תוס' בב"ב דף ב' ע"ב ד"ה נפל שאני כתבו, דהביאור בתי' הגמ' היא כיון שהורגלו לעשות דבר הצנע בחצר ולא למדו ליזהר זה מזה, ולהכי חייב לבנות כותל החצר שנפלה - וצ"ב בתירוצם דמה בכך שהורגלו בכך הא סו"ס הא קיי"ל דהיזק ראי' לאו שמי' היזק ואיזה מחייב מחייבו לבנות.

והנראה עפי"ד הנתיבות בסי' קנ"ה [אות ח"י] שהקשה על כל ההרחקות שחייבו חכז"ל בפרק לא יחפור תיפוק ליה מטעם ממון המזיק, וכן הסוגיא דחרדל דמרחיקין הדבורים מהחרדל ותיפוק ליה מטעם ממון המזיק כמו שור המזיק? ומוכרח מזה דהחיוב של הד' אבות נזיקין הוא רק כשאפשר להחזיקו ברשותו ולשמור שלא יזיק בזה חחיביה התורה בשמירת ממונו, ואם לא שמרו כראוי חייב בתשלומין, אבל הני דפ' לא יחפור אם נחייביה לשלם בשביל ההיזק יתבטל תשמיש זה מרשותו, כיון שאם ישתמש בזה חייב לשלם. ובביטול רשותו לא חייביה התורה, והיינו דבממון המזיק הפי' הוא דממונו מזיק "חוץ מרשותו" ובזה חייביה רחמנא, משא"כ אם הוא משתמש ברשותו ומזה נסתעף היזק בה א"א לחייבו, דזה נקרא ביטול רשותו שמבטלו מלהתשמש ברשותו - וכעי"ז עי' בברכ"ש סי' יד בשם הגר"ח דעיקר חיוב התורה של שמירת ממונו או גופו הוא רק אם עושה מעשה פשיעה ליכנס לרשות חבירו, אבל גבי אילן ובור אין לו דין של נכנס לרשות חבירו.

ולפי"ז יל"פ דברי התוס' דכוונתם היא, דכיון שהורגלו לעשות דברים צנועים בחצר כיון שהיה הכותל קיים, ועכשיו שנפל הכותל יצטרך ליכנס לביתו, ונמצא שמונעים ממנו תשמיש חצירו. דאם ליכא כותל מלכתחילה נמצא שמעולם לא הורגל לעשות תשמיש צנוע שם, ולא חשיב שמבטל תשמישו ובזה ליכא חיוב לבנות כותל, משא"כ בהורגל לזה חשיב כתשמיש חצירו, ולכן בנפל חייב לבנותו.

ב"ב ב, ב "סברוה מאי מחיצה גודא... וטעמא דרצו הא לא רצו אין מחייבין אותו אלמא היזק ראי' לאו שמי' היזק".

ובמהר"ם הביא שמקשים העולם "ומה דייק דילמא אפי' לפי"ז דמחיצה הוה גודה אפ"ה לעולם אימא לך היזק ראי' לא שמי' היזק והא דקתני רצו משום דאיירי בחצר שאין בו דין חלוקה כו' וזה אין קושיא כל דא"כ למה הזכיר התנא גודא כלל נימא השותפים שנתרצו לחלוק בונים את הכותל כו'" עיי"ש.

ולא הבנתי תירוצו דהנה בתוד"ה 'וכיון' מבואר בלמ"ד מחיצה פלוגתא הא דאיירי מתני' בחצר שאין בה דין חלוקה ומש"ה קתני השותפין שרצו כו' דיש חידוש בזה דאפילו כה"ג חייבין לבנות כותל, דסד"א דמכיון דהי' חצר שאין בה כדי חלוקה יכול לטעון דלא הסכים לחלוק ע"מ שיבנה כותל.

ועפ"ז הדרא קושיא "שמקשין העולם" לדוכתא דאפילו למ"ד מחיצה גודא אולי הא דצריך רצו הוא משום דאיירי בחצר שאין בה כדי חלוקה והא דהזכיר המשנה מחיצה, ולא סתם השותפין שרצו לחלוק הוא משום דכיון דאיירי בחצר שאין בה כדי חלוקה אי לאו דהסכימו לכותל אין מחוייבין לבנות כותל (כההוא ששולל תוס' הנ"ל למ"ד שמחיצה פלוגתא).

ועי' ברשב"א שהביא קושיית הרי"ף דאיך מדייק למ"ד למ"ד גודא דהיזק ראי' לא שמי' היזק, אולי איירי בדאחזוק הני שותפי לחלוק בלאר מחיצה לבתר דפלוג דאחזוק להו בהיזק ראי'.

ומדייק הרי"ף מכח קושיא זו דבאמת לא מהני חזקה לענין היזק ראי'.

והרשב"א שם תירץ "דאי מתני' בדאחזוק ומש"ה בעי רצו הא לא אחזוק אפילו לא רצו כופין זא"ז למה לי דנקט בדאחזוק והוא דרצו לישמעינן בדלא אחזוק ואע"ג דלא רצו דהיזק ראי' שמי' היזק". ולכאורה י"ל עד"ז בקושיא הנ"ל דאין מקום דמתני' ס"ל היזק ראי' שמי' היזק ואפילו בדלא רצו דמחוייבין לעשות כותל ואשמעינן דוקא בציור דחצר שאין בו דין חלוקה ומשו"ה בעינן רצו לעשות כותל.

אבל פשוט שיש מקום לחלק, דבשלמא על קושיית הרי"ף הנ"ל יש מקום לומר דלא אשמעינן שום חידוש בהלכות היזק ראי' בזה דאשמעינן מתני' בדאחזוק אבל אי איירי מתני' בחצר שאין בו דין חלוקה ואשמעינן מתני' דבכה"ג צריך להסכים בפי' על כותל א"כ אשמעינן שפיר חידוש. ואולי י"ל דאין מקום לבאר דין פרטי בהלכות היזק ראי' לפני שמשמיענו עצם הדין שצריך לבנות כותל.

ב"ב דף ב' ע"א ברש"י למשנה: "הכל כמנהג המדינה, אם נהגו לבנות גויל, אין חבירו יכול לומר לו איני רוצה אלא גזית" מבואר מדברי רש"י שדווקא סוג הכותל תליא במנהגא, אבל שיעורא דכותל בין לפחות בין ליתר (מהמפורש במשנתינו) לא תליא במנהגא, וכ"כ הרא"ש ז"ל להדיא וז"ל "על כן נראה לי, דהכל כמנהג המדינה לא קאי אלא אעיקר מחיצה כו' אם בגויל אם בגזית כו' אבל שיעור עובי החומות לא תליא במנהגא, אלא כשיעור המפורש במתני', ואם נהגו בפחות לא כפינן ליה כו' ואם נהגו בפחות הרי זה מנהג גרוע ולא אזלי' בתריה" ע"כ. וכן כתב בנמוקי יוסף. ורבינו ה"צמח צדק" בחידושים על הש"ס כתב בד"ה בגויל וזל"ק: "ובחי' הרמב"ן מסכים גם כן לסברת התוס' והרא"ש (ר"ל אם נהגו ביותר מהמפורש דלא אזלי בתריה), אך במה שיש חילוק בין התוס' ובין הרא"ש בענין אם נהגו בפחות, לא נתבאר דעתו" ע"כ.

ולכאורה תמוה, והלא כתב הרמב"ן בהמשך דבריו: "אלא ש"מ דע"כ לא קאי הכל כמנהג המדינה אלא אגויל וגזית אבל לא לרחבן", הרי שכתב שרק חומר וסוג הכותל תליא במנהגא לענין אם בגויל כו'. אבל שיעורא דכותל, - ולכאורה הכוונה בין לפחות ובין ליותר - לא תליא במנהגא, אלא כשיעור המפורש במתני' וצ"ע.

וראה בחי' רעק"א לשו"ע חו"מ סי' קנ"ז ס"ד שגם הוא הבין בדעת הרמב"ן שאינה כדעת התוס' עיי"ש, ואולי י"ל דמשמע קצת מהרישא בדברי הרמב"ן: "ואין הולכין בזה אחר המנהג דבששה טפחים קאי טובא ואין צורך לרוב גדול ממנו" משמע קצת כדעת התוס' (ועי' בהערות על הרמב"ן בשוה"ג של בעל "אבן האזל" שגם כנראה דייק כן בלשונו, אף דנקט דס"ל כהרא"ש ולע"ע צ"ע.

א) בגליון ב (תשפא) מביא הת' מ.מ.ה. שי' את הגמ' דב"ב י"ד ע"א וע"ב שבהארון "נשתיירו שם שני טפחים שבהן ס"ת מונח", "ואי ס"ד ס"ת הקיפו ו' טפחים מכדי כל שיש בהקיפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח וכיון דלאמצעיתו נגלל נפיש ליה מתרי טפחא רווחא דביני וביני בתרי פושכי היכי יתיב ... ספר עזרה לתחילתו הוא נגלל. ואכתי תרי בתרי היכי יתיב ... דכריך בי' פורתא וכרכי' לעיל".

ומביא את פיה"מ להרמב"ם פ"א דעירובין מ"ה שיחס אלכסון העגולה אל המסבב אותה אשר עליו סומכין חכמי החכמות הלימודיות הוא יחוס האחד לשלשה ושביעית וכל עגולה שיהי' באלכסון שלה אמה יהי' הקיפה ג' אמות ושביעית בקרוב, ולפי שזה לא יושג לעולם אלא בקרוב לקחו הם (חז"ל) החשבון הגדול ואמרו כל שיש בהקיפו ג"ט יש בו רוחב טפח, וסמכו ע"ז במה שהוצרכו אליו מן המדידה בתורה.

ומקשה הנ"ל, דמכיון שלפי החשבון האמיתי, בכל היקף של שלשה טפחים יש ברחבו קצת פחות מטפח, א"כ מדוע לאחרי שהגמ' מתרצת שספר עזרה לתחילתו הוא נגלל מקשה הגמ' תרי בתרי היכי יתיב, והרי כיון שבהס"ת יש בהקיפו ששה טפחים א"כ יש ברחבו קצת פחות מטפחיים, א"כ שפיר י"ל דס"ת מונח בארון כיון דפחות מתרי בתרי יתיב. ומדוע צריכה הגמ' לתרץ דכריך בי' פורתא וכרכי' לעיל.

אבל כבר נסמן על הדף (י"ד ע"ב) במסורת הש"ס "עיין מה שמקשה תוס' על זה בעירובין י"ד ע"א ד"ה והאיכא". וז"ל "משמע שהחשבון מצומצם (בים שעשה שלמה) וכן בפ"ק דב"ב גבי שני טפחים שנשתיירו בארון ששם ס"ת מונח שהיא בהיקפה ששה טפחים ופריך כיון דלאמצעיתו נגלל נפיש לי' משני טפחים וכן בתר הכי דמשני בספר דעזרה לתחלתו נגלל ופריך אכתי תרי בתרי היכי יתיב משמע דמצומצם לגמרי. וקשה דאין החשבון מדוקדק לפי חכמי המדות".

ב) וקושיית התוס' היא לא סתם מפני שהחשבון שבגמ' אינו מדוקדק, אלא תוס' מקדים לבאר סברת קושייתו, דכיון שרואים מהשקו"ט שבגמ', דהגמ' (בשני מקומות אלו) מדקדקת בהחשבון, לפי זה קשה שעדיין אין החשבון מדוקדק.

וראי' לזה (שקושיית התוס' היא לא בכל פעם שמוצאים בגמ' שאין החשבון מדוקדק, אלא רק כשמשמע מהגמ', שהגמ' עצמה מדקדקת בהחשבון),

שע"ז שאמחז"ל "כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא" כתבו התוס' (שהוא מציין אליהם בגליון הנ"ל) עירובין נז, א "ואין החשבון מכוון ... אלא יש מעט יותר". סוכה ח, א "אין החשבון מכוון ולא דק דאיכא טפי פורתא". ואין התוס' מקשה, אלא רק מבאר בניחותא דאין החשבון מדוקדק. וע"פ הנ"ל מובן, שזהו מפני שאין הגמ' נחית (כאן) לצמצם החשבון.

וראה גם בתוס' ד"ה דעביד להו כמין נגר קרוב לסופו (ב"ב קא, ב) "ואפי' השתא שהמערה שהיא רחבה ארבע קשיא אמתא באמתא היכי יתיב אלא שלא היתה רחבה ארבע בצמצום אלא יותר מעט מארבע אמות".

ג) ומ"ש בגליון הנ"ל לאחרי שהביא התוס' דעירובין (נז) וסוכה (ח) הנ"ל ש"בכ"ז יש סברא לומר שצריך בנוגע להלכה לסמוך על חשבון זה בין להקל ובין להחמיר",

יש להעיר מהמגיד משנה על הרמב"ם בהלכות שבת פי"ז הכ"ו (שהוא הגמ' דעירובין יג הנ"ל) "ודע שמה שאמרו אם הי' הקיפה ג' טפחים יש בה רחב טפח אינו מדוקדק בחשבון אלא פחות מטפח ... ולא דקדקו בשל דבריהם והקילו בו".

ד) ומ"ש שם "הנה פשוט שאין לומר סברא זו, וכאשר חז"ל רוצים לברר מציאות מסויימת בודאי שצריך לסמוך רק החשבון האמיתי",

הנה זהו רק כשההפרש בין החשבון האמיתי להחשבון שאינו מדוקדק יהי' נוגע לדינא וכיו"ב, אבל באם לאו, הנה לאו דוקא שיש לסמוך על החשבון האמיתי.

ולדוגמא, מ"ש הרמב"ם בהל' קדוש החודש פי"א ה"ה "שמא יתבונן חכם ... בדרכים אלו שאני מחשב בהן ... ויראה קירוב מעט במקצת הדרכים, ויעלה על דעתו שנתעלם ממנו דבר זה ולא ידענו שיש באותו הדרך קירוב, אל יעלה זה על דעתו, אלא כל דבר שלא דקדקנו בו מפני שידענו בעיקר הגימטריאות בראיות ברורות שאין דבר זה מפסיד בידיעת הראי' ואין חוששין לו, לפיכך לא דקדקנו בו".

ויתירה מזו, שלפעמים אף שיודעים החשבון האמיתי הנה סומכין על חשבון אחר. ראה לקו"ש חט"ז ע' 94 ואילך שמבאר באריכות בנוגע לתקופת שמואל ותקופת רב אדא, שאף שתקופת רב אדא הנה כמ"ש הרמב"ם (קדה"ח פ"י ה"ו) ש"חשבון זה הוא האמת יותר מן הראשון", מ"מ בנוגע לכמה ענינים בהלכה נקטינן כתקופת שמואל, לענין ברכת החמה ועוד. ומבאר שם באריכות איך יתכן לומר כך.

ואדאתינן להכי - יש להעיר:

ברשימות חוברת ג' ע' 46 "ראדיוס ו"פ יש ליישבו בעגול. ולענין הלכה כל שיש ברחבו טפח כו' ג"ט (עירובין)". (וראה גם רשימות חוברת קסט).

ומבאר ש"המרכז - נקודת השבת. מל' נקודה א' בסוד שרש, משא"כ ז"א ו"ק. שבת למע' מזמן, שהו"ע רצו"ש, אבל שבת כל ענינו שהעולם הי' חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה (ב"ר), אבל מיני' מתברכין כל יומאי, כמו שהעגול תלוי במרכז. וכפי אופן הרחוק והירידה מהמרכז - רדיוס - בזה תלוי רבוי הכלים, שלמטה מתרבין יותר, היפך האור. מהארץ לרקיע כמו מקצה הארץ ועד הארץ. וגם בזמן ממש מצינו כן - ביצי' טו' שנה דלמטה כו'".

א) בהפענוח (ע"ז ש"כפי אופן הרחוק והירידה מהמרכז בזה תלוי רבוי הכלים") בהע' 9 כתבו "כמו במשל - שככל שיגדל הרדיוס, שהולך ומתרחק מנקודת המרכז, יגדל היקף העיגול".

אבל לכאורה יותר נכון "יגדל שטח העיגול" (וכמו שכתבו בהע' 11). כי ההיקף עצמו הוא רק "גבול" העיגול. משא"כ השטח שהוא הממלא את העיגול, והשטח הוא מה שמתרבה ככל שיגדל הריחוק מהמרכז.

ויתאים ביותר עם המבואר בכ"מ בדא"ח (ראה כל הנהנה רנ"ב, מן המיצר תרס"א, מי מנה תער"ב, ועוד) בענין נקודה קו שטח, ש"שטח" הו"ע הכלים.

ב) שם (ע"ז ש"וגם בזמן ממש מצינו כן כו'") בהע' 12 כתבו "שהרי הדוגמא האמורה (מהארץ לרקיע כו') היא במקום, ואילו המדובר כאן (בנוגע לשבת וששת ימי השבוע) הוא בזמן, ולכן מוסיף שגם בזמן ממש מצינו כן כו'".

אבל לכאו' עדיין צ"ב תיבת "ממש".

ואולי הכוונה, שהרי ידוע שזמן ומקום באים ביחד ותלויים זה בזה. א"כ כשהובא הדוגמא ממקום, הרי זה קשור גם עם זמן. א"כ עתה כשמביא הדוגמא שביצי' טו' שנה דלמטה, הנה ההוספה שבדוגמא זו היא, שהוא בזמן ממש, דהיינו לא כתוצאה וכמו שזמן קשור עם מקום, אלא בזמן עצמו.