה וכו', כי קתני מילתא דליתיה בשטרות וכו' דשלח וכו' שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין וכו' ואין שטר לאחר מיתה" עכ"ל הגמ'.

והנה משטחיות לשון הגמ' נראה דהטעם דזה הוי מילתא דאיתיה בשטרות, הוא משום דדין זה (שאין גט לאחר מיתה) ישנו גם בשכיב מרע, אבל איה"נ בשאר שטרות חוץ משכיב מרע, אם אמר תנו שטר מתנה לפלוני ומת, לכאורה כן יתנו לאחר מיתה, ובפשטות מטעם דזכין לאדם שלא בפניו.

אבל ראה בפרש"י ד"ה מילתא דליתיה וז"ל "והא מילתא איתא בשאר שטרות שאם מסר שטר מתנה לשלוחו ליתנו לאחר ומת, לא יתן לאחר מיתה וכו'". רואים מרש"י ב' דברים דלא כהנ"ל, א) דהפי' מילתא דאיתיה בשטרות פי' בכל השטרות לא רק במתנת שכיב מרע, ב) דבשטר מתנה אף אם מסר להשליח מחיים לא זכה בו לאחר מיתה (אף דזכין לאדם שלא בפניו).

וצ"ב מנ"ל לרש"י הך דינא, דגם בשטר מתנה, הדין הוא דלא זכה המקבל, משום דאין שטר לאחר מיתה (דהא זכין לא לאדם שלא בפניו), ועוד לכאורה מהגמ' מבואר להדיא דהאיתיה בשאר שטרות הוא (רק) במתנת שכיב מרע וכמ"ש "שכ"מ שאמר כתוב ותנו, ובמתנת שכ"מ עצמו רק היכא דאמר כתבו ותנו (ז.א. שלא מסר להם שטר) לכן "אין כותבין ונותנין", משא"כ במתנה היכא דכבר נתן השטר מחיים לכאורה ודאי שמהני מדין זכין וכו'.

וי"ל דרש"י אזיל לשיטתו לעיל בד"ה לא יתנו לאחר מיתה בנוגע לשטר שחרור וז"ל "נהי דלהכי זכה ביה דלא מצי למיהדר מיהו מודו רבנן דכל כמה דלא מטא גיטא לידיה לא הוי משוחרר וכו'".

והפי' בזה (כמבואר בהאחרונים) דאיה"נ דזכין לאדם שלא בפניו, אבל א"א לזכות בדבר היפוך מדעת הנותן, ומאחר דהנותן אמר לו תן שטר שחרור זה לעבדי, ולא אמר זכי (ועכשיו לפי דעת רש"י נקטינן דתן לאו כזכי גם בשטר שחרור), ולכן א"א לו לזכות בהשטר שיהיה כמו שהעבד כבר קבלו, דהא דעת האדון שהעבד ישתחרר רק בקבלת השטר.

ורק שלזה מועיל הזכין לאדם שלא בפניו, דהוי קבלת השליח כמו שהעבד עצמו קבלו ע"מ שלא ישתחרר בו עד שיקיים תנאי פלוני (בע"מ או מעכשיו), שודאי שאינו משוחרר עד שיקיים התנאי, אבל כ"ז שלא קיים התנאי אף שהעבד אינו משוחרר עדיין, אבל האדון א"א לחזור בו (דהשטר כבר נמצא אצל העבד). וכמו"כ כאן שהשליח מקבלו עבור העבד מצד הזכין, ולכן האדון אינו יכול לחזור בו, אבל העבד אינו משוחרר, דמאחר שהאדון אמר תן הוי זה כמו תנאי שאינו משוחרר עד שיגיע הגט לידו.

ולכן סובר רש"י שה"ה בשטר מתנה דאם נותן שטר מתנה לשליח ואומר לו תן שטר זה לפלוני הנה אף דזכין לאדם וכו' אבל מ"מ מאחר דתן (במתנה ודאי) לאו כזכי דמי לכן אין המקבל זוכה בהמתנה עד שיבא השטר לידו כנ"ל גבי עבד, ובאם מת קודם שבא השטר לידו אינו זוכה וכל' רש"י (בד"ה מילתא, בסופו)" דהא ליה אקני ליה ארעא עד דלימטיא שטרא לידיה וההיא שעתא פקע ליה רשותא".

ורש"י לומד דין זה מדין שכ"מ המובא בגמ', דהנה בשכ"מ דדבריו ככתובין וכמסורין דמי, ולכן אף אמר אמר כתבו ותנו, ז.א. שלא מסר השטר אפילו להשליח עדיין, מ"מ מאחר דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי, הרי"ז כמו שהמקבל כבר קיבל את השטר מתנה, והדין היה צ"ל שזוכה במיתת השכ"מ כתקנת חכמים, ומדוע אמרו לא יכתבו ויתנו, וע"ז מפרש הגמ' "שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר" ובפרש"י בד"ה אלא בשטר, "לכי מטא שטרא לידיה ליקנינהו בשטרא, ז.א. שיש לנו חשש דאף דודאי דכוונת השכ"מ הוא שפלוני יקנה השדה (לאחר שימות), והחכמים נתנו לו הכח שפלוני יזכה אף בלי שטר וכו', אבל מאחר דיש חשש שכוונת השכ"מ היתה שפלוני יקנה הנכסים (אף שהיא מתנת שכ"מ שאינה צריכה שטר, מ"מ הוא רוצה שיקנה) רק בקבלת השטר, ולכן מצד חשש זה אמרו לא יכתבו ויתנו, וא"כ בשטר מתנה סתם, באם הנותן אמר תן שטר זה לפלוני, ונקטינן דתן לאו כזכי, הרי בטח דעת הנותן דאינו קונה רק בקבלת השטר, וא"כ כ"ש שלא יתנו לאחר מיתה, מאחר דלא קבל השטר עדיין, וכבר פקע ליה רשותיה דנותן.

ומרויחין בזה דהפי' בגמ' מילתא דאיתיה בשטרות הכוונה בכל השטרות ולא רק בשטר שכ"מ. ודו"ק.

גרסי' בגמ' [גיטין ח ב] "ת"ר עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסיי קנויין לך עצמו קנה נכסים לא קנה". ויעויין ברש"י ד"ה עבד שהביא שכתב וז"ל: "ממדינת הים, וצריך לומר בפני נכתב כאשה המביאה גיטה דאמרינן במתני' (ט, א) אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוו למוליך ומביא", עכ"ל.

ומבואר מדברי רש"י דמיירי בגוונא דמוקי לה לקמן דמשוי ליה שליח הולכה עד דמטי לקמי' ב"ד, ובתר הכי משוי ב"ד או הוא עצמו שליח הולכה להתגרש בו, דאל"כ מכי מטי גט לידה איגרשה לה והכי נמי הוא בעבד.

והנה בספר טיב גיטין מקשה שלפ"ז קשיא לר"א דאמר לקמן [כג ב] דעבד לא מצי משוי שליח כיון דאינו ישראל, והתורה אמרה "גם אתם", מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל ומהאי מיעוטא איכא למעוטי נמי עבד א"כ ה"ה דאינו נעשה כשליח וא"כ איך נעשה שליח להולכה על גט עצמו כיון דאינו בתורת שליחות.

והנה טיב גיטין הנ"ל מפלפל בזה והוא מסיק ע"פ מה שכתב הפני יהושע לקמן [כג א] דמה דממעטינן עובד כוכבים "מגם אתם" דכתוב בתרומה וא"כ גירושין מתרומה לא ילפינן, דאיכא למיפרך מה לתרומה שכן קודש אבל גירושין שכן חול, וא"כ בגיטין דכתוב שליחות בגופא לא איצטריך למילף מתרומה, לפ"ז בגירושין גופי' היכא דלא שייך האי טעמא דלאו בר כריתות י"ל דנעשה שליח אף אם אינו בן ברית, ועפ"ז י"ל בנדו"ד מאחר דשחרור העבד ילפינן לי' מ"לה לה" מאשה י"ל דמיעוטא דבן ברית לא שייכא וא"צ דומיא דאתם, וה"ה עבד לר"א דאימעוט "גם אתם" מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל, אז לענין כיון דאיתא בתורת גט שחרור שפיר מצי למהוי שליח ועיי"ש בארוכה.

והנראה לומר בזה באו"א ובהקדים: דהנה ידוע מה שהקשו המפרשים (עיין מקנה קידושין בק"א אה"ע סימן לה סעיף ה', ועוד) דהנה אחז"ל (קידושין פב, א, יומא כח, ב) "דאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה עד שלא נתנה" וא"כ היאך שלח אברהם אבינו את עבדו אליעזר להשיא את רבקה ליצחק ולקדשה בשבילו, והלא אין שליחות לעבד בגיטין וקידושין?

וע"ז תירצו דכל הנ"ל נאמר רק בעבד השייך לאדם אחר דאז אמרינן דאין יכול להיות שליח מכיון דאינו בתורת גיטין וקידושין (רמב"ם הל' אישות פ"ג ה' יז) משא"כ בעבדו אמרינן "דיד עבד כיד רבו" ולכן שפיר יכול אליעזר לקדש אותה בשביל יצחק אע"ג דהוה עבד, ועפ"ז י"ל בפשטות גם בסוגייתנו דאיירי בעבדו, שחל בזה הגדר "דיד עבד כיד רבו",ולכן שפיר אפשר לו להביא את גטו,(ויל"ע בדבריהם הנ"ל אי הך גדר "דיד עבד כיד רבו" אתא מכח שליחות וכו' ודו"ק).

אבל כד דייקת שפיר נראה דאי אפשר לומר כנ"ל. דהנה הראב"ד (ב"מ צו ב הובא בשיטה מקובצת) השיג על הרי"ף דכתב מדקאמר ליה "יד עבד כיד רבו דמיא" מכלל דשליח אחר לא הוי בבעלים, וכרבי יאשיה דאמר לא אמרינן שלוחו כמותו ש"מ דהלכה כמותו לענין נדרים, וע"ז אומר הראב"ד ואני אומר אין ראיה זו כלום דרבא אפי' לר' יונתן פשט ליה, דאע"ג דאיכא למימר הואיל וליתיה בכל המצוות כישראל לא ליהוי כמותו ולענין נדרים לא להוי כמותו, אפ"ה לענין ממונא "יד עבד כיד רבו דמיא". . .

ומבואר להדיא מדברי הראב"ד דהא ד"יד עבד כיד רבו דמי" שייכא רק לענין ממונא דלענין זכות וחוב שבממון הוה ידו כידו, אבל לענין איסורא לא הוה ידו כידו ושליחות ממש בעינן.

ויש להוכיח דרש"י ס"ל כהראב"ד דדוקא לענין ממונא אמרינן דהוה כגופו, דהנה, רש"י ותוס' והרא"ש בספ"ב דגיטין ס"ל דעבד פסול להיות שליח הולכה בגט (והובא זה להלכה באבע"ה סימן קמא סל"א) ומשמע ודאי דפסול אף להוליך גט לאשת רבו מיד רבו, מדלא חלקו בדבר, דאף דיד עבד כיד רבו מ"מ לא מהני זה בגט, דלענין איסורא לא שייך כלל הא דידו כידו רק לענין ממונא, (ויש להוכיח ג"כ זה ממה שהקשו בתוס' גיטין כג ב ד"ה אין העבד, דמקשה דלתני במתני' עבד וכ"ש נכרי .. ע"ש. ואם איתא דלאשת רבו יכול להוליך גט מיד רבו א"כ הוה מצי למימר דמש"ה לא קתני במתני' עבד משום דלא פסיקא ליה).

וא"כ מעתה תו ליכא למימר כמבואר לעיל דאתא לי' מכח "יד עבד כיד רבו", דהרי בסוגיין איירי בעבד המשחרר א"ע דאיכא בזה דין איסור וא"כ לשיטת הראב"ד [ולשיטת רש"י כנ"ל בדברינו] תו ליתא האי גדר ד"יד עבד כיד רבו", והדרא קשיא לדוכתא.

אכן לאחר העיון י"ל בזה בפשטות, דהנה ידוע דבעבד ב' ענינים (גדרים) א) גדר "ממון" שהוא קנין כספו של האדון. ב) גדר "איסור" שחייב במצוות כאשה ושאר הדינים השייכים לעבד, וכן כשהעבד משתחרר ישנם ב' הענינים א) ענין ממון שקונה את עצמו, ואינו משועבד יותר לאדונו. ב) ענין "איסור" שנעשה בן ישראל גמור ומחויב בכל המצוות ומותר בבת ישראל וכו'.

אמנם ידועה החקירה איך נפעל השחרור א) האם השחרור נפעל בעיקר בגדר הממון שבו והאיסור מסתעף מהממון שבו ב) או להיפך דהשחרור נפעל בעיקר בגדר האיסור שבו מתחיל מאיסר והממון מסתעף מהאיסור וכו' וכבר שקו"ט בזה כו"כ

והנה בחידושים המיוחסים להריטב"א בסוגיין משמע כאופן הא' הנ"ל, שכתב וז"ל: "והא דאמרינן דעצמו קנה, כלומר משוחרר הוא לגמרי דיש בלשון הזה לשון שחרור, שהרי אמר לו עצמך ונכסיי קנויין לך בשטר זה, ובשטר כל שזוכה לעצמו לענין מעשה ידיו משוחרר הוא לגמרי, ואפילו לישא בת חורין..", .

ועיין גם בתפארת יעקב שמבאר בשיטת רש"י באו"א קצת. דכותב דעבד לגבי עצמו כממון דמי דמפקיעין אותו מיד רבו, הלכך דוקא היכי דאומר בפני נכתב מהני מתקנת חכמים אבל היכי שאינו אומר בפ"נ כלל צריך קיום וטענינן מזויף שלא בפניו אפי' לגבי עצמו, ולא דמי לאשה דלגבי גט לא טענינן מזוייף בא"י .. דעבד שאני דכממון דמי וטענינן מזוייף שלא בפניו. הרי מבואר מדבריו דכל הדין של העבד הוה דין ממון. ועפ"ז תו אפשר לומר כנ"ל בעבד שהביא את גיטו דאתא לי' מכח "יד עבד כיד רבו". ותו לא תקשי משיטת הראב"ד דהוא רק לענין ממונא משא"כ באיסורין, לפי הנ"ל נמצא דעיקר גדרן של עבד הוא דין ממון. ומתורץ שפיר קושיית הטיב גיטין, וכמו שנת' בדברינו היסוד לכל זה.

ויל"ע עוד בכהנ"ל ועוד חזון למועד.

בגליון האחרון העיר הת' ממ"ר שי' על לשון המשנה גיטין (י,ב) "כל השטרות העולים בערכאות של עכו"ם כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים".

דלכאורה להלכה רוב השטרות היוצאים בערכאות פסולים חוץ משטרי חוב ושטרי מכר, כמ"ש הרמב"ם (פכ"ז ממלוה ולוה ה"א), ואם כן לשון המשנה צריך עיון, דמשמע שרוב השטרות כשרים ולמעשה רובם פסולים.

ואולי אפשר ליישב קושייתו, דברמב"ם איירי ברוב סוגי שטרות, משא"כ במשנה מיירי ברוב השטרות בפועל, ולפועל רוב השטרות בעולם הם שטרי מכר ושטרי חוב ולא גיטי נשים או שחרורי עבדים או שאר הסוגים שמביא שם.

במ"ש הרב וואלבערג שליט"א בגליון ה [תשסג], שלרש"י הא דכת"י מהני - הוא דין מחודש דילפינן מקרא וכתב ונתן, ולתוס' הוא משום דאין לך חתימה גדולה מזו, וביאר שם כמה דברים לשיטתם; יש להוסיף דיבואר עוד עפ"ז רש"י ותוס' לשיטתם.

דבתוס' ד"ה ר"א, הוקשה להם דמנין ההוכחה דלר"א אי"צ עדי חתימה, דילמא הוא דוקא בכתב בכת"י וכו'. ותי' התוס' דמהל' אפי' אין עליו עדים משמע .. כלל. אבל ברש"י ד"א ולא, לא פי' כפי' התוס' (דר"א הוסיף דמלבד בג' אופנים אלו דאי"צ עדים - אי"צ עדים כלל). וצ"ב מה יענה רש"י לקושיית התוס'.

אמנם ע"פ מש"כ הרה"ג הנ"ל י"ל, דרק לשיטת התוס' - דהמתני' דג' גיטין אזיל כר"מ, והמעלה דכת"י הוא משום דאין לך חתימה גדולה מזו.

א"כ מסתבר דגם לר"א ל"צ עדים רק במקום שיש שטר כזה שאין לך חתימה גדולה מזו; משא"כ לרש"י דהמתני' לא אזיל לא כר"מ ולא כר"א, והתנא דהמתני' אית לי' דין חדש דילפינן מ"וכתב".

א"כ איזה נפקותא יש לר"א בין שטר שהוא כת"י לכת"י סופר, הרי זהו דין חדש, ולר"א לא נחשב ככלום. ולכן פשוט שלרש"י קושיית התוס' מעיקרא ליתא, וק"ל. ויש להאריך בזה עוד לשיטתם, ואכ"מ.

בגליון יב [770] הקשה הרב מ.צ. שי, עמ"ש התוס' (מנחות לג. ד"ה תלי) "ומשום היכר ציר קאמר לי, תלי דשי ברישא", שהרי היכר ציר הוא בהסיפים ולא בהדלת.

ואפשר לתרץ שעד שיתלו את הדלת, אין החורים של הצירים משמשים כלום, ולכן א"א לומר בזה שנלך אחר היכר "ציר".

(והרי הציר הוא היתד המחובר להדלת ומונח בתוך החור, כדמשמע מהרמב"ם (הל' יו"ט פ"ח ה"ז, ומ"ש בגמ' "אבקתא", שהוא החור של הציר – הוא משום דבמזוזה עסקינן, שמקומה על מזוזת הדלת, ששם קבועה האבקתא.)