בגמ' ב"ק (ג,ב) קס"ד שמה שאמר רב פפא (שם ב, ב) ש"יש מהן (מתולדות האבות נזיקין) לאו כיוצא בהן", קאי על תולדה דמבעה, אליבא דרב שזה אדם. וע"ז אמרו בגמ' "מאי אבות ומאי תולדות אית ביה..אכיחו וניעו ה"ד אי בהדי דאזלי קמזקי כחו הוה וכו'". ופרש"י (ד"ה כוחו): כחו הוא - והיינו אדם גופו וחייב". וכתבו האחרונים (מהרש"א במהדו"ב ועוד) שממ"ש רש"י "והיינו אדם גופו" ראי' שס"ל לרש"י שכחו אינו תולדה דאדם, כ"א זהו בכלל האב דאדם. וכן נראה ממ"ש רש"י לקמן (ו,א ד"ה כחו) "והיינו אדם ותנא ליה במתניתין", ובמשנה הרי קתני האבות. [וקושיית הגמ' כאן היא, שאאפ"ל שמ"ש ר"פ שיש תולדה שלאו כיו"ב (דהאב), קאי על כחו, כי בכלל אי"ז תולדה, כ"א אב. אבל ראה בפנ"י שכתב שממ"ש רש"י "(והיינו אדם גופו) וחייב", ראיה שהוה תולדה, וקושית הגמ' היא שהוה כיו"ב].

אמנם הרי"ף בסוגייתינו כתב "תולדה דמבעה מאי היא..לרב דאמר מבעה זה אדם כיחו וניעו". הרי שכחו הוא תולדה דאדם. וכ"כ הרמב"ם (הל' חובל ומזיק פ"י ה"י): "אחד המזיק בידו או שזרק אבן או ירה חץ והזיק בו, או שפטר מים על חבירו או על הכלים וכו', ה"ז כמזיק בידו, והם תולדות של אדם". (ולפי"ז קושיית הגמ' "אי בהדי דאזלי קמזקי כחו הוה" פירושו, שאאפ"ל שמ"ש ר"פ שיש תולדה דאב שלאו כיוצא בהן קאי על כיחו וניעו שהוא תולדה דאדם (מבעה), כי היות וחייב בזה כמו בהאב, א"כ הוה כיו"ב דהאב).

נמצא שנחלקו רש"י, והרי"ף והרמב"ם, שלרש"י (לפי כמה מהאחרונים) הוה כחו "אב" כאדם עצמו, ולהרי"ף והרמב"ם ה"ז תולדה דאדם.

ולבאר סברת מחלוקתם, יש להקדים שיטת ר' יוחנן לקמן (כב,א) ש"אשו משום חציו", שהטעם שחייב על נזקי אש, אף שבשעה שהתחילה האש עדיין לא הזיקה, ומה שהזיקה אח"כ ה"ה הולכת מעצמה - דזה ע"ד מי שזורק חץ, שחייב על כל מה שיזיק ע"י חץ זה, אף שזה מזיק לאחר שכבר יצא מידו, ועד"ז באש הוה כמו חצו וחייב על כל מה שיזיק.

והקשה הנמוק"י וז"ל: "ואי קשיא לך א"כ היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות, והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת וכו' ולפי"ז ה"ה כאילו הבעירה הוא בעצמו בשבת וכו'. (ומתרץ), כי נעיין במילתא שפיר לא קשיא לן, שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ, שבשעה שיצא החץ מתחת ידו, באותה שעה נעשה הכל וכו', וכן הדין לענין שבת, דכי אתחיל, מע"ש אתחיל, וכמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה איסור חשיב" עכ"ל.

ז.א. דהקס"ד דהנמוק"י הי' שחיוב אש משום חציו הוא דמכיון שהוא התחיל האש, הרי כל מה שנעשה אח"כ ה"ז כאילו האדם עושה את זה אז ומסקנתו היא להיפך, שתיכף בהתחלה, הרי זה כאילו כבר נעשה אז כל מה שעתיד להעשות אח"כ. ובפשטות כ"ה בזריקת חץ, שלהקס"ד כל מה שנעשה אח"כ האדם עושה אז, ולהמסקנא ה"ז להיפך שתיכף בההתחלה ה"ז כאילו כבר נעשה הכל.

ואי"ז רק קס"ד ומסקנא, כ"א לדעת הקצוה"ח (סי' ש"צ ס"ה) פליגי התוס' על מסקנת הנמוק"י, וס"ל כהקס"ד שלו, שהרי אי' לקמן (יז, ב) "זרק כלי מראש הגג, ובא אחר ושברו במקל פטור, דאמרינן ליה מנא תבירא תבר", וע"ז כתבו התוס' (ד"ה זרק) וז"ל: "נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו דפשיטא דחייב, ולא שייך כאן מנא תבירא תבר וכו', וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו" עכ"ל.

[ודא"ג - שמעתי מהרה"ח רמ"מ גארעליק ע"ה, ששמע מאחד שהי' נוכח בעת שהגאון הרגאצ'אבי דיבר ע"ד תוס' זה, ואמר בזה"ל: מיר שפאלט די קאפ צו פארשטיין דעם חילוק, און תוס' זאגט זיך אזוי - "וסברא פשוטה היא לחלק". . (= אצלי הראש מתפוצץ להבין החילוק, והתוס' כותבים בפשטות "וסברא פשוטה היא לחלק")].

ומזה מכריח הקצוה"ח שהתוס' לא ס"ל כמסקנת הנמוק"י, כי לפי הנמוק"י, הרי באש, וכן בחץ, תיכף כשיצא מידו כבר נעשה הכל, וא"כ כשזרק חץ על הכלי, ג"כ כבר נעשה הכל, וכאילו כבר נשבר הכלי, והי' צ"ל הדין, דאם בא אחר ושברו, שיהי' פטור, כי מנא תבירא תבר. ומזה שלא כתבו כן, מוכח שס"ל כקס"ד דהנמוק"י, שכאילו עושה האדם הכל בשעת ההיזק.

[ובנוגע לקושיית הנמוק"י, שא"כ יהי' אסור להדליק נר בע"ש, כבר תירצו האחרונים לחלק בין איסור שבת לחיוב נזיקין, ובעוד כמה אופנים. וברצוני להוסיף שפעם שמעתי מראש הישיבה דתו"ת המרכזית, הרה"ג וכו' הרב ישראל יצחק ז"ל פיקארסקי שהביא מ"ש בילקו"ש פ' ויקהל (רמז ת"ח) שהטעם עלמה שהוצרך הכתוב לכתוב "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" הוא שלא תאמר "לא יהי' רשאי להדליק לו הנר ולהטמין לו את החמין ולעשות לו מדורה [-מע"ש לשבת], ת"ל לא תבערו אש ביום השבת, ביום השבת אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר מע"ש לשבת". ופי' המפרשים שהקס"ד היא שנלמוד איסור מלאכה בשבת מאיסור מלאכה בשביעית (כמ"ש בילקו"ש שם לפנ"ז), וכמו שבשביעית שובת מערב שביעית לשביעית, כך צ"ל בשבת, ע"ז בא הלימוד שאי"צ לשבות מע"ש לשבת. אבל הוא ז"ל פירש, שע"פ קס"ד דנמוק"י י"ל שצריכים הלימוד הנ"ל, כי בלא"ה אכן באמת יהי' אסור להדליק נר ומדורה מע"ש לשבת כי ה"ה כאילו הבעירה הוא עצמו בשבת", כקס"ד הנמוק"י, ולכן צריכים לימוד מיוחד שמותר.

ולכאו' מוכרח לומר כפירושו, כי לפי פי' המפרשים קשה, שכבר כתב בילקו"ש שם לפנ"ז שקס"ד לדמות שבת לשביעית, וייאסרו כל המלאכות בע"ש (עיי"ש), ומה מוסיף אח"כ "או לא יהי' רשאי להדליק לו הנר וכו'", ומוכרח לומר שזהו קס"ד נפרדת].

ואף שכמה אחרונים דחו ראיית הקצוה"ח, וכתבו שגם התוס' מודים להנמוק"י, ומחלקים בין נדון דהנמוק"י ונדון דהתוס', כי אף שאמרי' שבעת שזרק החץ כאילו כבר נשבר הכלי, מ"מ באם לפועל לא נשבר אח"כ ע"י זריקה זו, איגלאי מילתא למפרע, שמעולם לא היתה השבירה כלולה בזריקתו, כי הרי לפועל לא נשבר ע"י זריקה זו. [או: מ"ש הנמוק"י שהשבירה של אח"כ כבר נכללה בההתחלה, הפירוש בזה שלאחר שנשבר ע"י זריקתו אז אמרי' שעכשיו איגלאי מילתא למפרע שזה הי' כלול מעיקרא בזריקתו, ולכן אם לפועל לא נשבר ע"י זריקתו, אין לומר שזה הי' כלול בזריקתו], ולכן באם קדם אחר ושברו, ולא נשבר ע"י הזריקה, לא אמרי' מנא תבירא תבר, משא"כ בנדון שהאש או החץ הזיקו בפועל, אזי אמרי' (גם להתוס') שהכל נעשה בתחלה.

אבל עכ"פ לדעת הקצוה"ח פליגי בזה התוס' והנמוק"י.

וי"ל שבב' שיטות אלו תלוי אם "כחו" הוה חלק מהאב דאדם או רק תולדה: לפי שיטת התוס' וקס"ד דהנמוק"י, הרי ההיזק שנעשה ע"י כח ( כיחו וניעו אוזריקת חץ וכיו"ב) אינו דומה ממש לההיזק שנעשה ע"י האדם גופא, כי כשמזיק בגופו, הרי ההיזק נעשה אז באותו העת ממש שהוא עושה הפעולה, משא"כ כשמזיק ע"י חץ ההיזק נעשה אח"כ, לאחר שכבר גמר את הפעולה, והחץ יצא מרשותו והגיע למקום אחר והזיק שם. ואף שמייחסים היזק זה להאדם, ומחייבים אותו ע"ז, מ"מ זה נקרא תולדה דאדם, כי סו"ס זה מציאות שונה מהיזק האדם עצמו.

משא"כ לפי מסקנת הנמוק"י, נקטינן שגם כשהזיק ע"י זריקת חץ, ההיזק (המיוחס להאדם) נעשה אז, באותו העת ממש שהוא עושה פעולתו, ולא אח"כ, א"כ ה"ז ממש כמו מציאות ההיזק של האדם עצמו, ולכן אי"ז תולדה דאדם, כ"א חלק מהאב דאדם.

בגמ' ב"ק דף ג ע"א ברש"י ד"ה וזה אב לנזקין (ע"ש) יש לבאר ב' הלשונות דרש"י והחילוקים ביניהם, ובהקדים יש לדייק אריכות לשון רש"י "לישנא אחרינא סו"ס זה אב למיתה וזה אב לנזקין", שלכאו' למה האריך רש"י להעתיק עוה"פ לשון הגמרא, והו"ל לכתוב בקיצור1 "ל"א כי היכי כו'"2, ובפרט שבהד"ה העתיק רש"י רק התיבות "וזה אב לנזקין".

והנה לכאו' ב' הלשונות חלוקים ביסודם: דללשון א' בור למיתה (- בור י') למדים מעצם הפסוק, ובור לנזקין (- בור ט') למדים מדיוקא, משא"כ ללשון הב' הרי גם בור למיתה וגם בור לנזקין נכללים בפסוק "ונפל שמה שור או חמור".

והנה לשון הגמרא הוא "זה אב למיתה וזה אב לנזקין", משמע מזה שיש ב' אבות בבור גופא, אב למיתה ואב לנזקין (שאל"כ הול"ל בקיצור "סוף סוף שניהם אב" וכיו"ב. ובאמת כן איתא ברשב"א בסוגיין "דבור עשרה ובור תשעה הרי הן כקרן, שהמועדת משלם נ"ש ותמה אינו משלם אלא ח"נ, לפי שכ"א מהן אב לעצמו .. וכן הדין בבור עשרה ובור תשעה". ע"ש באורך שמיישב לפ"ז למה אין בור ט' תולדה של בור י'.

ולכאו' זה תלוי בב' הלשונות ברש"י, שללשון הא' הרי יש לנו ב' "מקורות" - לימודים שונים, שהפסוק גופא קאי על בור למיתה, והדיוק שלמדים מהקרא קאי על בור לנזקין, וא"כ שפיר יש לומר כדברי הרשב"א שהוא ב' "אבות" שונים בבור גופא, שיש דין בור לענין מיתה, ויש דין בור לענין נזקין.

משא"כ ללשון הב' ברש"י שהפסוק "ונפל שמה" כולל כל האופנים, אלא שמ"מ אם מת שור בבור ט' אמור רבנן שפטור כיון "שלא מחמת הבור מת", א"כ הרי אין הפי' שיש ב' דינים (- אבות) שונים של בור, אלא שהוא דין ואב אחד, שיש לו פרטי דינים שפטור ממיתה בבור ט', וחייב בנזקים בכל האופנים.

ואם כנים הדברים, הרי החילוק בין ב' הלשונות אינו רק במקור דין בור לנזקין, אלא חלוקים בגדר הדברים, אם הם ב' סוגי (- אבות) של בור, או סוג (אב) אחד עם כמה פרטי דינים.

ולפ"ז הרי יוצא נ"מ בפירוש דברי הגמרא "סו"ס זה אב למיתה וזה אב לנזקין": שללשון הא' הוא כפשוטו, שהם ב' אבות שונים (בבור גופא), זה אב למיתה וזה אב לנזקין, משא"כ ללשון הב' הרי צריך לומר שאין הפירוש שהם ב' אבות שונים, אלא שכוונת הגמרא להדגיש ששניהם הם האב - דלא כסברת המקשן שר"ל שהאב הוא רק החיוב מיתה בי', והחיוב נזקין בט' הוא התולדה, אבל באמת הוא אב וסוג אחד של בור3.

ולפ"ז יבוארו דברי רש"י: שרש"י בהביאו ב' הלשונות, אין כונתו רק להסביר המקור לבור לנזקין, אלא גם לבאר דברי הגמרא, ולכן ללשון א' שדברי הגמרא "סו"ס זה אב למיתה וזה אב לנזקין" נשארים כפשטות הלשון - שהם ב' אבות שונים, ובא רק לבאר הא ש(גם) בור ט' הוא אב לנזקין, לכן העתיק בהד"ה (רק) התיבות "וזה אב לנזקין", ומבאר "ואב הוא דהא מדיוקא דקרא נפקא", שלפ"ז מובן איך גם בור לנזקין הוא "אב" (בפ"ע).

משא"כ ללשון הב' נשתנה פירוש דברי הגמרא "זה אב למיתה וזה אב לנזקין" מפשטות משמעותם, שללשון זה הרי הוא באמת אב אחד, לכן מעתיק רש"י עוד הפעם תיבות אלו מן הגמרא, להורות שלשון זה הוא שינוי לגבי פי' הראשון (לא רק במקור הדין, ולא רק בגדר הדין, אלא גם) בפירוש תיבות אלו בגמרא, שאינם כפי פשטות המשמעות שהם ב' אבות, אלא לפי פי' זה שניהם נכללים בקרא וא"כ הוא אב אחד ממש.

[ולפ"ז יובן יותר צורך רש"י להביא ב' פי': שהרי בכל לשון יש קושי לגבי האחר, שלפי' הא' קשה שכיון שאינו מפורש בקרא למה הוא אב - ובפרט לפי דברי רש"י במשנה שאבות הם הכתובים בקרא בהדיא - וע"ד קושיית התוס' הרא"ש בשטמ"ק על לשון זה של רש"י ע"ש4, משא"כ ללשון הב' הרי שניהם נכללים בהפסוק.

אמנם הרי ללשון הב' צריך לדחוק לשון הגמרא "זה אב למיתה וזה אב לנזקין" שבאמת הם אב אחד ממש, משא"כ ללשון הא' הרי אתיא דברי הגמרא כפשטם - ולכאו' הרי רש"י בפירושו על הש"ס בא לפרש פשט הגמרא5].