תנן בריש מס' כתובות: בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות, ופירש"י: תקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת כדמפרש טעמא וכו', בשני וחמישי אחת מעשר תקנות שתקן עזרא בבבא קמא בפרק מרובה (פב, א) מפרש לכולהו ולכן תקנו שתנשא ברביעי, שאם היה לו טענת בתולים ישכים לבי"ד בעוד כעסו עליו וכו'.

וידוע קושיית המפרשים (רמ"ה פנ"י חת"ס ועוד) דמהי כוונת רש"י בכתבו "תקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת". וכי בס"ד שהוא מה"ת שהוצרך רש"י להודיענו שהוא רק תקנת חכמים? והנה מהמפרשים נראה שמבארים כוונתו: מהלשון בתולה נשאת ליום הרביעי וכו'" משמע רק שכן נוהגין אבל לא שכן מחויבים לעשות, לכן כתב רש"י שמחויבים לישא ביום ד' כי כן תקנת חכמים. ואדרבה: לשיטת רש"י הי' מקום יותר לומר שאי"ז חיוב גמור. שהרי רש"י פירש מ"ש במשנה "שפעמיים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות וכו' שאם היו לו טענת בתולים הי' משכים לבי"ד" "ומתוך שיבוא לבי"ד יתברר הדבר כשיצא הקול שמא יבואו עדים", אבל אי"ז כדי למנוע איסור גמור, – ובמילא אפ"ל קס"ד שאין חיוב לינשא בד'.

בשלמא לשיטת התוס' (ד"ה שאם) שעיקר התקנה הוא בשביל אשת כהן ובפחותה מבת ג', שהכהן אם יהיה לו טענת בתולים אסורה עליו (מטעם ספק), מסתבר יותר שתקנה גמורה היא שצריכה לינשא ביום ד'. אבל לרש"י שזה רק שאולי יתברר הדבר עי"ז, אפ"ל קס"ד שאי"ז תקנה גמורה, לכן הוצרך רש"י לכתוב "תקנת חכמים היא" ולא רק עצה טובה.

אבל לפי מה שיתבאר לקמן נראה שנוסף על הנ"ל, טובא משמיענו רש"י. ובהקדם מה שעוד ילה"ק על רש"י, למה הוסיף "כדמפרש טעמא" והרי הטעם מפורש כאן על אתר תומ"י. ולכאו' מתאים לכתוב כן כשהטעם מפורש בגמ' ולא במשנה, או אפילו כשזה במשנה אבל לא על אתר. דאז כשלומדים הדין כאן ואין מבינים סיבת הדין – מתאים לפרש שלקמן יתפרש הטעם. אבל כשהטעם מפורש על אתר תומ"י, למה צריכים לכתוב שהטעם מפורש לקמן והרי מי שלומד המשנה רואה טעם זה מיד.

מכמה מפרשים נראה שכוונת רש"י הוא לכלול גם הטעם המפורש בגמרא למה שלא תנשא ביום ראשון, כי "שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלושה ימים. אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת וברביעי כונסה". ובפרט ע"פ מ"ש בשטמ"ק שהטעם שכ' במשנה "בתולה נשאת ליום הרביעי" ולא "ביום הרביעי", כי מרמז בזה שצריכים להתעסק כדי להגיע ליום הרביעי ע"י שיטריח בסעודה ג"י, שעי"ז מובן למה לא תינשא ביום ראשון. ולכן כ' רש"י "תקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת כדמפרש טעמא", היינו שתנשא רק ברביעי ולא בשום יום אחר, כולל יום ראשון כמו שמפרש הטעם כאן במשנה ולקמן בגמרא.

אבל צ"ע בזה כי לקמן בסוף פירושו על המשנה כותב רש"י "ובגמרא פריך ותינשא באחד בשבת", הרי מוכח שעד כאן לא איירי בזה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, למה הוסיף רש"י "כדמפרש טעמא"?

גם צלה"ב מה שהקשו במפרשים למה מאריך רש"י שמה "שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות ביום השני וביום החמישי" ה"ה "אחת מעשר תקנות שתקן עזרא, בב"ק בפרק מרובה מפרש לכולהו" – למאי נפק"מ כאן?

והנה בשטמ"ק מביא שבזה מתרץ רש"י קושיא המתעוררת בסוגייתנו: למה תיקנו שבתולה תנשא רק ביום הרביעי מטעם שבי"ד יושבים רק אז. למה לא תיקנו שבתי דינים יישבו בכל יום, כדי שתוכל להנשא בכל יום (והרי ענין הנישואין מצוה רבה היא). וע"ז תירץ רש"י, שהו אחד מעשר תקנות שתיקן עזרא, וכולן חטיבה אחת. ואם נבטל תקנה זו יתבטלו בדרך ממילא שאר התקנות, ולכן אין לעשות כן.

אבל מובן שתירוץ זה צריך ביאור, דהרי דוחק לומר שכל העשר תקנות תלויות זו בזו. וגם הקס"ד אינה מובנת כ"כ, שיתקנו שבתי דינין ישבו בכל יום רק מפני ענין אחד, שבתולה תוכל לינשא בכל יום!

ולכן י"ל בזה בהקדים המבואר בגמ' לקמן (ג, א) "אי איכא בתי דינין דקבועין האידנא כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום" ולכאו' איך זה מתאים עם הכלל (ביצה ה, א) "כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו", שאפילו אם בטל הטעם נשארת התקנה. וא"כ גם אם יהיו בתי דינין קבועין בכל יום צ"ל הדין שבתולה נשאת ליום הרביעי.

וכתב הריטב"א וז"ל: והא קמ"ל דאע"ג דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, שאני הכא דמעיקרא כשנשנית משנתינו על דעת כן נשנית, דכי איכא בתי דינין דקבועין בכל יום דלהדר דינא כדמעיקרא. עכ"ל. (ועד"ז כתב החת"ס בתירוצו הראשון).

וביאור דבריו: לא בכל התקנות אמרי' כלל הנ"ל. וכפי שרואים בנוגע דין מים מגולין שאסרו חכמים לשתותן מטעם שמא שתה נחש ממנו, ואעפ"כ ההלכה היא (שו"ע יו"ד רסקט"ז) "משקין שנתגלו אסרום חכמים דחיישינן שמא שתה נחש מהם והטיל בהם ארס. ועכשיו שאין נחשים מצויים בינינו מותר".

וכן רואים במ"ש התוס' (ביצה ו, א ד"ה והאידנא) וז"ל: דהשתא בזה"ז שאין חברי מותר [– לקבור מת ביו"ט שני של גלויות]. ואי"צ מנין אחר להתירו דכיון דזה הטעם הוה משום חששא, ועברה החששא עבר הטעם ומותר. עכ"ל. וכ"כ התוס' (ביצה ל, א ד"ה תנן) על הא ד"תנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדים וכו'" [בשבת]. וז"ל: פרש"י שמא יתקן כלי שיר שייך למיגזר, אבל לדידן שרי, דדוקא בימיהם שהיו בקיאין לעשות כלי שיר שייך למיגזר, אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר, ולא שייך למיגזר. עכ"ל. ומובא ברמ"א (או"ח סי' שלט ס"ג). ובשו"ע אדמוה"ז (שם סעי' ב). ולכאו' סו"ס הרי "דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו"?

אלא הכלל הוא שישנם ב' אופנים בתק"ח. יש שהטעם הוא רק סיבת הגזירה. אבל לא נכנס הטעם בתוך (כחלק מן) הגזירה. ויש שהטעם הוא חלק מן הגזירה עצמה. ובנדון דמים מגולים ה"ז כאילו הגזירה היתה "כשנחשים מצויין אסור לשתות מים מגולין". הרי מעיקרא היתה הגזירה בנדון מסוים (כשנחשים מצויים), וכשאין זה הנדון (שאין נחשים מצויים) פשוט שלא על זה היתה הגזירה.

ועד"ז הוא בדין קבורת מת ביו"ט שני. שהטעם (שיש חברי וכו') הוא חלק מהדין, וכאילו אמרו "אם יש חברי וכו'" אין לך לקבור ביו"ט שני. וכ"ה בדין דאין מטפחין וכו' שכאילו אמר "אם אפשר לבוא לתקן כלי שיר אין מטפחין וכו'". (ראה בכ"ז נו"כ הש"ע יו"ד שם, ק"נ ביצה פ"א על הרא"ש סי' ה' סק"ט. לקו"ש חי"ט ע' 34, חכ"ג ע' 35, ובכ"מ).

ומזה מובן שכשמוצאין תקנה שעליה אמרו חכמים אם בטל הטעם בטל הגזירה, מוכח מזה שהאופן שנתתקן התקנה הי', שהטעם הוא חלק מהתקנה (ולא רק סיבת התקנה). ולכן אם בטל הטעם בזה מעיקרא לא היתה התקנה.

עפ"ז מובן בנדו"ד שמפורש בגמרא "אי איכא בתי דינין דקבועין האידנא כמקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום", מוכח שהטעם "שאם הי' לו טענת בתולים הי' משכים לבי"ד" ה"ה חלק מהתקנה. ולכן אם מתבטל טעם זה מעיקרא לא הי' ע"כ התקנה.

ובאמת יש להוסיף יתירה מזו: מעיקרא אי"ז תקנה בפ"ע כ"א כחלק והמשך לתקנת עזרא שבתי דינין קבועין בב' וה'. ובהקדים הדיוק בהלשון "כקודם תקנת עזרא" דלכאו' מה זה נוגע כאן, ואף שבפשטות ה"ז לפי שמתחילה "אמר רב שמואל בר יצחק לא שנו אלא מתקנת עזרא ואילך שאין בתי דינין קבועין אלא בשני וחמישי אבל קודם תקנת עזרא שבתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום" וע"ז הקשה "קודם תקנת עזרא מאי דהוה הוה", ומתרץ "הכי קאמר אי איכא בתי דינין דקבועין האידנא כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום" ולכן היות שכוונתו ביאור דבריו במה שאמר לפנ"ז אודות קודם תקנת עזרא לכן הוכרח להוסיף "כקודם תקנת עזרא". אבל אי"ז מתרץ קושייתו כ"א אדרבה – הקושיא הוא מעיקרא על מה שאמר רב שמואל בר יצחק היות וכל כוונתו היתה לומר שעכשיו אי איכא בתי דינין דקבועין, אשה נשאת בכל יום. ולא לספר מה הי' קודם תקנת עזרא "מאי דהוה הוה". למה קשרו עם מה שהיה קודם תקנת עזרא, ולא אמר סתם שהאידנא דאיכא בתי דינין בכל יום אשה נשאת בכל יום.

אלא י"ל שכוונתו להודיע שדין זה דבתולה נשאת ליום הרביעי אינו דין בפ"ע, כ"א חלק מתקנת עזרא שבתי דינין קבועין ביום שני וביום חמישי. וכאילו דכשאמר עזרא שבתי דינין ישבו בב' וה' כלל בתוך תקנה זו שבתולה מוכרחת לינשא ביום הרביעי. ואפי' אם תקנו כן אחר עזרא תקנו כן כחלק והמשך לתקנת עזרא. וזהו היסוד למה "אי איכא בתי דינין שקבועין האידנא וכו' אשה נשאת בכל יום": באם הי' זה תקנת בפ"ע, אז אף שבטל הטעם נשארת התקנה. אבל היות שמעיקרא ה"ז חלק מתקנת עזרא, פשוט דכשאין תקנת עזרא, בדרך ממילא אין דין זה. ולכן קשרו רב שמואל בר יצחק עם קודם תקנת עזרא להודיע הטעם למה אם בטל הטעם לא נשאר הדין. וכן אח"כ אומר "הכי קאמר אי איכא בתי דינים דקבועין האידנא כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום". כי רק עי"ז מובן שזהו חלק מתקנת עזרא, וכשבטל תקנת עזרא ה"ז לגבי דין דבתולה נישאת כקודם תקנת עזרא, ובד"מ בטל הדין.

עפהנ"ל א"ל שרש"י בריש מכילתין לזה נתכוין – להגדיר כללות גדר תקנה זו "תקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת כדמפרש טעמא". היינו שהתיבות "כדמפרש טעמא" אינו סתם להודיע שמפרש הטעם לזה, כ"א זהו הגדרת התקנה, שהתקנה הלזו היא תקנה כזו שהטעם הוא חלק מהתקנה, או עוד יותר שהתקנה היא חלק מהטעם, וכנ"ל שהוא חלק מתקנת עזרא.

ולכן ג"כ מאריך אח"כ בנוגע לתקנת עזרא, כי דין דמשנתנו היא חלק מתקנות אלו.