ב"ק דף ח, ב "פשיטא, מכר לוקח בינונית וזיבורית ושייר עידית לפניו, ליתו כולהו וליגבו מעידית דהא אחרונה היא...". והקשה בחי' רעק"א כאן (מכת"י) "וקשה לשיטת הרא"ש בשמעתין דלוקח ראשון שהרחיק שיעבודו אם לא מצוי אצלו אלא עידית דמצי גבי מיניה עיי"ש, א"כ למה לי כלל הטעם דאחרונה היא.

ואפשר דצריך לזה דאף אם רצה לגבות מזיבורית דשני דלא מצי גבי דהא עידית אחרונה היא, וק"ל". ועד"ז כתב בנחלת דוד.

ותוכן קושייתם הוא דמהי ההדגשה דגובה מעידית דוקא משום דאחרונה היא, הא אפילו אם לא הי' אחרונה אלא בבת אחת אעפ"כ הי' גובה כמבואר בהמשך הגמ': "רצה מזה גובה...".

ותירצו דאחרונה בא להדגיש שא"א לגבות מהשני, דאם היה כבבת אחת הדין היה דיכול לגבות משניהם.

והנה ב'שיטה מקובצת' כתובות צב, א הביא את פירש"י בדין "דראובן שמכר כל שדותיו לשמעון רצה מזה גובה רצה מזה גובה", דאיירי בשטר אחד, דבשני שטרות הי' גובה מלוי רק אם קנה האחרונה.

וע"ז כתב ב'שיטה מקובצת' דהא דחלוק שני שטרות משטר אחד, הוא רק לענין לגבות מלוי, אבל לגבות משמעון אין נפק"מ אם קנה ב'זה אחר זה' או 'בבת אחת' דמכיון שקנה כל השדות, דינו דרצה מזה גובה - משמעון, ואם מכר ללוי האחרונה, דינו דגובה מזה ומזה.

ולפי"ז לדידי' קושית הרעק"א בגמ' כאן קשה טובא, דמכיון שגם בציור הראשון בגמ' דקנה בזה אחר זה בשני שטרות, איכא הדין דרצה מזה גובה, מדוע נקטה הגמ' הטעם 'דהא אחרונה היא', תיפוק לי' דהכא גובה משמעון העידית אפילו אם לא היתה העידית אחרונה אלא הבינונית היתה אחרונה. וצריך לתרץ כמו שכתבו דבא למעט שלא לגבות מהשני.

והנה מפירש"י בשמעתין, מבואר להדיא דבדין הא' בגמ', אין הדין ד'רמ"ג רמ"ג'. דהגמ' מקשה: "אבל מכר עידית ושייר בינונית וזיבורית מאי...". ופירש"י בד"ה 'מאי' "מי אזלי כולהו בתר לוקח ב' שהרי הוא לקח שיעבודייהו ומלוקח ראשון לא גבו, דאמר בעינא בתקנתא דרבנן...". ומבואר בשיטת רש"י, דהכא אין הדין ד'רמ"ג' מהראשון. וכן משמעות רש"י שם.

ויש לבאר הטעם, דאין דין 'רמ"ג רמ"ג' בקנה כל השדות בזה אחר זה. דבגמ' כתוב "אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון והלך שמעון ומכר שדה אחת ללוי ובא ב"ח דראובן, רצה מזה גובה רצה מזה גובה".

ופירש"י בד"ה 'רצה' (הב') "משמעון גובה מזיבורית, דא"ל את בעל דברים דידי את דשקלת כולהו נכסי דראובן".

והרא"ש הביא בתחילת דבריו, דבעל דין הוא זה שלקח כל שדותיו, ואח"כ הוסיף דיש כאן טענה ד'הרחיק שיעבודו'.

דהיינו שהזכות לגבות מהראשון, אע"פ שהשעבוד של הבינונית נמצא אצל הלוקח השני, הוא משום שהראשון נכנס במקום הבע"ח והוי בע"ד של הבע"ח, וכמו שכתב רש"י בכתובות צב, א ד"ה 'רצה מזה' "...דאמר ליה אתה לקחת כל השדות ונכנסת תחת ראובן להשתעבד לחובי...". ולכן יש לו זכות לגבות משמעון ולא צריך להטריח ללוי.

והרא"ש הוסיף הטעם ד'הרחיק שיעבודו', רק באופן שהוא בע"ד שאז יש לו תביעה להראשון שהוא בע"ד מדוע הרחקת שיעבודי. אבל התביעה דהרחיק שיעבודו אינו על לוקח שלקח שיעבודו.

ולפי"ז יש לומר דדוקא בציור דהגמ' שקנה כל שדותיו בשטר אחד (ראה פירש"י כתובות צב, א והרא"ש כאן), נכנס תחת ראובן להשתעבד לחובו, דנעשה בע"ד שלו ויש עליו תביעה ד'הרחיק שיעבודו'.

אבל בציור הא' בגמ' שקנה 'בזה אחר זה' לא נעשה בע"ד שלו, שהרי בשעה שלקח את שני השדות הראשונות, נשארה השדה האחרונה בת חורין והוטל שיעבודו עליה. הלכך אע"פ שעכשיו יש לו את כל השדות, מ"מ דינו כמו לוקח שיש לו שדות המשועבדות. ובלוקח אין עליו התביעה דהרחיק שיעבודו.

ויש להוכיח, דבקנה כל שדותיו דראובן 'בזה אחר זה' לא נכנס תחת ראובן להשתעבד לחובו בתורת בע"ד, שהרי אם קנה הזיבורית באחרונה, הדין הוא שגובים מהזיבורית דהוטל שיעבודן עליה. ולא אמרינן דעכשיו שקנה כל השדות נעשה בע"ד, שיגבו מהבינונית שהרי אצל הלוה עצמו גובין מבינונית, ומוכח דבכה"ג 'בזה אחר זה' דינו כלוקח שקנה שדה המשועבדת והלכך אין כאן דין ד'רמ"ג רמ"ג'.

וראה בשיט"מ שם, שכתב ב' שיטות בדבר - האם בזה אחר זה נכנס תחת הבעלים. וכתב, דהתוס' שם סבר בדעת רש"י דלא נכנס תחת הבעלים בכה"ג. אמנם השיט"מ כתב בדעת רש"י דגם ב'זה אחר זה' שקנה כל השדות נכנס תחת הבעלים, ודינו, 'דרצה מזה גובה' 'רצה מזה גובה'.

וצ"ע, דברש"י כאן מוכח דבשני שטרות אין הדין 'דרמ"ג'. וגם מסברא הרי מוכח דלא נכנס תחת הבעלים בשני שטרות, שהרי כשקנה הזיבורית באחרונה גובה הזיבורית ולא הבינונית כנ"ל.

והנה, ברש"י הן כאן והן שם לא הזכיר הטעם ד'הרחיק שיעבודו', והרא"ש כתב טעם זה ברש"י בתור הוספה לטענה דאת בע"ד דידי, ויש לומר דלפי"ז מבואר דהרא"ש דן אם יש לו ייפוי כח גם לגבות עידית מהראשון באופן שיש לו רק עידית, שאפ"ל ש'הרחיק שיעבודו' אינו זכות מספיקה לגבות עידית.

אבל בפרש"י כתובות שם, מבואר להדיא שיש לו זכות לגבות גם בעידית, כשיש לו רק עידית, וראה ב'תפארת שמואל' כאן שמדייק מרש"י שם, שגם בעידית וזיבורית גובה עידית מהראשון. וצ"ע. [ולהעיר דלכאורה משמע שהרא"ש לא ראה הרש"י בכתובות שהרי לא הביאו - כן כתבו המפרשים]. והטעם הוא, משום דלשיטת רש"י זכותו הוי מחמת דהוא נכנס תחת ראובן, ולא מחמת התביעה ד'הרחיק שיעבודו', וא"כ שפיר זכותו לגבות מעידית כמו מהלוה עצמו.

א. למסקנת סוגיין (ב"ק ז, ב) נחלקו הראשונים, במי שרוצה לגבות מקרקעות מעולות יותר ממה שאמור לזכות בהן מן הדין (ולדוגמא: בע"ח שרוצה לגבות חובו מעידית). וגם במי שרוצה לגבות מקרקעות פחותות יותר מדינו (ולדוגמא: בע"ח שרוצה לגבות חובו מזיבורית).

דהנה הגמ' מסיקה, דאשה שרוצה לגבות כתובתה מבינונית (בציר פורתא) יכולה לגבות (רק) כיוקרא דלקמיה. והקשה ע"ז בתור"פ דלכאו' היות ודינה הוא לקבל מזיבורית אז איך יכולה לגבות בכלל מבינונית (אפי' כיוקרא דלקמיה)? ותירץ, דזהו משום שאשה יש לה בעצם זכות לגבות כתובתה מבינונית או אפי' מעידית (עיין שם להסברת הדבר), אבל במקום שאין להגובה שום זכות בגבייה זו, כמו בע"ח בעידית, אז באמת אינו יכול לגבות אפי' כיוקרא דלקמיה.

אמנם, בתוס' (ד"ה 'לכתובת אשה') מבואר שגם לגבי בע"ח נאמר דין זה; שאומר, שגם בע"ח יכול לגבות מעידית בציר פורתא כיוקרא דלקמיה. ולפי גירסא אחת בגמרא (שאכן שללו התוס' בד"ה 'הב לי', אמנם) הביאו הרא"ש והראב"ד, אמרינן יתירה מזו - שבע"ח שגובה מעידית יכול לגבות כדהשתא, מחמת הסברא דלא תנעול דלת בפני לווין.

ועכ"פ נמצא דיש בזה ג' שיטות: א) דאין לו זכות גבייה בכלל בקרקעות מעולות יותר מדינו. ב) דיש לו זכות גבייה, אבל כיוקרא דלקמיה. ג) שיכול לגבות כדהשתא. (ואכן הובאו ג' שיטות אלו בטור חו"מ סי' ק"ב, ועיין בב"י ובנו"כ שם). וצ"ב ביסוד וסברת פלוגתתם.

ובנוגע לגבייה של קרקעות שהן פחותות מדינו, מבואר בכל המשך הגמ' (גם אליבא דאביי, גם אליבא דראב"י וגם אליבא דראבדר"א), דבודאי יש זכות לגבות מהן (והשאלה היא רק באם זכותו לגבות כיוקרא דלקמיה או כדהשתא). אמנם בזה גופא הרי הרא"ש סב"ל דזהו רק במקרה שבעל הקרקעות גילה דעתו שאין קרקעות אלו חביבות עליו (ושלכן מוכן לפרוע מהן ע"פ השער דיוקרא דלקמיה), משא"כ באם אומר שקרקעות אלו חביבות עליו, ה"ה כן יכול ליפרע מעידית, ולא יכולים לכופו לפרוע מבינונית (או זיבורית) דוקא. ועד"ז בבע"ח שגובה מזיבורית.

אמנם, בהגהות אשר"י מבואר, דהתוס' "וכן בא"ז וכן מהרי"ח" פליגי ע"ז, וסב"ל שכן יכול לגבות מקרקעות אלו (היינו ניזק מבינונית וזיבורית, ובע"ח מזיבורית). וגם ביש"ש האריך להוכיח כן. וצ"ב ביסוד וסברת פלוגתתם.

גם יל"ע באם הפלוגתות תלויות זב"ז. פירוש: דהתוס' סב"ל שבע"ח יכול לגבות מעידית (ורק) כיוקרא דלקמיה. ויכול לגבות מזיבורית גם בלי גילוי דעת של הלוה. משא"כ הרא"ש הביא הגירסא דיכול לגבות מעידית (גם) כיוקרא דהשתא. ולאידך יכול לגבות מזיבורית רק ע"י גילוי דעת של הלוה, וצ"ע באם סברותיהן בב' הפלוגתות תלויות זה בזה.

ב. ונראה לומר הביאור בזה, ובהקדים: הנה השקו"ט בכל המשך הסוגיא היא למצוא ב' אופנים (דרגות) בגבייה: גבייה כזו שבכחו לקחת כדהשתא, וגבייה כזו שבכחו לקחת רק כיוקרא דלקמיה. (וע"ז סובבת והולכת השקו"ט: דאביי סב"ל שזהו ההבדל בין ניזק שגובה מעידית, לניזק שגובה מבינונית או זיבורית. ראב"י סב"ל שזהו ההבדל בין בע"ח שגובה מבינונית, לבע"ח שגובה מזיבורית. וראבדר"א סב"ל שזהו ההבדל בין אשה שגובה בכתובתה מזיבורית, למקרה שהיא גובה מבינונית).

ובביאור הסברא לחלק בין ב' אופני הגבייה (דלכאורה, באם יש בכחו לגבות איזה קרקע אז מדוע מחלקים שבגבייה מסויימת יכול לקחת כדהשתא, ובגבייה אחרת (שיש בכחו לגבות) אינו יכול לקבל כדהשתא ורק כיוקרא דלקמיה?) ראיתי כתוב (ראה לדוגמא בדברי הגריד"ס ע"ה על הסוגיא), דיש ב' אופני שיעבוד: שיעבוד פרטי שיש להגובה על קרקע מסויימת, ושיעבוד כללי (או, שיעבוד הגוף) שיש להגובה על כל נכסיו של אדם זה - שמחוייב לו תשלומין.

וזהו יסוד החילוק בין ב' אופני הגבייה בהמשך סוגייתינו: דכשבא לגבות מקרקעות כאלו שיש לו עליהם שיעבוד פרטי, אז גובה כדהשתא. משא"כ כשבא לגבות מחמת שיעבוד הכללי שיש לו על הנכסים, אז גובה כיוקרא דלקמיה. (מובן, שעדיין צריכים לבאר מהו קשר הדברים; היינו, מדוע בשיעבוד פרטי גובה כדהשתא, משא"כ בשיעבוד כללי גובה כיוקרא דלקמיה? אמנם אין זה נוגע כ"כ לעניינינו כאן, ויתבאר להמעיין בדברי האחרונים שדנו בזה). ע"כ תוכן הביאור.

ג. והנה, ע"פ סברא זו בביאור התירוצים בסוגיין (של אביי, ראב"י וראבדר"א) יש להסתפק בביאור הדחיות על תירוצים אלו (היינו איך שדחה ראב"י תירוצו של אביי, שבודאי יכול הניזק לגבות מבו"ז גם כדהשתא. וגם איך שדחה ראבדר"א תירוצו של ראב"י, שבודאי יכול בע"ח לגבות מזיבורית גם כדהשתא). דלכאורה יש ללמדם בכמה אופנים:

(א) דהמדחה סב"ל שגם על קרקעות אלו - שהתרצן סבר שיש עליהם רק שיעבוד כללי - אכן יש שיעבוד פרטי. (והיינו דראב"י סב"ל שגם על בו"ז יש להניזק שיעבוד פרטי, וראבדר"א סב"ל שגם על זיבורית יש להבע"ח שיעבוד פרטי).

(ב) דהמדחה סב"ל שבכלל לא קיים המושג של שיעבוד פרטי, והיינו שעל כל נכסיו וקרקעותיו של המחוייב תשלומין מוטלת שיעבוד כללי, וההבדל בין הניזק לבע"ח וכתובת אשה, הוא רק שבניזק אין המזיק יכול לדחותו אפי' מהעידית, ובבע"ח יכול לדחותו ולהכריחו לקבל את התשלומין מבינונית, ובכתובת אשה יכול לדחותו עד הזיבורית, אבל אין שום דין של שיעבוד פרטי על קרקעות מסויימות.

(ג) דהמדחה סב"ל שבכלל לא קיים המושג של שיעבוד כללי לענין הכח לגבות ממנו, כל זמן שקיים השיעבוד פרטי, והיינו, דהיות שהתורה נתנה לו זכות הגבייה מקרקעות אלו, הר"ז המקום היחיד שיכול ללכת לקבל פרעונו כל זמן שהם קיימים (ומובן א"כ, דסב"ל כאופן הראשון הנ"ל שזכות הניזק לגבות מבו"ז, וזכות הבע"ח לגבות מזיבורית הוא מחמת שיעבוד פרטי).

ובקיצור: לאופן הא', הרי גם המדחה מסכים עם יסוד התירוץ שיש גבייה של שיעבוד פרטי וגבייה של שיעבוד כללי, ורק שחולק על התירוץ שלפניו, בזה שסב"ל שגם על קרקעות אלו (בו"ז של מזיק - לניזק, וזיבורית של הלוה - למלוה) יש שיעבוד פרטי. לאופן הב' הרי המדחה חולק על היסוד של גבייה מחמת שיעבוד פרטי (אצל נזיקין ובע"ח). ולאופן הג' הרי המדחה חולק על היסוד של גבייה מחמת שיעבוד כללי (במקום שיש שיעבוד פרטי).

ד. ונראה לומר, דבזה חולקים הראשונים שהזכרנו בריש דברינו: דהתוס' סב"ל כאופן הא', הרא"ש כאופן הב', ותור"פ כאופן הג'.

ביאור הדברים: התוס' סב"ל שגם למסקנא קיימים ב' האופנים של גבייה, אלא שלניזק יש שיעבוד פרטי על כל סוגי הנכסים, בע"ח יש לו שיעבוד פרטי על בו"ז, ואשה בכתובתה יש לה שיעבוד פרטי רק על הזיבורית. ולכן יוצא מזה ב' השיטות של התוס': א) שבע"ח (וכתובת אשה) כשגובין יותר מדינם, דהיינו מחמת שיעבוד הכללי שיש להם, גובין כיוקרא דלקמיה - כפי יסוד התירוץ של הגמ' קודם הדחיה. ב) היות ויש להניזק שיעבוד פרטי על כל סוגי הקרקעות, ולבע"ח יש שיעבוד פרטי על בינונית וזיבורית, לכן יכולים לגבות - ולהכריח המחוייב בדבר לשלם - מאיזה סוג קרקע שרוצים (שפחות מדינם), דהרי יש להם שיעבוד פרטי על סוג זה דהקרקע.

משא"כ הרא"ש סב"ל, שלמסקנת הגמ' הרי אצל ניזקין ובע"ח יש (רק) שיעבוד כללי על כל נכסי המשלם (בניזקין מצד הסברא ד"א"כ הורעת וכו'", ובבע"ח מחמת הסברא דנעילת דלת, כמבואר בהגמ'), וההבדל ביניהם הוא רק בכחו של המחוייב בתשלומין לדחותו מעידית (דבניזק אין לו כח זה, ובבע"ח יש לו). ויוצא מזה ב' השיטות של הרא"ש: א) היות ואין להבע"ח והניזק שיעבוד פרטי על סוגי קרקעות מסויימות, לכן לא יכולים להכריח את המחוייב בתשלומין לשלם מסוג מיוחד של קרקעות. ב) לאידך, בשעה שגילה המשלם דעתו שאכן אין קרקע מסויימת "חביבה עליו", אז כבר אבד כחו לדחות הגובה מגביית קרקע זו, ושוב הוה דין קרקע זו בשוה להקרקעות שהם כ"דינו" (היינו, שהעידית יש לו אותו הדין של הבינונית לגבי הבע"ח), היות שבאמת יש רק שיעבוד - אחד - כללי על כולם בשוה, והכח לדחותו מקרקע זו אבד מחמת גילוי דעתו.

ותור"פ סב"ל שלמסקנא אפשר לגבות רק משיעבוד פרטי, ולכן אין מושג של גבייה מקרקע כזו שהיא יתירה מדינו, (כגון עידית לבע"ח), ורק בכתובת אשה נאמר חידוש מיוחד, מחמת השוני שיש בדין כתובת אשה, כמו שביאר בדבריו שהבאנו בריש דברינו.

גמ' כתובות (ח, א): "ת"ר מכר לא' או לשלושה ב"א כאחד, כולן נכנסו תחת הבעלים. בזה אחר זה, כולן גובין מן האחרון. אין לו גובה משלפניו, אין לו גובה משלפני פניו". ופי' ע"ז התוס' בד"ה "אין לו", "אומר ריב"א, שאם באו כולם בב"א כל הקודם בשטר גובה מן האחרון תחילה, ואם נזקין קדמו גובה מן האחרון אפי' היא זיבורית, ואם בא ב"ח אחריו יגבה נמי מן האחרון אם יש לו, ואם אין לו גובה משלפניו ואפי' מן העידית, והאשה משלפני פניו ואפי' הן עידי עידית", ע"כ לשון התוס'.

ולכאורה אינו מובן למה כתבו התוס' דבע"ח גובה מן העידית והאשה גובה מעידי עידית. דאם תוס' סובר למסק' שבדידי הן שמין, כמש"כ בסוף ד"ה "להוציא", "ונראה דהלכה בשלו הן שמין דהכי אית לי' לר"נ בכתובות (דף קי, א)", א"ה, במקרה שיש עידי עידית העידית נעשית בינונית, ועידי עידית הוי עידית דילי'. וא"כ, למה כתב תוס' "עידי עידית" ו"עידית", ולא שהניזק גובה מזיבורית והבע"ח בבינונית והאשה מעידית.

וגם למה דיבר התוס' במקרה כזה שהבע"ח גובה בינונית, הא הי' חידוש יותר גדול לומר שהבע"ח בא לאחר כתובת אשה, והיא מקבלת בינונית והבע"ח מקבל עידית, שאז יוצא שכ"א מהם מקבל שלא כדינו דזה חידוש יותר גדול, משא"כ במקרה שכתב התוס' שהבע"ח גובה בבינונית - כדינו.

ולכאורה יש לתרץ כ"ז בדוחק, דזה שכתב התוס' דוקא הכי, הוא מפני שאז יוצא דגובין בדיוק הפוך מהסדר הרגיל, משא"כ אי הבע"ח גובה עידית והאשה מקבלת בינונית. וזה שכתב שהבע"ח גובה מעידית ולא בינונית (אף שלכאורה היא נחשבת כבינונית), הוא משום שלא רצה להשתמש במילת בינונית דזה נראה כדינו ממש. אבל זה דוחק גדול, כיון דבשלו הן שמין אין נ"מ בין עידית זו לבינונית.

בב"ק דף ט, א "אמר רב אסי כספים הרי הן כקרקע למאי הלכתא . . אלא לשני אחים שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן, והא אמרה רב אסי חדא זימנא, דאיתמר האחים שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן, רב אמר בטלה מחלוקת, ושמואל אמר ויתר, ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות".

ועי' ברש"י שמביא ב' פירושים בדברי רב אסי: (א) כאילו כתוב רביע בקרקע או רביע במעות, שמשלם רק רביע אחד, במה שרוצה קרקע או מעות. (ב) שמשלם ב' רבעים א' בקרקע וא' במעות כפשטות הלשון דרביע בקרקע ורביע במעות.

ובתד"ה "ורב אמר בטלה מחלוקת" כתב: "משמע דלא מצי לסלוקי בזוזי מדקאמר בטלה מחלוקת. ותימה מ"ש מדרב אסי דאית לי' שיכול לסלקו בזוזי באותו רביע שנטל מכח ירושה", ע"ש.

וכתב מהרש"ל, דקושיית תוס' היא רק לל"ק דרש"י אבל לל"א של רש"י לא קשה, דהרי גם לרב אסי הרביע שמשלם מדין ירושה משלם דוקא בקרקע, ולא מצי לסלוקי בזוזי.

אבל ב'כוס ישועות' חולק עליו, דאיך אפשר לומר דתוס' אזיל לל"ק דרש"י והרי תוס' בעצמו בד"ה "רב אסי", ס"ל כלשון ב'. וגם אינו מובן לשון התוס' "באותו" רביע שנטל מכח ירושה, והרי לל"א אינו נוטל רק רביע אחד. ולכן מפרש דתוס' קאי לל"א דרש"י דגם לל"א הרביע שמשלם מכח ירושה משלם בקרקע או במעות. דמצי לסלוקי בזוזי, ונוסף ע"ז משלם עוד רביע במעות מדין לוקח באחריות. וכן מוכרח לומר דגם לל"א מצי לסלוקי בזוזי באותו רביע, דאל"ה אינו מובן הלשון כספים הרי הן כקרקע, עי"ש.

וצ"ע בדבריו, דמפרש דגם לל"א כוונת הלשון "כספים הרי הן כקרקע" היא דאף מה שמחויב לשלם מקרקע יכול לשלמו בכסף, דמעלת הכסף היא כמעלת הקרקע. דא"כ אינו מובן מה שאומרת הגמ' (שם) דא"א לומר דהמימרא של רב אסי כספים הרי הן קרקע קאי על המקרה של האחים שחלקו וכו', דהא אמרה רב אסי חדא זימנא.

דהרי לפי ביאורו, לל"א, המימרא של "כספים הרי הן כקרקע", והמימרא השני' של רב אסי ד"נוטל רביע בקרקע ורביע במעות", מדברים על שני דברים שונים לחלוטין. דכספים ה"ה כקרקע בא לומר, שגם הרביע שמחוייב לשלם בקרקע מדין ירושה, יכול לשלם בכסף. ו"נוטל רביע בקרקע ורביע במעות" מחדש שמחוייב לשלם ב' רבעים א' שעיקר חיובו בקרקע, וא' שעיקר חיובו במעות, וסה"כ צריך לשלם חצי, ושפיר איצטריכו ב' המימרות.

ולכן לכאו' מוכרחים לפרש, דלל"א כוונת הלשון כספים הרי הם כקרקע היא לומר שיש לו חיוב לשלם גם מכסף וגם מקרקע, שזהו אותו תוכן של משלם רביע בקרקע ורביע במעות, שלכן אומרת הגמ' דאמרה רב אסי חדא זימנא, ולפ"ז לל"א לא נאמר לרב אסי דהרביע של קרקע יכול לשלם גם במעות, וקושיית התוס' א"ש רק לל"ק של רש"י, וכדברי מהרש"ל, וצ"ע.

[ועי' בתורת חיים שנתקשה באמת שהלשון כספים ה"ה כקרקע אינו מובן כ"כ לל"א].

בגליון הקודם [תתלא], הביא הת' י"צ ברמן את דברי התוס' בד"ה "ועדים זוממין" (ב"ק ד, ב) "פי' ריב"א דאפי' שילם ע"פ העדים זוממין חייבין, דלא שייך בממון "כאשר זמם ולא כאשר עשה", דאפשר בחזרה. ור"י מפרש דל"צ להאי טעמא דגבי ממון מחייבינן להו בק"ו, דגבי ממון עונשין מן הדין".

ורצה לבאר למה הריב"א לא ס"ל כהר"י דחייב גם במקרה ששילם כבר, מצד הק"ו, ע"פ דברי המהר"ל דהדין ד"כאשר זמם ולא כאשר עשה", אינו גזה"כ, אלא יש לזה טעם, דכ"ז שרק זמם, יש פס"ד של בי"ד בעולם על דבר פלוני, לדוגמא מלקות, וכשהוזמו העדים, נתהפך פס"ד זה עליהם. אבל כשנתבצע כבר הדין, אין שום פס"ד קיים בעולם לעונש זה (שהרי כבר נעשה), ואין מה שיתהפך להעדיפ זוממין.

ועפ"ז ביאר, מה שהריב"א לא קיבל את דברי הר"י שיש כאן ק"ו דאם חייב רק כאשר זמם, כ"ש שחייב כאשר עשה. דהריב"א ס"ל כביאור המהר"ל הנ"ל, ולפ"ז ליכא ק"ו, דאדרבה יש סברא לחייבו כאשר זמם יותר מכאשר עשה, וכנ"ל עכת"ד.

אבל כד דייקת א"א לומר כן, דאם הריב"א מקבל סברת המהר"ל אינו מובן מה שאמר דבממון אף פעם לא נקרא כאשר עשה, דאפשר בחזרה. דאם הנקודה דכאשר עשה, הוא דעי"ז הפס"ד כבר לא קיים בעולם, כיון שהמעשה נגמר, הרי גם בממון כן הוא דאחרי ששילם מה שמחוייב, כבר אין פס"ד בעולם שישולם סכום זה, שהרי כבר שולם. וזה לא משנה דאפשר בחזרה, דסו"ס עכשיו שולם וכבר קויים הפס"ד. ואם הריב"א אומר דבממון גם כשכבר שולם, לא נקרא כאשר עשה, מובן שלא קיבל סברת המהר"ל, ודלא כדברי הנ"ל.

בגליון האחרון [תתלא] כתב הרב יי"צ קלמנסון שי', דהא דשן ורגל חייבים רק "בשדה אחר" (חצר הניזק), אפשר לבארו בב' אופנים: א) מצד המזיק - דהתורה חייבה על ההיזק דשו"ר, רק כשהבהמה הלכה במקום שלא הי' לה רשות. ב) מצד הניזק - דהתורה חייבה על ההיזק דשו"ר, רק כשהזיק נכסיו של הניזק שנמצאו במקום שהי' לו רשות להניחם.

וא' מהנפק"מ בין ב' אופנים אלו הוא, כשהזיק השור בחצר (רה"י) שאינה של שניהם; דלאופן הא' ה"ה חייב, דהרי הזיק במקום שלא הי' לה רשות ללכת. משא"כ לאופן הב' ה"ה פטור, משום שלניזק לא הי' רשות להניח שם נכסיו.

והוכיח לפ"ז, דבסברא זו פליגי הבבלי והירושלמי: דבבבלי מבואר (ב"ק כג, א) דבנידון דחצר שאינה של שניהם ה"ה פטור מחמת האי קרא ד"ובער בשדה אחר". משא"כ בירושלמי מבואר (פ"ק ה"ב), דמחמת האי קרא אין לפטרו (ויעויין בדבריו איך שביאר עפ"ז עוד פלוגתא בין הבבלי והירושלמי. ואכ"מ).

ב. והנה לכאו' יש עוד נפק"מ בין ב' אופנים אלו, והיא כשהבהמה כשהלכה ברה"ר דרסה על עץ ארוך והזיקה על ידו ברה"י; דלאופן הא' (הירושלמי) צ"ל פטור, משום שהלכה במקום שהי' לה רשות ללכת. משא"כ לאופן הב' צ"ל חייב, משום שהזיקה נכסיו של הניזק במקום שהי' להניזק רשות להניחם. ועד"ז הוא לכאו' בדין התיזה צרורות בהילוכה ברה"ר והזיקה ברה"י (אף שהיש"ש מחלק בין הדינים, אמנם מהטור מוכח לא כדבריו. ואכ"מ).

ואכן בדין זה פליגי הראשונים; דהרא"ש כתב (בריש מכילתין) דלדעת הרי"ף הרי ב'עץ ארוך' יהא פטור (וכן דייק הש"ג, מהא דהשמיט הרי"ף הדין דהתיזה צרורות, שפסק ר"ז דחייב - דהוא משום דסב"ל דלדינא ה"ה פטור). ברם, הרמב"ם (נזק"מ פ"ב) פסק, דבהתיזה לרה"י ה"ה חייב (וכן פסק הטור גם במקרה דהתיזה וגם במקרה דעץ ארוך).

ולכאו' - לפי דבריו של הרב הנ"ל - צ"ע בשיטת הרי"ף, דנמצא שפסק כפי סברת הירושלמי נגד סברת הבבלי (דהרי, כנ"ל, לפי סברת הבבלי צ"ל חייב בכה"ג)?!

ג. ואכן בספרו ('רשימת שיעורים' סי' יז) דן בזה הרב הנ"ל (ודא"ג, כאן המקום עבורי להודות לו ברבים על ספריו הנפלאים שמו"ל 'תמידים כסדרם' - על המס' הנלמדות בישיבה, 'ומוספים כהלכתם' - על עוד סוגיות וענינים, אשר יש בהם תועלת מרובה עבור התלמידים והלומדים. ויה"ר שימשיך כך להגדיל תורה ולהאדירה, ועי"ז גם לקדש שם ליובאוויטש ורבינו זי"ע), והעלה, דלדעת הרי"ף הרי באמת - גם להבבלי - הסברא הוא כאופן הא' הנ"ל, ושלכן פסק דבעץ ארוך ה"ה פטור.

והא דבבבלי פסקינן דבשדה שאינה של שניהם ה"ה פטור, מטעם 'ובער בשדה אחר' - שאינו מתאים לכאו' לפי אופן זה כמשנ"ת? כתב לבאר, דאכן יסוד הדין דחייב רק בחצר הניזק הוה מאותה סברא - שחייבים רק כשהלכה במקום שלא הי' לה רשות ללכת בה, אמנם אחר שכך הוקבע הדין, אז נשאר הדין כן - שמחוייבים רק על היזק בחצר הניזק גם במקרים שלא שייך סברא זו (כמקרה זו דחצר שאינו של שניהם). "דכך היא המדה בתורה דלאחר שנקבע הדין משום טעם דהוי בד"כ כן, הוי כן הדין בכל גווני אפי' באופן דלא יהא שייך הטעם וכו'".

אמנם לענ"ד עצ"ע בסברא זו; דזה ודאי שלפעמים יש דין שהוקבע מחמת טעם מסויים, ואז נשאר הדין גם במקרים דלא שייך הטעם, אבל זהו רק כשיודעים שזהו אכן הטעם להדין. אבל כאן הרי התורה לא גילתה לנו מדוע צ"ל דוקא "וביער בשדה אחר", וא"כ כשבאים לדון ולמצוא הטעם (או בהגדרה) לדין זה, ורואים שהדין קיים גם במקרים מסויימים שבהם לא שייך טעם מסויים, אז מדוע נקבע שזהו הטעם להדין?!

ובמילים פשוטות: באם אפשר לפרש שהטעם ל"וביער בשדה אחר" הוא כמו ההסברה של הרמב"ם (ודעימיה), ואז יתאים הטעם גם להדינים איך שנפסקו בגמ'; אז מדוע בחר הרי"ף לפרשו בענין אחר, ושאז צריך לומר שאכן לא כל הדינים מתאימים עם טעם זה, אבל כך היא המדה בתורה וכו'?

ד. ולכן אולי יש להציע אופן חדש בביאור האי דינא ד'ובער בשדה אחר', והוא: שהתורה גילתה שהמחייב בשו"ר אינו מעשה האכילה או ההליכה עצמם, אלא הכניסה לרשותו של הניזק שלא ברשות.

ביאור הדבר: היות ואכילה והליכה הן "אורחיה", לכן אינם נחשבות ל"מעשה מזיק" להתחייב עליהם (ובשבילן), אלא דזה שהמזיק הכניס בהמתו (או לא מנעה מלהיכנס) לרשות הניזק, הרי במעשה זה התחייב להניזק על כל מה שיקרה ע"י בהמתו שם.

דוגמא לדבר: "בור", ד'המעשה מזיק' המחייב אינו המעשה של עשיית היזק, דהרי זה בא ע"י הניזק בביאתו אל הבור, אלא המעשה המחייבו הוא כריית הבור; שעצם הדבר שהוא עשה תקלה, מחייבו, באם יפול איזה דבר לתוכו.

(וההבדל בין דרך זו להדרכים הקודמות, מובן: דבהקודמות הרי 'מעשה מזיק' המחייבו הוא האכילה וההליכה, אלא שיש תנאים בחיוב זה - שחייב רק במקום שאין לו רשות ללכת, או שחייב רק במקום שלא הי' רשות להניזק להניח שם חפציו. משא"כ לפי דרך זו הרי המעשה המחייבו הוא הכניסה לרשותו של הניזק).

ובאם כנים הדברים מבואר היטב שיטת הרי"ף; שאכן פטור בחצר שאינה של שניהם, משום דלא נכנס לרשותו של ניזק להתחייב לו בכניסתו שלא ברשות, וה"ה פטור גם בדרסה על עץ ארוך, היות שלא נכנס לחצר הניזק כדי להתחייב לו. ועצ"ע.