שבת ז, א רש"י ד"ה 'אלא בד': "דכיון דלא גבוה המחיצה י' הוי כרמלית אלמא איפכא שמעינן לה".

ולכאורה צ"ב מהו "איפכא שמעינן לה", דלההו"א הפשט 'ותופסת עד עשרה' הי' שכדי להיות כרמלית צריך מחיצות עשרה ופרש"י "כגון בקעה המוקפת גדר והיא יתירה על בית סאתיים ולא הוקפה לדירה", והיינו דפשוט דמקום מוקף מחיצות הוי רה"י, והא דיש הו"א דכרמלית צריך מחיצות עשרה הכוונה כרמלית דקרפף יתר מבית סאתים. וע"ז לכאורה יש ראי' דאף בלי מחיצות י' הוי כרמלית מהא דבית שאין תוכו י' דינו ככרמלית. אבל לכאורה עדיין אין הכרח שאם יש י' בקרפף לא הוי כרמלית. וא"כ מהו ה"איפכא שמעינן" דאף בלי י' הוי כרמלית.

[דא"ג מענין לענין, לכאורה יש להביא ראי' מרש"י ד"ה 'דעד', דס"ל לרש"י כשיטת הרבוותא (הובא ברשב"א לעיל ה, א) דאם הניח חפץ בידו של עני הנמצא למעלה מי' ברה"ר חייב דידו של עני חשבו כהרשות אפילו אם זה למעלה מי' ואפילו לבעי השני'. דהא רש"י ביאר הא דכרמלית תופסת עד עשרה ג"כ הכוונה לאויר ולא לדבר מסויים, דבדבר מסויים אם זה פחות מדע"ד א"כ אפילו למטה מי' זהו מקום פטור, ואם זה דע"ד א"כ למעלה מי' הוא רה"י וא"כ ע"כ הכוונה לאויר. ולכאורה הי' אפשר לומר שמדובר באדם העומד שם ומלמעלה מי' דינו כמקום פטור ולמטה מי' דינו ככרמלית. אבל אי ס"ל לרש"י דיד למעלה מי' דינו כלמטה מי' מובן.]

ידועה המחלוקת בין רש"י והרמב"ן בעמוד שגבוה י' ורחב ד' אי אמרינן שרה"י עולה עד לרקיע או לא, דברש"י ז, א ד"ה 'עד' מפורש דגם בעמוד אמרינן דעולה עד לרקיע. וברמב"ן לקמן (צט, ב) מבואר דלא אמרינן, דכיון דאין לו מחיצות אין על רה"י זו הדין דעולה עד לרקיע.

וכבר ביארו האחרונים (חי' הגר"ח הלוי על הרמב"ם, אבנ"ז ועוד) דיסוד הדין דרה"י עולה עד לרקיע הוא משום דכיון דרה"י יש לו מחיצות אמרינן על המחיצות גוד אסיק מחיצתא והמחיצות עולות עד לרקיע, וא"כ רש"י לשיטתו דס"ל דבעמוד אמרינן גוד אסיק מחיצתא, משו"ה גם בעמוד עולה עד לרקיע. אבל הרמב"ן ודעימי' ס"ל דגדר רה"י של עמוד אינו משום מחיצות אלא משום שחלוק מרה"ר וממילא ג"כ לא אמרינן דרה"י עולה עד לרקיע והדברים עמוקים.

ולכאורה צ"ע בזה דהנה בגמ' מבואר דהא דכרמלית תופסת עד עשרה הוא מקולי רה"ר, והיינו דהי' מקום לומר דכרמלית תופסת עד לרקיע כרה"י ורק שחכמים נתנו לכרמלית קולי רה"ר ותופסת עד עשרה.

ולכאורה אי נקטינן דהא דרה"י עולה עד לרקיע הוא משום מחיצות, היינו דגוד אסיק מחיצות עד לרקיע, א"כ איך שייך בכלל הו"א שכרמלית יעלה עד לרקיע, וא"כ לא שייך לומר דהא דאינו תופס אלא עד עשרה הוא מקולי רה"ר.

וע"כ צ"ל לכאורה דהא דרה"י עולה גם לרקיע הוא דין דרשות, דכל אויר שכנגד הרשות דינו כהרשות (כמבואר שם בהגר"ח בשיטת הרמב"ם), וא"כ הי' מקום לומר דגם בכרמלית יהא דינו כרה"י שעולה עד לרקיע, וזהו ומקולי רה"ר בכרמלית שאינה תופסת אלא עד עשרה. וצ"ע.

א. בגמ' שבת ו, ב איתא: "אמר מר אם הוציא והכניס בשוגג חייב חטאת, במזיד ענוש כרת ונסקל. בשוגג חייב חטאת, פשיטא, במזיד ענוש כרת ונסקל אצטריכא ליה. הא נמי פשיטא הא קא משמע לן, כדרב דאמר רב מצאתי מגלת סתרים בי רבי חייא וכתוב בה איסי בן יהודה אומר אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, ואינו חייב אלא אחת. איני, והתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. והוינן בה מנינא למה לי, ואמר רבי יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת? אלא אימא אינו חייב על אחת מהן, והא קא משמע לן הא מהנך דלא מספקן".

ובתוס' בד"ה 'הא קמ"ל כרב': "מכאן מדקדק ר"י דלא קתני איסי אינו חייב על אחת מהן אלא אסקילה אבל חטאת חייב על כולם דאי קאי אחטאת א"כ כי פריך בשוגג חייב חטאת פשיטא הו"ל לשנויי הא קמ"ל כרב דהא דמשני במזיד ענוש כרת ונסקל איצטריכא ליה לא משני מידי ומעיקרא ודאי לא היה ידע דמיירי בסקילה מדפריך מדר' יוחנן דמיירי בחטאת והיינו משום דאינו חייב אלא אחת לא מצי לאוקמי בסקילה דאטו בתרי קטלי קטלינן ליה אבל כי קמפרש דאינו חייב על אחת מהן קאמר איסי אז ידע שפיר דלא איירי איסי אלא בסקילה דלא פליג אמתני' דכלל גדול דקתני מניינא למימר דחייב על כל אחת ואחת וכו'", עכ"ד.

והנה בשא"ר ג"כ פי' כמו התוס', אבל הביאו ראי' (לא מטעם דלא פליג איסי אמתני', כ"א) מדברי איסי גופא, ראה ברמב"ן בסוגיין: "כתב רש"י ז"ל יש בהן אחת שאינו חייב עליה מיתה, וכן הוא בודאי דחייבין על כולן במזיד כרת ובשגגתן חטאת, דאי ס"ד דפטור מ"מ קשיא מנינא למה לאיסי, דקתני ארבעים חסר אחת לומר לך שאם עשאן כולן בהעלם אחת שהוא חייב ארבעים חטאות חסר אחת, אלא ודאי לא פטר איסי אלא מסקילה", ועד"ז ברשב"א "וכן נראה ודאי דדוקא מיתה הוא דאינו חייב אבל חטאת חייב על שגגתה, מדמני נמי ארבעים חסר אחת דאי לא מחייב עליה לא כרת ולא חטאת אם כן אמאי מני להו בארבעים חסר אחת" וכעי"ז בשא"ר בסוגיין (ראה בר"ן וריטב"א).

וצ"ע, מהו הטעם שהתוס' הוצרכו לטעמא דלא פליג אמתני', ולא פי' כשא"ר דמוכח מל' איסי גופא? וביותר צ"ע, שהרי התוס' בעצמם, בד"ה ואמר רבי יוחנן כ' "אין צריך לפרש דפריך דמסתמא לא פליג איסי עלה אלא מדברי איסי נמי יש לדקדק כן מדקתני מניינא כדדייק לקמן בכלל גדול", וא"כ הרי התוס' בעצמם נחתו לכך, וכ': א. שאפשר להביא ראי' מהמנין שבל' איסי בן יהודה גופא, וגם מבואר. ב. שהתוס' סוברים שראי' זו עדיפא1, וא"כ למה בד"ה שלפניה הוצרך להטעם דלא פליג על המשנה?

והנה עי' במהרש"א (על תוד"ה הא קמ"ל) שעמד ע"ז וכ' דהדיוק מנינא למה לי בדברי איסי "היינו למאי דגרסי בדברי איסי ואינו חייב אלא אחת, אבל למאי דמסיק לומר ואינו חייב על אחת מהן, ניחא מנינא, דה"ק ל"ט מלאכות הן ואינו חייב רק ל"ח חטאות שעל א' מהן אינו חייב חטאת" וכו', יעו"ש.

ולא זכיתי לרדת לעומק דבריו הק', הרי מבואר ברש"י בסוגיין ולהלן בפרק כלל גדול, דהך דיוק מנינא ל"ל הוא משום דהא מני להו ואזיל, וא"כ גם להגירסא "ואינו חייב על אחת מהן" למה לי' למימר המנין דמ' חסר אחת, ליתני המלאכות ויאמר "ואינו חייב על אחת מהן" וכיו"ב (ועי' בשפ"א שהק' עד"ז על המהרש"א)?

ועוד לא הבנתי, דאיך אפ"ל דאם הי' הגירסא בדברי איסי כמו בהמשנה בפרק כלל גדול הי' אפשר לדייק באמת מדבריו גופא דלא מיירי לענין חטאות, דהנה יעויין בר"ן להלן (סט, א בד"ה דידע לי' בתחומין) שכ' (בא"ד) "ובדידע לי' בלאו דהבערה ואליבא דר"י לא מצי לאוקמה, משום דמתני' לא מתוקמה כוותי', דהא חשיב הבערה בהדי מלאכות", הרי מבואר להדיא דאף בהך מתני' דכלל גדול גופא, אף דתני מנינא, הי' אפ"ל דסבר כר"י ואיכא רק ל"ח חטאות, אי לאו משום דתני לה להבערה בהדיא בהדי אבות מלאכות2 (ובדברי הר"ן ק' ביותר, דהא הוא פי' בסוגיין כשא"ר)?

ועי' בשפ"א שהק' לאידך, על שא"ר דאיך אפשר ללמוד ממנינא דאיסי כו' ע"ש (ועי' במהר"ם, ולכאו' נתכוונו לדבר א'), ועכ"פ צלה"ב סברות הראשונים, ובמאי קמיפלגי?

ב. והנראה בזה בהקדם, דהנה בהא דילפינן ממניינא דארבעים חסר אחת שאם עשה כולם בהעלם אחד חייב על כאו"א אפשר לבאר בב' אופנים: א) אפ"ל בפשטות, שבזה שהמשנה משמיעינו מנין החטאות שאפשר להתחייב, ילפינן מזה שגם כשעשאן כולן בב"א מתחייב במנין זה של חטאות (דהא זה דמתחייב בחטאת על כל מלאכה בפנ"ע ידעינן מזה שמנה כל המלאכות).

ב) אך אפ"ל באו"א קצת, דהנה עי' בפרש"י בסוגיין (בד"ה אינו חייב אלא אחת) שכ' "השתא משמע אם עשאן בהעלם אחד, שלא נודע לו בין כל אחת ואחת שחטא אינו חייב אלא אחת, דכל חילול דשבת גוף אחד של עבירה הוא". והיינו דהדין הוא דבגופין מחולקין חייב חטאת על כל גוף וגוף בפנ"ע גם כשעשאן בהעלם א' (וזהו בכל עבירות, וכמו בא על חמש נידות בהעלם אחד, שחייב חמש חטאות משום שהן גופין מחולקין (עי' כריתות (טו, א) ובכ"מ). וטעם ההו"א שלענין שבת אם עשה כל המלאכות בהעלם א' אינו חייב אלא אחת הוא משום דאפ"ל דשבת נחשב לגוף א' של עבירה, שהעבירה היא חילול השבת (וכמו שהוא לפי האמת היכא שעשה כל המלאכות בשגגת שבת וזדון מלאכות, כדתנן ברי"פ כלל גדול). וא"כ אפ"ל דבהמנין שבהמשנה משמיעינו התנא ההגדרה של המלאכות, שנחשבות לל"ט מלאכות פרטיות, ולא לגוף א' של מלאכה.

והיינו דלאופן הא', מהמנין שבמשנה לומדים הדין בפועל, שזהו מספר החטאות שמתחייב, ומכיון שמתחייב מנין זה של חטאות (וע"כ מיירי כשעשאן בהעלם א', דאל"כ אי"צ מנין, דמזה שהתנא חשיב כל המלאכות ידעינן שיש חיוב חטאת על כ"א מהם), הרי נשלל הסברא ד"אינו חייב אלא אחת". ולאופן הב' אין התנא משמיעינו הדין בפועל (דבהעלם א' חייב על כאו"א) כ"א סיבת הדין, דכיון דנחשבים ל"ארבעים חסר אחת" אבות מלאכות, א"כ הרי אין הם "גוף אחד", ובמילא ידעינן דאף בהעלם א' חייב על כאו"א בפנ"ע.

והחילוק בין ב' האופנים הוא דלאופן הא', הנה ממנין זה שמעינן ג"כ לאפוקי מאיסי דאמר אינו חייב על אחת, דכיון דאשמועינן התנא שסכום החטאות שמתחייב הוא לט, במילא שמעינן שאין שום מלאכה שאין בה חיוב חטאת. אבל לאופן הב', הרי התנא לא מיירי כלל מחיוב חטאות כ"א מהגדרת המלאכות, שהם מוגדרים כל"ט מלאכות מחולקות (ורק שמזה במילא מסתעף הדין שאם עשאן בהעלם א' חייב על כאו"א, וכנ"ל), א"כ אין מזה שום משמעות לאפוקי מדאיסי, דהא י"ל שפיר שהל"ט מלאכות הם גופין מחולקין, ומ"מ יש א' מהן שמפני איזה סיבה אין בה חיוב חטאת, ומ"מ שמעינן מזה דאם עשאן בהעלם א' חייב על כאו"א מהשאר בפנ"ע.

ג. והנה בדברי רש"י בסוגיין לכאו' יש לדקדק, שבד"ה חייב על כאו"א כ' "ובא להודיענו סכום החטאות שאדם חייב באיסורי שבת בהעלם אחד, ואשמעינן ארבעים חסר אחת הן, ותו לא, שאפילו עשה תולדותיהן עמהן אינו מביא על התולדה היכא דעשאה עם אביה, דהוה ליה כעושה וחוזר ועושה, דכולה חדא עבירה היא". ולכאו' הדברים צ"ע, הרי רש"י בעצמו פי' לפנ"ז שיסוד ההו"א שאינו חייב אלא אחת הוא משום דהו"א דשבת גוף א' של עבירה (וכמובא לעיל), וא"כ במאי דשמעינן מהמשנה דחייב על כאו"א, הו"ל לבאר שהחידוש הוא שלילת הו"א הנ"ל, ולמה פי' כאן שהחידוש הוא דין אחר לגמרי (שאין חייבין על תולדה במקום אב)?

ולכאו' הביאור בזה הוא דכן הוא לפי האמת, דהנה להלן בגמ' (סט, א) הובא ג"כ הא דר"י שמהמנין שבהמשנה ילפינן שאם עשאן בהעלם א' חייב על כאו"א. ומבואר בראשונים שם שאין הכוונה להדין (והסברא) דגופין מחולקין, דהא זהו משנה מפורשת בתחלת הפרק "כל היודע שהוא שבת כו' חייב על כל אב מלאכה", כ"א הכוונה לחידוש אחר, שאפשר להתחייב במנין זה של חטאות. [עי' ברמב"ן שם "והא דא"ר יוחנן מנינא למה לי שאם עשאן כולן בהעלם אחד שחייב על כל אחת ואחת. פי' ללמד ששגגת כרת שמה שגגה אע"פ שהזיד בלאו או שידיעת תחומין ידיעה, אבל חלוק מלאכות מרישא שמעת מינה דקתני חייב על כל אב מלאכה ומלאכה וכדאמרינן עלה חלוק מלאכות מנא לן, אלא דהוי אמינא התם ביודע מקצת ושוגג במקצת לגמרי", ועד"ז בשא"ר שם.]

וא"ש, שבביאור ההו"א שבדברי איסי, פרש"י שהו"א שהשבת גוף א' של עבירה. אבל בביאור דיוק ר"י בהמשנה בכלל גדול, אין לפרש שהחידוש הוא שלילת אותו הו"א, דזה שמעינן מהמשנה הראשונה שבפרק שם, וכנ"ל, ולכן פי' רש"י בזה לפי האמת שהחידוש הוא בענין אחר.

ד. והנה עי' בפנ"י בסוגיין על תוד"ה וא"ר יוחנן שכ' "מיהו לולי דברי תוס' היה נראה לי דמדאיסי גופא לא מוכח מידי דאע"ג דקתני אינו חייב אלא אחת אפ"ה שייך למיתני מניינא דארבעים חסר אחת למעוטי שובט ומדקדק כדאיתא לקמן . . ועוד דאיצטריך נמי מניינא דארבעים חסר אחת לאפוקי תחומין דלא הוי אב מלאכה כלל . . או למעוטי מחמר, והא דאמרינן בפרק כלל גדול דמניינא איצטריך לכדר"י היינו משום דלמעוטי הנך דכתיבא לא איצטריך למיתני תרי זימני דהא בסיפא נמי קתני הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת אלא על כרחך דחד למעוטי הנך וחד לכדר"י".

והנה לפי דרכו לכאו' לא הי' צריך לכל זה, דהא אפ"ל דאין לדייק מדברי איסי מאחר דאיסי לא מנה לכל המלאכות, והך דיוק דמניינא למה לי, הוא רק משום דהא מנה להו ואזיל, וכפרש"י. אלא ע"כ פשיטא להו להתוס' דגם איסי מנה את כל המלאכות (וכמ"ש השפ"א), והיינו משום דהמשמעות הוא דאיסי אמר אותו לשון כמו בהמשנה, ורק שהוסיף המלים "ואינו חייב על אחת" (ולההו"א "ואינו חייב אלא אחת"). ומזה גופא יליף התוס' שגם המנין שבסוף המשנה נמצא בדברי איסי, כי השינוי היחידי והחידוש שבהמגילת סתרים ביחס להמשנה הוא רק הא ד"ואינו חייב על אחת" (ובפשטות, משום דאל"כ הו"ל להגמ' להעתיק גם אידך חידושא שבהמגילת סתרים).

ועפ"ז יש לבאר דיוק ל' התוס' (שם בד"ה וא"ר יוחנן) שכ' "אלא מדברי איסי נמי יש לדקדק כן מדקתני מניינא כדדייק לקמן בכלל גדול", דלכ' צ"ע מה לו להזכיר פרק כלל גדול, והלא על דיוק זה שהובא בסוגיין קאי כל התוס' (ועי' בשפ"א שמכח קושיא זו הכריח שהתוס' הי' להם גירסא אחרת בהגמ' בסוגיין)? אך להנ"ל י"ל דזה גופא הוא כוונת התוס', דאף דמדברי איסי - כמו שהועתקו בסוגיין - אין לדייק, דהא לא נזכר מנין ב' (בסוף המלאכות), מ"מ כ' התוס' דע"כ גם מדברי איסי יש לדייק כמו שדייק בפרק כלל גדול, דע"כ ל' איסי הוא ככל ל' המשנה דשם (דהוא אותה המשנה בהוספת חידוש), וכנ"ל.

ה. אמנם כ"ז הוא בנוגע לאותה המשנה, אבל לא בנוגע לשאר המשניות שבהפרק, והיינו שהמגילת סתרים, אף שכוללת כל לשון אותה המשנה דאבות מלאכות מ' חסר א', מ"מ אין נכלל בה שאר המשניות שבפרק כהמשנה דכלל גדול אמרו בשבת כו'.

ועפ"ז יש לבאר החילוק בין התוס' ושא"ר, דהתוס' סב"ל דכיון דברייתא דאיסי אינה באה בהמשך להמשנה דכלל גדול, א"כ יל"פ שהכוונה בהמנין של איסי הוא להשמיעינו הגדרת המלאכות שהם בגדר לט גופין מחולקין. וא"ש דאף שבד"ה וא"ר יוחנן מפרש התוס' דמהמנין של איסי גופא יש לדייק שאם עשאן בהעלם א' חייב על כל או"א, מ"מ מבואר בד"ה הא קמ"ל דלא הי' אפשר לדייק מהמנין שבדברי איסי דיש חיוב חטאת בכ"א מהמלאכות, דזה לא משתמע מדבריו, וכמשנ"ת. משא"כ מהמשנה, שבא בהמשך לריש הפרק, וא"כ לא בא בהמנין לאשמועינן הסברא דגופין מחולקין, וא"כ ע"כ בא להשמיעינו סכום החטאות שאדם מתחייב, וכפרש"י, וא"כ מזה שפיר שמעינן דיש חיוב חטאת בכ"א מהם. ומאחר דמסתמא לא פליג איסי אמתני', א"כ צ"ל דאיסי מיירי רק לענין סקילה.

אבל שא"ר י"ל דסב"ל דגם בדברי איסי, הנה כשמדייקים מהמנין, מדייקים מזה סכום החטאות (או משום דסב"ל דזהו מה דמסתבר יותר לדייק מהמנין, ולא מסתבר להו שכוונת התנא בהמנין להגדרת המלאכות, כ"א להדין בפועל, או משום דסב"ל דגם בדברי איסי לא מסתבר לחדש מה שמפורש כבר במשנה אחרת (משא"כ דיוק שבמשנה אחרת), דהא מדלא חלק על אותה המשנה ש"מ שסב"ל כן, ורק להגירסא "ואינו חייב אלא אחת" אז הי' חולק עליה להדיא). ולכן כ' שפיר דמדברי איסי גופא (שאמר שסכום החטאות הוא לט) שמעינן שחיוב חטאת הוא בכולהו, וע"כ לא מיירי אלא לענין סקילה (ואי"צ ללמוד זה מהמשנה).

[וקצ"ע במ"ש תוס' בד"ה ואר"י דאין צריך לפרש דפריך משום דמסתמא לא פליג כו', ולכאו' הול"ל דלא יתכן לפרש כן, דא"כ הו"ל להגמ' להביא מתני' דרי"פ כלל גדול דקתני להדיא דחייב על כל אב מלאכה (ולומר דמסתמא לא פליג על הך משנה) ולמה להביא מדיוקא? וע"כ משום דרוצה להביא מדברי רבי יוחנן דאפשר לדייק כן, דמזה שמעינן דגם בדברי איסי אפשר לדייק כן3, וא"כ למה כ' התוס' רק דאי"צ? וי"ל בזה, ואכ"מ.]

ו. והנה בתד"ה הא קמ"ל ממשיך "ואתי שפיר הא דבריש פרק כלל גדול קאמר ארבי יוחנן דאמר שאם עשאן כולם בהעלם אחת חייב כו' דידע לה לשבת במאי ומפרש דידע לה לתחומים ואליבא דר"ע, ולא מצי למימר דידע לה בדאיסי4 דהא אכולהו חייב חטאת, וכן פירש בקונטרס".

ולכאו' בזה צ"ע ביותר, הרי התוס' ביארו שהראי' שאיסי סובר דיש חיוב חטאת בכל המלאכות הוא משום דלא פליג על המשנה, והראי' שהמשנה סובר כן הוא משום דתנא מנינא. ואח"כ ממשיך דמאחר שיש ראי' שאיסי סובר כן, א"כ א"ש דלא הי' יכול לומר להלן דידע לי' בדאיסי, כיון דאיסי מודה דיש חיוב חטאת בכולם. וזה תמוה ביותר, דהא הטעם שאינו יכול לומר שם דידע לי' בדאיסי הוא משום שבאותה המשנה תני מנינא, וא"כ אותה משנה כשלעצמה אינה יכולה לסבור דיש אחת שאין בה חיוב חטאת (ואי"ז תלוי כלל מה סובר איסי, ואדרבא, כל הראי' לדעת איסי הי' משום שלא פליג על אותה משנה)?

ולכאו' הי' אפשר לפרש דברי התוס' באו"א, דמאי דקאמר "וא"ש" לא קאי על מאי דקאמר בדעת איסי, כ"א על הדיוק בדברי המשנה. ויתפרשו דבריהם כך: איסי בודאי אינו חולק על המשנה, ומדברי המשנה יש להביא ראי' דסב"ל שיש חיוב חטאת בכאו"א מהמלאכות, מאחר דתני מנינא. ואח"כ ממשיכים התוס', דלפי מה שכתבו [שמדברי המשנה דתני מנינא מוכח דסב"ל דיש חיוב חטאת בכולם] א"ש דלא קאמר להלן דידע לי' בדאיסי [כיון דאותה המשנה ע"כ סובר דיש חיוב חטאת בכולן, היינו דבאמת כוונת התוס' כמשנת"ל בהקושיא].

אמנם בדברי הר"ן מפורש דלא כן, שכ' "והיינו דאמרינן בפרק כלל גדול . . דידע לי' לשבת במאי . . ולא מפרקינן דידע לי' בהך חדא דאיסי, משום דכי קאמר איסי אינו חייב על אחת מהן סקילה הוא דקאמר אבל חטאת בכולהו חייב". וא"כ הדק"ל?

ולכאו' אפשר ליישב זה לפמשנ"ת, דבמה שמביא שם שאם עשה כולם בהעלם א' חייב על כאו"א, אין מזה ראי' דיש חיוב חטאת על כאו"א, דאין הכוונה שיש סכום זה של חטאות (שא"כ נשלל בדרך ממילא הסברא דאינו חייב על א' מהם חטאת), כ"א דממיעוט זה שמעינן דאפשר להיות ידיעת השבת בענין אחר (בתחומין וכיו"ב) ולא במלאכה, וכמבואר בראשונים שם, וכנ"ל. ואם הי' אפ"ל דידע לי' בדאיסי, אז באמת לא הי' נשמע דבר זה מהמשנה. ורק שלפי האמת, מהמיעוטים של המשנה נלמד דיש חיוב חטאת בכולהו. ושפיר כ' הר"ן דבהסוגיא שם (לפי ההבנה בילפותא ממנינא בהסוגיא שם) הי' אפ"ל דידע לי' בדאיסי, אבל לפי מה דידעינן באמת בפי' דברי איסי א"א לומר כן (וכשמבאר הר"ן שלפי האמת א"א לפרש בהמשנה דיש אב א' (הבערה) שאינה מלאכה (ואין בה חיוב חטאת), אז כבר אפשר ללמוד זה לפי האמת ממה שנמנה הבערה בין האבות, ואי"צ לדייק זה ממנינא (לפי הפי' בהדיוק מהמנינא כפי שזה לפי האמת). ועצ"ע).

אך באמת בדברי התוס' אי"צ לכ"ז, כי באמת התוס' לא כ' שיש ראי' מהמשנה דיש חיוב חטאת בכל א' מהמלאכות. רק שהתוס' כ' דיש ראי' מסוגיין דאיסי לא מיירי לענין חטאת, וע"ז הוק' להם דהוא מוכח מסוגיין (ממה דמק' על איסי מר"י) דמעיקרא סבר המקשן דאיסי מיירי לענין חטאות, ועכצ"ל דלאחרי דקאמר "אימא ואינו חייב על אחת" אז פי' דברי איסי באו"א, וצ"ל הטעם משום [דסב"ל להך תרצן] דלא פליג על המשנה וסב"ל דבמשנה יש הכרח דתני מנינא. אבל התוס' עצמם לא הביאו ראי' לא ממנינא דהמשנה ולא מסברת לא פליג.

וע"ז כ' התוס' דלפמ"ש דמוכח מסוגיין (דאל"כ במאי דקאמר מזיד איצטריכא לי' לא משני מידי) דאיסי לא מיירי לענין חטאת [ואפ"ל היסוד דהגמ' לזה משום דלא פליג, אבל עכ"פ לפמ"ש דמוכח כן מסוגיין] א"כ א"ש דלא קאמר דידע לי' בדאיסי, והיינו דיסוד דברי התוס' הוא רק הראי' מסוגיין (וכלשונו בתחלתו "מכאן יש לדקדק"), והראי' מהמשנה כו' הוא רק לבאר השינוי שיוצא לפ"ז. וק"ל.