בב"ק (ד, ב): תני רב אושעיא שלשה עשר אבות נזיקין, שומר חינם והשואל נושא שכר והשוכר נזק צער וריפוי שבת ובושת וארבעה דמתני', (ומקשה:) ותנא דידן מ"ט לא תני הני, בשלמא לשמואל (שמבעה פירושו "שן") בנזקי ממון קמיירי, בנזקי גופו לא קמיירי, אלא לרב (שמבעה פירושו "אדם"), ליתני וכו', ולרב אושעיא כו' תרי גווני אדם, תנא אדם דאזיק אדם ותני אדם דאזיק שור. ע"כ.

ומפרש רש"י (ד"ה תנא) וז"ל: תנא אדם דאזיק שור - כלומר נזקי ממון, דהא מבעה דומיא דבור קתני, וביער לא מיירי בנזקי אדם, דרחמנא פטרי' לגמרי, כדתניא לקמן (נג, ב) שור ולא אדם חמור ולא כלים וכו'. עכ"ל.

והקשו המפרשים, דהרי מפורש לקמן (כח, ב) דכל פטור אדם בבור הוא רק אם מת האדם בבור. אבל אם הוזק האדם, חייבים גם בבור, והמשנה הרי איירי בנזקין, (ראה תוד"ה למעוטי לקמן (ה, א) "בקטלא לא מיירי"), א"כ בבור דמתני' כלול גם אדם שהוזק בו, א"כ איך כותב רש"י שבור לא מיירי בנזקי אדם, ועוד מוסיף "דרחמנא פטרי' לגמרי"; וכל אחד תירץ כדרכו.

וי"ל בזה, בהקדים לבאר למה באמת מיעטה התורה רק מיתת אדם מנזקי בור ולא נזקי אדם.

וי"ל בזה, דאין הפי' שהתורה חילקה בין מיתת אדם לנזק אדם, אלא שמאיזה טעם חייבה התורה בור רק בנזקין, וזה שולל רק מיתת אדם, כי זה גדר אחר לגמרי מנזקין, היינו מנזקי שורו או חמורו, וגם ממיתת שורו וחמורו, כי סו"ס אי"ז כ"א היזק. משא"כ נזקי אדם, ה"ה באותו הסוג דנזקי ממונו, כי סו"ס, מה שנעשה כאן הוא היזק ממון. ורק כשמת אדם ה"ז סוג אחר לגמרי, כמובן בפשטות, וזהו הטעם בזה שלא מיעטה התורה נזק אדם בבור, לפי שזהו אותו הדבר והסוג כנזקי ממונו, משא"כ מיתת אדם, שהוא סוג אחר, זה נתמעט.

ז.א. מה שחייבה התורה על נזקי אדם בבור, אי"ז מצד גדרי "אדם", שגם על אדם חייבים בור, אלא לפי שנזקי אדם ה"ה נזק כנזקי ממון, ואין כאן דבר מיוחד בקשר להאדם, ולאידך, בהדבר שאכן יש ענין מיוחד דאדם - מיתת אדם, בפירוש לא חייבה תורה. נמצא, דבבור כשיש איזה הפסד בדבר מיוחד של "אדם" פטורים בה, ורק בהפסד ששווים בה אדם ושור וכו', רק בזה חייבים בה.

בסגנון אחר: כשאדם הוזק יש כאן הפסד ממון להאדם (כי כל נזק אפשר לשער כמה זה שווה), ומטעם ההפסד הממוני, לכן חייבה תורה ע"ז בבור, כמי שהפסיד ממון אם שורו או חמורו הוזקו או מתו בבור. משא"כ כשאדם מת בבור, יש כאן מיתת אדם, ובזה לא חייבתו התורה.

וזוהי כוונת רש"י במ"ש "ובור לא מיירי בנזקי אדם, דרחמנא פטרי' לגמרי כדתניא לקמן שור ולא אדם", שמה שפטרינן מיתת אדם בבור, הכוונה בזה, דבור לא איירי בענין הפסד הקשור להיותו "אדם", כ"א בהפסד ממונו.

והנה מסתבר לומר שסברא הנ"ל, שנזק אדם ה"ה בשוה לנזק בהמה, ה"ז רק כשהנזק נעשה ע"י ממונו (שורו או בורו וכיו"ב), משא"כ כשהמזיק הוא אדם, אז גם נזק הנעשה לאדם, ה"ה שונה מנזק הנעשה לשור, כמובן בפשטות, וכפי שנראה גם מזה, שבאדם דאזיק אדם חייבים בד' דברים, משא"כ בשור דאזיק אדם, אינו מתחייב בד' דברים, כי זהו נזק סתם, ככל שאר נזקים.

נמצא ששור דאזיק שור, שור שהמית שור, שור דאזיק אדם ואדם דאזיק שור, כולם גדר א' הם. וכפי שרואים שהתשלומים שווים בכולם. משא"כ שור שהמית אדם ה"ה גדר בפ"ע, וכפי שרואים שבנדון זה יש מין תשלומין מיוחד - כופר, וכן אדם שהמית אדם הוא גדר בפ"ע (כמובן בפשטות), וכן אדם דאזיק אדם, ה"ה גדר בפ"ע, כפי שרואים שמשלם ד' דברים, כנ"ל.

וזהו המשך הגמ': ישנם תרי גווני אדם, אדם דאזיק אדם, ואדם דאזיק שור, והם כנ"ל, ב' סוגים נפרדים, והאדם דמתני' (מבעה - לרב) איירי באדם דאזיק שור, ומביא רש"י ראי' ע"ז "דהא מבעה דומיא דבור קתני, ובור לא מיירי בנזקי אדם, דרחמנא פטרי' לגמרי וכו'", שכוונתו כנ"ל הוא, שבנזקי בור לא איירי בנזק המיוחד לאדם, היינו בנזק שהוא גדר בפ"ע באדם. כי מה שחייבים על נזקי אדם בבור, ה"ז לפי שזהו גדר וסוג א' עם נזקי בהמה, אשר לכן מסתבר שהמשנה לא איירי באדם דאזיק אדם, כי זהו גדר וסוג בפ"ע, ז"א היות ו"מבעה דומיא דבור קתני", לא מסתבר שאיירי מבעה בגדר מיוחד של נזק שלא איירי בבור, ולכן מסתבר שהמשנה איירי באדם דאזיק שור, שזהו סוג א' עם בור דאזיק שור או בור דאזיק אדם. ור' אושעיא מוסיף ע"ז גם הסוג דאדם דאזיק אדם.

אמנם, בתחלה לא הבין המקשה כוונתו, וחשב שהחילוק בין אדם דאזיק אדם לאדם דאזיק שור, הוא רק חילוק חיצוני, חילוק מיהו הניזק, ולכן הקשה, "שור נמי ליתני תרי גווני שור, ליתני שור דאזיק שור וליתני שור דאזיק אדם", וע"ז הסביר לו התרצן שלא לזה נתכוין, כ"א לב' סוגים, וזה שייך רק באדם "האי מאי, בשלמא אדם דאזיק שור נזק הוא דמשלם, אדם דאזיק אדם משלם ד' דברים, אלא שור מה לי שור דאזיק שור, מה לי שור דאזיק אדם, אידי ואידי נזק הוא דמשלם", שבזה ביאר התרצן שאין כוונתו סתם שיש חילוק בין אדם דאזיק שור ואדם דאזיק אדם, כ"א שהם ב' סוגים נפרדים. והראי' ע"ז הוא שבאדם דאזיק שור משלם רק נזק, ובאדם דאזיק אדם משלם ד' דברים.

בגמ' ב"ק דף ו' ע"א הצד השוה שבהן לאתויי מאי כו' - אמר אביי לאתויי אבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' והזיקו וכו' בתר דנייחי וכו' ולא דמו לבור, מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו כו' אש יוכיח, מה לאש שכן דרכו לילך ולהזיק, בור יוכיח, וחזר הדין, ולמדין מהצד השוה.

הנה, כששואלת הגמ' מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו תאמר בזה שכח אחר מעורב בו, ומשיבה הגמ' אש תוכיח, בפשטות כוונת ההוכחה מאש שאף שכח אחר מעורב בו, אין מעכבו שיקרא מזיק, שהרי אש נק' מזיק אף שכח אחר מעורב בו.

והשתא, צ"ל מהו שאלת הגמ' "מה לאש שכן הולך ומזיק", דהרי רצינו ללמוד אסו"מ מבור, והוקשה לגמ' דכיון דבור אין כח אחר מעורב בו, א"כ א"א ללמוד אסו"מ שכח אחר מעורב בו, מבור שאין כח אחר מעורב בו, ועל זה באה ההוכחה מאש, שאף שכח אחר מעורב בו, מ"מ נק' בשם מזיק, וא"כ חזר הענין למקומו שלמדין אסו"מ מבור, ורק מביאים הוכחה מאש להראות שכח אחר מעורב בו אינו חסרון וא"כ מהי השאלה מה לאש כו', הרי אין למידין אסו"מ מאש אלא רק מבור.

ואין לומר שהכוונה בהשאלה מה לאש כו', היינו דאולי אף שבאש יש כח אחר מעורב בו, אעפ"כ חייב בגלל שיש לה מעלה שני' שהוא הולך ומזיק, אבל דבר שיש בו ב' החסרונות, היינו שגם כח אחר מעורב בה, וגם אינו הולך ומזיק, א"א ללמוד. דאם זוהי הכוונה בהשאלה "מה לאש כו'", א"כ מהי התשובה "בור יוכיח".

ולכאורה ע"כ צ"ל דברור שא"א ללמוד מאש, שכח אחר מעורב בו אינו חסרון בבור, כי בבור יש חסרון שאינו הולךומזיק, ואפ"ל שכל החיוב בבור, הוא מכיון שאין כח אחר מעטרב בו. וא"כ א"א ללמוד מזיק אחר מדין בור, אם יש לו החסרון שכח אחר מעורב בו.

ורק לומדים מאש דכח אחר מעורב בו לא מעכבו מלקרותו מזיק. וע"ז שואלת הגמ' דאם רוצים ללמוד מאש הגדרתו של מזיק, וממילא להוציא דין אסו"מ שיהא חייב אף דכח אחר מעורב בו, א"כ אפשר לשאול מה לאש שכן הולך ומזיק. והיינו דמבור א"א ללמוד שהרי בבור יש מעלה מיוחדת שאין כח אחר מעורב בו, ומאש ג"כ א"א ללמוד דיש לזה מעלה מיוחדת שהולך ומזיק. וע"ז משיבה הגמ' בור יוכיח והיינו שבור מגלה שהולך ומזיק אנו תנאי להקרא מזיק.

וחזר הדין, והיינו שאם אתה רוצה ללמוד מבור יש לנו פירכא דמה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו, ואם אתה רוצה ללמוד מאש יש לנו הפירכא דהולך ומזיק.

הצד השוה שבהן שדרכן להזיק. והיינו, שאחד מהמדות שהתורה נדרשת בהם הוא בנין אב משני כתובים, דכשיש ב' כתובים האומרים לנו דין אחד, אפשר לקחת הצד השוה שבב' הכתובים, ועל יסוד זה ללמוד עוד דין מהצד השוה.

וכאן נמי מכיון שהתורה גילתה דבור הוא מזיק, והתורה גילתה דאש הוא מזיק, אפשר ללמוד מהצד השוה שבבור ואש עוד גדר של מזיק, והיינו אסו"מ שהניחן בראש גגו ונפלה ברוח מצוי' והזיקו בתר דנייחי, דאף דאין הולך ומזיק וממילא אינו כאש וגם כח אחר מעורב וממילא אינו כבור, מ"מ הוי כהצד השוה שבבור ואש, דזהו הגדרה חדשה ונק' ג"כ מזיק. והנה, לפי הנ"ל נמצא דאין המזיק החדש לא אש ולא בור, אלא הגדרה חדשה שנלמד מבמה הצד.

והנה, נחלקו הראשונים בהמזיקים שנלמדים מהצד השוה איזה דין יש להם. הרא"ש מביא את ה'יש מן הגדולים' דס"ל דיש להם הקולא דב' המלמדים, והיינו דאסו"מ שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' והזיקו בתר דנייחי, דנלמדין מאש ובור, פטור בטמון ועל כלים. אבל הרא"ש עצמו חולק ע"ז וס"ל דרק פטור על כלים ואינו פטור בטמון.

ובביאור המחלוקת י"ל דהיש מן הגדולים ס"ל כנ"ל דכיון דהלימוד הוא משניהם, א"כ אין ללמוד לא דין בור ולא דין אש, אלא שהוא דבר מחודש שבא מהצד השוה על שניהם, אין להם אלא מה שיש בהמלמדים. ולהכי יש להם הקולא של שניהם. (עי' בשיעורי ר"נ פרצוביץ על הסוגיא בס' אהל ישעיהו).

אבל הרא"ש שחולק על הנ"ל וס"ל דסו"ס נק' בור, ע"כ דהפי' הוא שעיקר הלימוד הוא מבור, ורק דאש או שור מלמד שאין (כח אחר מעורב בו) חסרון בהמזיק דבור. וצ"ב, איך באמת מלמדנו אש שכח אחר מעורב בו אינו חסרון בהמזיק דבור, וגם מהו הפי' בשאלת הגמ' מה לאש כו' דהא אין למדים מאש אלא מבור, ואש רק מוכיח שאף שכח אחר מעורב בו, מ"מ שפיר יכול להיקרא בשם מזיק (דבור).

בגמ' ב"ק (ד, ב) מבואר, דלשמואל, תנא דמתניתין חשיב במנין ארבעה אבות רק "נזקי ממון" (כשור ובור וכדו'), משא"כ רב אושעיא חשיב (במנין אבות שלו) גם "נזקי גופו", ולכן במתניתין לא מוזכרים החיובים של אדם שחבל באדם, ושל הד' שומרים, ורב אושעיא כן מזכירם. ופרש"י, "כל הנך דר' אושעיא הוא עצמו מזיק, דהנך ד' שומרים הן עצמם הזיקו, הואיל ולא שמרו כראוי וכו'".

ובדברי רש"י אלו צלה"ב:

א. ידועים דברי הגרשש"ק בריש מכילתין, שמרש"י זה יש להוכיח שסיבת החיוב בממונו שהזיק, אינו מחמת העדר השמירה של הבעלים; דבאם זו היא הסיבה, הרי מהו ההבדל בין זה לחיוב השומרים ש"לא שמרו כראוי", ומדוע נק' זה "נזקי גופו" וזה "נזקי ממון"?! אלא, מזה מוכח, שסיבת החיוב הוא זה גופא שממונו הזיק, עכת"ד. ואמנם, הרבה מהאחרונים נקטו בשיטת רש"י - דלא כהגרשש"ק - דאכן סיבת החיוב בכלל הוא מחמת העדר השמירה, וצלה"ב, איך יתרצו הראי' שמביא מרש"י זה?

[ואף דלכאו' יש לחלק בפשטות, דבכלל הרי העדר השמירה היתה על ממונו שהזיק (השור וכיו"ב), משא"כ בהשומרים שהעדר השמירה היתה על הדבר הניזק (שאינו "ממונו"). מ"מ מתוכן הענין יש לטעון לכאורה, דמשומרים רואים שהעדר שמירתו מחשיבו למזיק, ש"הוא עצמו מזיק", וא"כ, מדוע א"א לומר, שגם בהעדר שמירתו על ממונו, נחשב הוא עצמו מזיק, ויהא "נזקי גופו"]?

ב. מה שמקשים האחרונים בסוגיין, דאיך אפ"ל דחיוב הד' שומרים הוא מחמת ש"לא שמרו כראוי", והרי גם השואל הוא א' מהשומרים, והרי אין חיובו נובע מחמת העדר השמירה, דגם באונס גמור ה"ה חייב (אף דלא הי' יכול לשמור)?

ואמנם, הצ"צ בחידושיו (רפ"ה דכתובות) הביא צד לומר, דגם חיוב השואל נובע מהעדר השמירה, שהוא מחוייב לשמרו גם מאונס גמור, עיי"ש.

ולפ"ז יתורץ בפשטות קושיית האחרונים כאן. ברם, הצ"צ כתב שם, שלא כן הוא שיטת הראשונים, ובפשטות לא לומדים כסברא זו. והדרא קושיין לדוכתא.

ג. ידוע שיטת אדה"ז (קו"א לשו"ע סי' תמ"ג) בגדר חיובי השומרים, שאינם מחמת הפשיעה בהשמירה שהביא לההיזק (הגניבה, אבידה או אונס), אלא שהשומר נתחייב להחזיר הפקדון משעה שקיבלו לשמירה, ורק שבמקרים מסויימים נפטר מהחיוב להשיבו (גניבה ואבידה בש"ח וכו'). [וידוע שלא כן הוא דעת הקצוה"ח ואכהמ"ל]. וצלה"ב, איך מתאים שיטה זו עם לשון רש"י זה - דזה שהשומר הוא מזיק, הוא מחמת ש"לא שמרו כראוי"?!

ד. הבאנו לעיל דברי הצ"צ, דיש סברא לומר דגם שואל הרי חיובו מחמת פשיעה בשמירתו, והצ"צ שם הביא ראי' לסברא זו "מדתנן ארבעה שומרים הם ש"ח והשואל כו' מכלל דהשואל שמירתו צ"ל גדולה ביותר מהשומר שכר". והיינו (לכאורה), דמהל' ד' שומרים משמע דיש ד' אופנים בחיוב השמירה, ובאם חיוב השואל אינו מחמת חיובו לשמור, נמצא שאין כאן ד' דיני שמירה, רק ג'! וע"כ שואל מתחייב בשמירה מיוחדת (גם מאונסין).

אולם, עפ"ז צ"ע לאידך גיסא, דהרי לפועל אנן לא נקטינן כסברא זו בגדר חיובי השואל (כנ"ל), וא"כ, איך נתרץ ראי' זו מהלשון "ארבעה שומרים"?

ולולא דמסתפינא, הייתי אומר לתרץ כל הנ"ל, דפירוש המלה "שומר" אצל הארבעה שומרים, אינו כמו שמפרשים אותו ע"ד הרגיל - שמירה מדבר המזיק, וכיו"ב; אלא ששומרו עבור המפקיד להחזירו לו. וע"ד לשון הפסוק (שקוראים בשבת זו למנחה) "ואביו שמר את הדבר", שכמובן אין פירושו לשומרו מאיזה דבר, אלא ששמרו בלבו עד שיתקיים. והיינו, שישנה שמירה מדבר (מזיק וכיו"ב), דאז השמירה מתייחס אל החפץ שקיבל, ויש שמירה עבור איזה דבר, ואז הרי השמירה מתייחס להמפקיד - ששומר החפץ בשבילו (ובל"א "ער היט עס פאר עם").

ואם אכן אפשר לומר ולפרש כן, הרי פירוש זה יומתק ביותר לשיטת אדה"ז הנ"ל, דגדר החיוב דשומרים, אינו לשמור על החפץ מהיזק וכיו"ב, אלא - ש"נשתעבד ונתחייב להחזיר לו בשלימות כשיגיע הזמן", דלדברינו הרי זהו הפירוש "שומר", שנתחייב לשמור עבורו החפץ עד הזמן שקבעו שעליו להחזירו.

ומתורץ בפשיטות הראי' שהביא הצ"צ מהלשון "ארבעה שומרים"; דלפ"ז מבואר דאכן יש ד' אופנים בחיוב השומר לשמור החפץ עבור הבעלים: דהש"ח צריך להחזירו רק במקרה שלא הי' שם גניבה וכיו"ב, וש"ש וכו', והשואל צריך לשמרו לו בכל מקרה, דגם במקרה דאונס, לא נפקע חיובו לשמרו (ולהחזירו) עבור הבעה"ב.

ועפכ"ז, אולי יש לפרש, שכן הוא גם כוונת רש"י בדבריו "הואיל ולא שמרו כראוי": שכוונתו הוא לא שלא שמרו כראוי ממזיק, אלא - שלא שמרו כראוי לבעליו. והיינו, שבסוף זמן השמירה כבר אין לו החפץ להשיב, והוא באופן שלא נפטר מחיובו להשיבו (פשיעה בש"ח, גניבה בש"ש, או אונס בשואל), וא"כ ה"ה מזיק, דהא הוא נתחייב לשמרו לו, ועכשיו אינו מקיים התחייבותו.

[ומובן ההבדל בין זה ללוה שאינו משלם החוב להמלוה, דשם הרי אין איזה דבר (חפץ וכיו"ב) של המלוה, דהא "מלוה להוצאה ניתנה", משא"כ כאן הרי החפץ נשאר תמיד של המפקיד, ורק שהשומר נתחייב לשמרו עבורו. ולכן כשלא שמרו (עבורו) כראוי, ה"ה נחשב מזיק ע"ז שלא שמר חפצו של המפקיד עבורו, כמו שנתחייב ונשתעבד].

ואם כנים הדברים בפירוש דברי רש"י, מובן בפשטות, דכבר אין מקום לא לראיית הגרשש"ק מדברי רש"י אלו, ולא לקושיית האחרונים מדין שואל, דשניהם מיוסדים על הפירוש הרגיל ב'שמירה', משא"כ לדברינו דלא זה הכוונה כאן כנ"ל.

עפכ"ז יש להוסיף ע"ד החידוד, דיש מקום להחשיב המזיקים דה"שומרים", בגדר אדם דאזיק אדם; דאע"פ שלפועל הרי זה שהם מזיקים, הוא מחמת שהחפץ (המופקד) נאבד, מ"מ, הרי חיובם אינו מחמת ההיזק הנעשה להחפץ, אלא מחמת העדר עמידתם בהשיעבוד שנשתעבדו להבעלים על חזרת החפץ (וכנ"ל, ששמירתם אינו מתייחס אל החפץ אלא אל הבעלים).

ונרוויח בזה פירוש יפה בהמשך הגמ'; דהגמ' הקשתה, דלרב כשהחשיב במשנה "אדם" (מבעה), כלל בה "כל מילי דאדם", ומדוע מפרט רב אושעיא עוד כמה מזיקים דאדם, ומתרצת, דהמשנה מיירי באדם שמזיק שור (ממון), ור"א מיירי באדם שמזיק אדם.

ומקשה הגמ', דא"כ מדוע לא מפרט נמי ר"א דיש ב' אופנים בהמזיק דשור (כשהזיק אדם, וכשהזיק ממון)?

ומתרצת, דבשור הרי אין כל הבדל בין ב' האופנים, דבשניהם משלם אותו "נזק" (משא"כ באדם שנפק"מ לענין ד' דברים).

ותו מק' הגמ' דלכאו' הד' שומרים דקא חשיב ר"מ הוו בגדר אדם דאזיק שור, ולפי התי' הראשון הרי ר"א בא לחשוב אדם דאזיק אדם? (ועיי"ש איך שמתרץ).

ולכאורה קשה, דמדוע לא הקשתה הגמ' הקושיא מארבעה שומרים, מיד לאחר התירוץ הראשון - דהמשנה מדברת על אדם דאזיק שור ור"א על אדם דאזיק אדם, ומדוע חכתה עד אחר השאלה והתירוץ בענין ב' האופנים בשור? (וכבר עסקו בזה כמה מהאחרונים, ראה באוצר מפרשי התלמוד).

ולפי המדובר לעיל אואפ"ל, דבאמת הרי יש מקום להחשיב השומרים בגדר אדם דאזיק אדם כנ"ל, ולכן לא הק' הגמ' מיד על התירוץ הראשון, אלא דלאחר שתי' הגמ' דאין מקום להחשיב "תרי גווני שור", משום שבדינא אין נפקותא ביניהם, דגם שור דאזיק אדם הוא אותו תשלומי נזק כמו כשאזיק שור; א"כ מק' הגמ' גם על ד' שומרים, דהרי בדינא ה"ה בודאי שווים לאדם דמזיק ממון, הואיל ומשלמים עבור החפץ שהופקד אצלם, וכבר אין סברא להחשיבם בגדר מיוחד של אדם דאזיק אדם.

איתא במשנה (אבות פ"ב משנה א'): "רבי אומר, איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם. והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה...".

ובפירוש המשניות להרמב"ם (בביאור ענין תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם) כתב וז"ל: "...צריך ליזהר במצוה שיחשב בה שהיא קלה, כשמחת הרגל ולמידת לשון הקדש, כמצוה שהתבאר לך חומרתה, שהיא גדולה כמילה וציצית ושחיטת הפסח. ושם סיבת זה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות. וביאור זה הענין כאשר אומר, והוא שהתורה כולה, ממנה מצוות עשה וממנה מצוות לא תעשה. ואמנם, מצוות לא תעשה, ביאר הכתוב העונש על כל אחת מהן, מלבד המעט מהן . . אבל מצוות עשה, לא התבאר שכר כל אחת מהן מה היא אצל השי"ת, וכל זה, כדי שלא נדע איזו מצוה צריך מאד לשמרה, ואיזו מצוה למטה הימנה, אבל צוה לעשות ענין פלוני ופלוני, ולא הודיע שכר איזה משניהם יותר גדול אצל השי"ת, ומפני זה צריך להזהר עליהם כולם. ומפני זה העיקר, אמרו (סוכה, כה) העוסק במצוה פטור מן המצוה, מבלתי הקשה בין המצוות אשר הוא מתעסק בה, ובין האחרת אשר תבצר ממנו.

. . ואע"פ שלא התבאר שיעור חבוב מצוה על מצוה, יש בהן צד הקשה, והוא, שכל מצוות עשה, שתמצא אותה שיתחייב העובר עליה עונש גדול, דע שבעשייתה ג"כ שכר גדול. המשל בו שהמילה וקרבן פסח ושביתה בשביעית ועשיית מעקה, כל אלו מצוות עשה, אבל חיוב העושה מלאכה בשבת, סקילה. ואשר מבטל מילה או קרבן פסח במועדו, חייב כרת. והמשים דמים בביתו, לאו. והוא אמרו ולא תשים דמים בביתך, ומזה תדע, ששכר שביתה בשבת, יותר גדול משכר מילה, ושכר המילה יותר גדול אצל השי"ת משכר עשיית המעקה, והוא ענין אמרו והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה..." עכ"ל.

לכאורה, בהשקפה ראשונה, לפי פירוש הרמב"ם, יש סתירה בין הרישא והסיפא של המשנה. דברישא כתוב "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה", ומפרש הרמב"ם, שמפני זה אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה. והטעם לזה, הוא מפני "שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות". ואח"כ כתבה המשנה, ש"והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה". ומפרש הרמב"ם, שאנו יכולים לחשב, איזה מצוות יש להם שכר מרובה, ואיזה יש להם שכר מועט. ולכאורה, מהסיפא משמע, דאפי' אם האדם עוסק במצוה עכשיו, אם הוא יודע, שבמצוה אחרת יש שכר מרובה יותר, הוא צריך להפסיק ממצוה הראשונה, ולעסוק במצוה האחרונה. וזה סותר הרישא שכתב "שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות"?

ובכדי לישב זה, צריך להקדים תחלה, הסוגיא דעוסק במצוה פטור מן המצוה:

איתא בגמ' סוכה (כה, א), "מתני': שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה . . גמ': מה"מ דת"ר בשבתך בביתך, פרט לעוסק במצוה, ובלכתך בדרך, פרט לחתן . . והעוסק במצוה פטור מן המצוה, מהכא נפקא? מהתם נפקא! דתניא, ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו', אותם אנשים מי היו . . ר' יצחק אומר . . עוסקין במת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח".

וברש"י ד"ה שחל שביעי שלהן: "...שמעינן מיניה דעוסק במצוה פטור מן המצוה, שהרי נטמאו במתיהן שבעה ימים לפני הפסח. ואף על פי שטומאה זו תעכב עליהם אכילת פסחיהן, אלמא מצוה קלה הבאה לידך, אינך צריך לדחותה מפני החמורה העתידה לבוא". ע"כ.

מלשון רש"י משמע, דאם יש אומדנא דהאדם עוסק במצוה קלה, ויש מצוה אחרת שהיא חמורה, וא"א לקיים שניהם ביחד (כגון בנדו"ד שעוסקים במת, ובמילא א"א להם לעסוק בקרבן פסח), הדין הוא, ד"אינו צריך" לדחותה מפני החמורה, אבל אם הוא רוצה, יכול לדחותה מפני החמורה.

והקשה על זה המהר"ם שיק (או"ח תשובה מ"ה), דהא דרשינן בגמרא (מועד קטן דף ט' ע"א), מקרא "אורח חיים פן תפלס" (משלי ה, ו), דחייב להניח מצוה גדולה, ולקיים הראשונה הקטנה ממנה?

ותירץ, וז"ל: "ואפשר דמקרא ד"אורח חיים פן תפלס" מוכח, רק מצוות עשה דלית ביה עונש. אבל מ"ע דאית בי' עונש, כגון פסח ומילה דאית בי' כרת, דהוי כלא תעשה דמענשין עלה, אינו בכלל אורח חיים בכ"ז רק על מ"ע גרידא...". ע"ש.

רואים מזה, שיש ב' סוגי מצוות. יש מצוות עשה, שעליהם מודיע השי"ת שהעונש הוא כך וכך (ועליהם, אנו יכולים לחשב אם השכר הוא גדול או וכו'). ויש מצוות עשה, שהשי"ת לא ביאר השכר עליהם. וזהו הדיוק בלשון הרמב"ם הנ"ל, "והוא שכל מצוות עשה שתמצא אותה שיתחייב העובר עליה עונש גדול...". והיינו, דיש מצוות שהתורה אמרה העונש בפירוש, ודווקא בהם אנו יכולים לחשוב מהו השכר אם אנו עושים המצוה.

וא"כ, עפ"י סברא, יש פעמים שאנו אומרים הכלל ד"עוסק במצוה פטור מן המצוה", ויש פעמים דאין אנו אומרים זה. והיא אם המצוה השני' היא "מצוות עשה דלית בי' עונש", אנו אומרים "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה" ואנו אומרים הכלל דעוסק במצוה וכו'. אבל, אם המצוה השני' היא "מ"ע דאית בי' עונש, כגון פסח ומילה דאית בי' כרת", אנו אומרים "והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה". דהיינו שהאדם צריך לחשוב, שאם המצוה השני' יש בה עונש גדול, הוא יכול לעשות המצוה השני' קודם הראשונה. (ואין בו משום "אין מעבירין על המצוות"), אבל אם הוא כבר עסוק בהמצוה הראשונה, הגם שעפ"י שכל הוא יכול להפסיק ולעסוק במצוה השני', מ"מ גזירת הכתוב הוא (ד"ויהי האנשים אשר וגו'") דמ"מ "העוסק במצוה פטור מן המצוה".

[ועיין בלקו"ש ח"ד פרקי אבות פ"ב שביאר באו"א][1].