וניתן לומר בד"א שבסברא זו - שאף הדרגא הד' בשליחות שאינה נוגעת כלל למהות המשלח, אלא לתוצאותיו שמביא למשלחו מחייבת שיהיה אדם שראוי לשליחות - מתבארים היטב דברי השער המלך בהלכות גניבה פ"ג ה"ו. וכדלקמן.

פסק הטור בסימן שנ סי"ז בשם הרמב"ם: "עשה שליח לשחוט לו בשבת, והשליח שחט בשבת הרי הגנב - המשלח - חייב בתשלומי ד' וה', שהרי זה הגנב - המשלח - לא עשה עון מיתה בית דין - שנפטור אותו בקים ליה בדרבה מיניה - וכבר ביארנו שהשוחט על ידי שליח חייב בתשלומין.

ותמה המשנה למלך עליו בגירסתו ברמב"ם "לשחוט לו בשבת". שאם המשלח הגנב ציוה לו א) לשחוט ב) בשבת, הרי נתבטל הגדר של שליח לדבר עבירה. דפסק הרמב"ם בהל' מעילה פ"ז, שכשהתורה חידשה דין שליחות לדבר עבירה, חידשה זאת רק בעבירה זו, ולא בעירוב עם עוד עבירה, ובנדו"ד ישנם שתי עבירות, א' טביחה ומכירה שע"ז חידשה התורה דין שליחות. וב' איסור שבת שע"ז לא נתרבה שליחות בתורה, וא"כ היה צריך להתבטל גדר השליחות של השליח, ונתחייב השליח בד' וה', ולא שמשלחו יתחייב.

ותירץ הקצות החושן בסימן רצב ס"א, על יסוד דברי המהרי"ט, בהקדם קושיא נוספת כיצד פסק הרמב"ם שיש שליח לדבר עבירה בטביחה ומכירה, והא קיימא לן שאין שליח לד"ע אלא במעילה?

אלא מסיק המהרי"ט שגדר השליחות בטביחה ומכירה, אינו גדר השליחות שנמצא במעילה, שהתם מחויב המשלח מצד דיני שליחות – כידא אריכתא – משא"כ בטביחה ומכירה שמתחייב המשלח לא מצד דיני שליחות, אלא מצד הנאה שהגיעה לידו, ששורו שגנב מוכן לאכילה.

ולכן אף שהמשלח ציוהו לשחוט בשבת, אי"ז פוגם בשליחות דטביחה ומכירה לחייבו בד' וה'. כי אין כאן ב' איסורים שנתערבו בשליחות, כי העיקר המחייב את המשלח הוא ההנאה שהגיעה לידו, ולא השליחות שצוה.

ועפ"ז מסיק בקצות שם, שבטביחה ומכירה לא צריך השליח להיות בכל גדרי השליחות שקבעו חכמים, כי לא השליחות היא זו שמחייבת אותו אלא הנאתו, ולכן נכרי וחרש שוטה וקטן, יכולים לשמש שלוחים ג"כ לענין זה.

ודבריו צריכים ביאור. א) מלשון הרמב"ם באותו הלכה "וכבר ביארנו (בפ"ב ה"י) שהשוחט על ידי שליח חייב בתשלומין, משמע שהמחייב את המשלח הוא השליח, ולא ההנאה שמגיע לו מפעולת אדם אחר, כדמוכח מזה שלא הזכיר סברא זו כלל בפרקים אלו? ובכלל למה לא כתב הרמב"ם שאפשר לטבוח ע"י נכרי חש"ו ולהתחייב?

ב) בגוף הסברא לא מובן כ"כ מדוע הנאת המשלח מטביחה זו מחייבת אותו בקנס של ד' וה', וכי על הנאה בעלמא צריך לשלם פי ארבע וחמש. דתינח כשעשאו שליח, שמעשי השליח מתייחסים אליו, ונחשב הדבר כאילו הוא שחט את הבהמה הגנובה, אבל כשהוא רק נהנה מהדבר, מהי הסברא שמחייבת אותו בד' וה'?

ג) בגמ' בקידושין דף מב, ב מובא שטביחה ומכירה הוו שני כתובין הבאים כאחד. ולשיטתו של הקצות אינו מובן מדוע נחשב הדבר לנדרשים באותו ענין, אדרבה הם שני דינים שונים, שליחות והנאה שמחייבים את משלחם. והגמ' היתה צריכה לעשות בב' הדרשות צריכותא. אמנם הקצות והמהרי"ט ניסו ליישב זאת, אך ביאורם מאוד דחוק? ועיי"ש.

ד) בכתובות דף לג, ב הובאה ברייתא זו, ומוכיחה הגמ' מכמה דרשות שטביחה זו תקרא בשם שליחות, שנלמד מהיקש למכירה, או מיתורי הפסוק 'או' ו'תחת'. וכיצד הגיע הקצות למסקנה זו, שאין המשלח חייב מדיני שליחות אלא מדיני הנאה, הא בגמ' מרבים זאת מדיני שליחות?

ואף אם נתרץ שזוהי שליחות שמחייבת אותו על הנאה, מ"מ מהיכן לקח שבשליחות זו יכולים להיות נכרי וחש"ו שלוחים, הרי אף בדרגא התחתונה של שליחות - שנוגעת רק התוצאה והפעולה שתבוא עי"ז למשלח, חייב השליח להיות בן ברית, כנ"ל בהשיחה. וכי יש גדר חמישי בשליחות שהוא אינו אפילו כתרומה שנוגע בו התוצאה, אלא רק הנאה שמגיע למשלח והיא זו שמחייבת אותו על הטביחה, הרי ודאי שהיה לדבר יד ורגל בכתובים, ואיננו.

ונראה לומר בד"א כפי המוכרח משיחה זו, שאף בטביחה ומכירה חלים גדרי שליחות שהרי אף תוצאה ופעולה שמגיעה מעשית השליח מתייחסים כאילו המשלח פעל זאת.

ואעפ"כ אי"ז גורע בשליחות אם נתערב בה איסור שבת כדברי השער המלך "אע"ג שעשאו שליח לשחוט לו בשבת, כיון דבידו לעשותו שליח לענין טביחה בלבד, השתא נמי נהי שעשאו לשחוט לו בשבת - ועל זה - אין שליחותו שליחות משום דאין שליח לדבר עבירה, מכל מקום לענין שליחות דטביחה שליחותיה קעביד ומתחייב הגנב.

כדכתב רבינו בפירוש המשנה (ב"ק פ"ז משנה ב') יתחייב ד' וה' כשיתן לזולתו שישחוט לו ביום הכיפורים, ומש"כ הרמב"ם שאין שליחות לד"ע כשמתערב עמה איסור אחר. היינו כשב' האיסורים אגודים זה בזה, ואי אפשר להא בלא הא. ועיי"ש. ואתי שפיר דברי הגמ' בקידושין שטביחה ומכירה ומעילה הוו שני כתובין הבאים כאחד, כי לשניהם יש מכנה משותף שהשליח מתייחס למשלח מצד דיני שליחות. ולכן אי אפשר לעשות שליח שאינו בן ברית לטביחה ומכירה, כי אף על תוצאה הבאה מהשליחות רבתה תורה שצריך שיהיה שליח בן ברית ולא חש"ו (כמבואר בלקו"ש שם)+. ומה שהקשה המהרי"ט שהרמב"ם פסק שאין שליח לד"ע אלא במעילה ולא בטביחה, וכיצד יתכן לומר שבטביחה ומכירה חייב המשלח מצד דיני שליחות? אין זה תימה כלל, כי הרמב"ם בהל' מעילה פ"ז ה"ו באותה הלכה ממשיך ש"בכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא המעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר".

היינו ששליחות לד"ע שמעורבת ביחוד גמור עם עוד איסור אחר שבו התורה לא ריבתה דיני שליחות יחד, אז אמרינן שהשליחות בטלה, אך כשב' האיסורים נפרדים ואפשר הא בלא הא, ודאי שהאיסור השני שהתורה לא ריבתה בו דיני שליחות אינו מבטל את העבירה שבה התורה כן ריבתה דיני שליחות, כדמוכח בדברי שער המלך.

ואם כנים הדברים, ואף בטביחה ומכירה ע"י אחר שם שליחות קרי עליה, י"ל בד"א שכשם שישנם ג' דרגות בשליחות לפעולה חיובית (כחקירת הר"י ענגיל בלקח טוב ס"א) כמו"כ יש ג' דרגות בשליחות לדבר עבירה.

דאיתא בכתובות לג, ב, ג' לימודים שמהם ילפינן שליחות בטביחה ומכירה ע"י אחר. א. רבא אמר, אמר רחמנא וטבחו או מכרו מה מכירה ע"י 'אחר', אף טביחה ע"י אחר. ב. דבי ר' ישמעאל תנא 'או' לרבות את השליח. ג. דבי חזקיה תנא 'תחת' לרבות את השליח. והקשו האחרונים (הפלאה, טעם המלך בפירושו על שער המלך, ועוד) מדוע צריכה הגמ' להביא ג' דרשות לריבוי טביחה ע"י שליח?

וע"פ הנ"ל ניתן לומר שבדברי הגמ' האלו נרמזו ג' דרגות בשליחות בטביחה ע"י אחר. האופן הנמוך בהתייחסות השליח למשלח רק בתוצאה שמביא לו מודגש בדברי רבא בזה שקורא לשליח בשם אחר. להראות שין שום קשר מהותי בין המשלח שמצווה את השליח לטבוח את השור הגנוב.

[ובזה יומתק לשון הרמב"ם בהל' גניבה פ"ב ה"י שפסק "גנב ונתן לאחר לטבוח וטבח, או שנתן לאחר למכור ומכרה לאחר חייב – המשלח - בד' וה'.

דלכאורה יש לתמוה בלשונו הארוכה שכתב "ונתן לאחר למכור ומכרה לאחר" היינו שהגנב הראשון מכר לשני והשני מכר לשלישי. ולא הסתפק לכתוב 'ומכר לאחר' שהגנב בעצמו מכר לאחר. כפי שרש"י פירש "מכירה אי אפשר אלא ע"י אחר שהלוקח לוקחו ממנו" - מהגנב. ולמה האריך בלשונו והוסיף שהשני מכר לשלישי?

ושמא י"ל שהרמב"ם מרמז לנו שאף מכירה כזו שאין לה שום קשר עם הגנב, שהרי הוא מכרה לאחר, והשני מכרה לשלישי, אף זו נקראת בשם מכירה על ידו מפני שהתוצאה, שהבהמה אינה ברשות בעליה, שווה גם כשמכרה השני לשלישי.

והרמב"ם לא רמז זאת בטביחת השליח, כי בלאו הכי במעשה השחיטה מודגש שאפשר לשחוט ע"י אחד ולא ע"י שנים. כך שבלאו הכי אין קשר למהות המשלח ואין צורך לכתוב שהשני מסר לשלישי לשחוט את הבהמה. ודו"ק].

והאופן השני שהשליח בא מכוחו של המשלח, נרמז בדברי התנא דבי רבי ישמעאל שלומד טביחה ע"י אחר מיתור המילה 'או'. לומר שפעולה זו יכולה לעשות ע"י המשלח או ע"י השליח, כי הכל בא מכוחו. והאופן השלישי שהשליח הוא כמותו דהמשלח ממש נרמז בדברי התנא דבי חזקיה שלומדים שטביחה ע"י אחר מהני למשלח, מיתור המילה "תחת" ללמדנו שהשליח ששוחט לבעליו הוא ממש תחת בעליו, והוי כאילו המשלח בעצמו שוחט.