תנן בריש ב"ב "השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע, מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסין לבינין, בונין. הכל כמנהג המדינה". וכתבו התוס' (ד"ה בגויל) וז"ל: "דאם נהגו יותר מו' בגויל לא יעשה, וכן כולם, אלא כשיעור המפורש. ומיהו אם נהגו לעשות פחות מו', יעשה. דאפילו אם נהגו בהוצא ודפנא יעשה, כמפורש בגמרא . . ונראה לר"ת, דדוקא בהוצא ודפנא, אבל פחות מכאן אפילו נהגו, מנהג הדיוט הוא". עכ"ל.

אמנם הרמב"ן כותב וז"ל: "ותנא בתר הכי הכל כמנהג המדינה לאתויי הוצא ודפנא, והוא הדין למחצלת הקנים או מחיצה פחותה ממנה, אם נהגו בכך, אלא אורח ארעא נקט. ובשם ר"ת ז"ל שמענו שאם נהגו במחיצה פחותה מהוצא ודפנא אין מנהגם אלא מנהג שוטים, וכופה אותו לעשות מחיצה מתקיימת. ואין זה נכון . . דמתני' לא קתני מנהג אלא לבנין הגויל והגזית, אבל לא לרחבן". עכ"ל.

וצריך ביאור מהו יסוד המחלוקת. וי"ל בזה בהקדים מ"ש בלקו"ש חכ"ט (שיחה ב לפ' תבוא) ששם מבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע, שאף שישנם כמה דברים שאיסורם בכל שהוא, כמו ע"ז (רמב"ם הל' מאכלות אסורות פי"א ה"א. הל' ע"ז פ"ז הט"ו. פ"ז ה"ז), או בנוגע לאיסור הוצאה בשבת שכו"כ דברים איסור הוצאה שלהם הוא בכ"ש (רמב"ם הל' שבת פי"ח ה"כ), מ"מ לא כל הדברים שוים, כי גדר איסור "כל שהוא" יש ללמוד בב' אופנים:

א) שזהו שיעור בהאיסור המדובר - ז.א. שישנם איסורים ששיעורם בכגרוגרת, בכזית וכו', וישנם איסורים כאלו ששעורם בכל שהוא.

ב) ה"ז איסור שאין לו שיעור, ולכן האיסור הוא בכ"ש - שאינו בגדר שיעור (וראה שם בהערה 34 הנפק"מ).

ומבאר שבזה חלוק גדר כ"ש באיסור הוצאה בשבת מגדר כ"ש באיסור ע"ז: בנוגע להוצאה בשבת, היות ובד"כ יש שיעור לאיסורו, הרי מובן שדברים אלו שאיסורם בכ"ש ה"ז לפי שבדברים אלו - "כל שהוא" הוא ג"כ שיעור [לפי שבדברים אלו גם כ"ש חשוב הוא מצ"ע, וע"ד "פלפל כ"ש, עיטרן כ"ש, ריח טוב כ"ש וכו'", או לפי ש"מצניעין אותן לגניזה", שבנ"א מחשיבין (מצניעין) גם כ"ש מדברים אלו].

משא"כ בנוגע לעיר הנדחת וע"ז בכלל, שע"ז נאמר "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם", אין גדר ואיסור כ"ש בזה לפי שגם 'כל שהוא' הוא גדר של שיעור; כ"א לפי שבאיסור ע"ז אין שיעור - "מאומה", ובלשון הרמב"ם (הל' מאכא"ס שם ה"ב): "כיון שאיסור זה משום עכו"ם הוא אין לו שיעור, ונאמר בעבודת כו"מ ולא ידבק בידך מאומה מן החרם". ע"כ תו"ד בלקו"ש.

וי"ל עוד נפק"מ בין ב' האופנים, דאם זה שיעור, צ"ל עכ"פ קצת ממשות להאיסור שיכול ליהנות ממנו קצת, כי באם אין בזה שום ממשות, אאפ"ל ע"ז שיש כאן "שיעור" של כ"ש. משא"כ באם אי"ז שיעור כלל, אז אפילו אין בזה שום ממשות כלל, מ"מ ה"ז אסור, כי עכ"פ אי"ז היפך "מאומה". [אבל צע"ק בזה, כי אינו מביא נפק"מ זה בלקו"ש שם, אף שבהערה מביא נפק"מ אחרת כנ"ל].

[ובמקום אחר (שערי ישיבה גדולה ח"ב עמ' 298) כתבתי שעל יסוד דברי כ"ק אדמו"ר הנ"ל, יש לחקור ג"כ בנוגע להא דחצי שיעור אסור מה"ת, שפירושו שגם בדברים אלו שאכן יש בהם שיעור (=רוב האיסורים), מ"מ השיעור הוא רק לגבי עונש, אבל גם פחות משיעור (כ"ש) אסור מה"ת, דהרי ההלכה היא כר' יוחנן (יומא עב, ב; רמב"ם הל' שביתת עשור פ"ב ה"ג) - הנה יש לחקור האם האיסור דכ"ש הוא לפי שלגבי האיסור אין צריכים שיעור כלל, או שבעצם גם לגבי איסור צ"ל שיעור, אלא שהשיעור הוא קטן ביותר, כל שהוא.

וע"פ הנ"ל יהיה נפק"מ בין ב' האופנים, דלאופן הא' גם כ"ש ממש, שאין בו שום ממשות, יהי' אסור, משא"כ לאופן הב' צ"ל עכ"פ איזה ממשות להאיסור.

לכאורה מסתבר לומר כאופן הב'. כי בפשטות פי' "לא תאכל וגו'" וכיו"ב הוא שצ"ל נקרא "אכילה" [וכן בשאר הלשונות עד"ז הכתובים באיסורים אחרים], וא"כ צ"ל איזה שיעור, אלא היות (שבלי ההלמ"מ) לא ניתן שום שיעור פרטי, השיעור הוא "כל שהוא". ומסתבר שסברא זו אפ"ל בין לפי מה דילפינן (יומא שם) דין ח"ש מהפסוק "כל חלב וגו'" - כי אין שום מקום לומר שפסוק זה מוציא הל' אכילה וכיו"ב מפשוטו, לומר שאצ"ל שום שיעור אכילה - ובין (ובאופן של כ"ש) לפי הסברא (שם) של "חזי לאיצטרופי", שבודאי שצ"ל איזה שיעור, כמובן.

(וראה צ"צ פסקי דינים יו"ד סס"ו (עמ' 298) ובהערות כ"ק אדמו"ר שם (ע' 854). אנצק' תלמודית כרך טז עמ' תרטז).

ועפ"ז תירצתי קושית המפרשים על הרמב"ם (הל' חו"מ פ"א ה"ו). עיי"ש].

ועד"ז י"ל בנוגע לגדר "הכל כמנהג המדינה" - שיש לבאר זה בשני אופנים: א) זהו ג"כ "שיעור". כלומר: כמו שנתנו חכמים שיעור לגויל גזית וכו', כן נתנו עוד "שיעור", שבכ"מ השיעור הוא מה שנהגו באותו מקום. ב) אי"ז שיעור, כ"א הכוונה היא שהחכמים אמרו שאין אנו נותנים שיעור כלל, כ"א צריכים לעשות כמנהג המדינה (ורק בפרט אחד נתנו שיעור, שאם המנהג הוא בגויל וכו', אין המנהג יכול להכריחו לעשות יותר מו', וכן בהשאר, כי יש באלו שיעור למעלה (לתוס' - או זהו גם שיעור למטה - להרא"ש וכו'), אבל בכל דבר אחר אין כאן שיעור, כ"א מוכרחים לילך בתר מנהג המדינה.

וה"ז ע"ד הב' אופנים בכל שהוא, האם זהו "שיעור" של כ"ש, או הפי' הוא שאין כאן שיעור. וכמו שנת"ל בנוגע לכל שהוא, שי"ל שמהנפק"מ בין האופנים הוא, שאם זה גופא הוא שיעור, צ"ל איזה ממשות בזה. ולהאופן שאין זה שיעור, אצ"ל שום ממשות - עד"ז י"ל בנוגע ל"הכל כמנהג המדינה", שאם זה גופא הוא שיעור, אז צ"ל איזה תקיפות וחוזק להכותל, ואם המנהג הוא לכותל שאינו מתקיים כלל, לא אזלינן בתרה. משא"כ אם אי"ז שיעור אז כל מה שהוא מנהג המדינה עושים, אף אם אין לזה שום חוזק.

ובזה נחלקו תוס' והרמב"ן, דלתוס' גם "הכל כמנהג המדינה" הוא "שיעור", ולכן אם זה פחות מהוצא ודפנא ה"ז מנהג הדיוט, ולהרמב"ן אי"ז שיעור, וא"כ כל מה שנהגו עושים.

והנה, י"ל הנ"ל בסגנון אחר: יש לחקור האם "הכל כמנהג המדינה" הוא "פסק" רבנן איך לבנות הכותל, או שזהו סילוק הרבנן, שהחכמים אמרו, שמלבד השיעור שנתנו לגויל גזית וכו' אין אנו מתערבים בדבר, כ"א צריך לילך בתר מנהג המדינה.

כלומר: אופן הא' הוא שמלבד הפסק והתקנה שתקנו חכמים שחייבים לבנות כותל, גם פסקו ותקנו איך לבנות הכותל, וחלק מתקנה זו - איך לבנות הכותל - הוא לילך בתר מנהג המדינה, ולפי סברא זו אם המנהג הוא לבנות כותל כזה שאינו מתקיים כלל, אין לילך אחריו, כי אי"ז בכלל התקנה איך לבנות הכותל, כי אי"ז כותל.

אבל אופן הב' הוא שאף שתקנו לבנות כותל, לא תקנו איך לבנות הכותל, כ"א הניחו זה למנהג המקום, היינו שאמרו שאינם מתערבים בזה (חוץ מהשיעור של גויל גזית כפיסין ולבנין, שנתנו שיעור לזה, כנ"ל), ולכן גם אם המנהג הוא לבנות מחצלת הקנים, עושין כן, כי החכמים לא התערבו בזה.

[דוגמא רחוקה: ב' האופנים בפירוש "כל דאלים גבר", שלדעת הרא"ש (ב"ב פ"ג סי' כב) לאחר שאחד התגבר ולקח הדבר מיד חבירו, אין השני יכול לחזור ולתקפו, ולדעת התוס' (ב"מ י, א ד"ה והא) דאם גבר השני יכול לחזור ולקחתו - שבפשטות נחלקו, שלהרא"ש הוה "כל דאלים גבר" גדר "פסק", ולכן כשגבר הראשון, כבר נפסק שזהו שלו, ואין השני יכול לקחתו, משא"כ להתוס' ה"ז רק סילוק בי"ד, שהבי"ד אינם מתערבים בזה, ולכן גם אם תקפו הא' אין כאן פסק שהוא שלו, ויכול השני לחזור ולתקפו. וכבר דשו רבים בזה].

ובזה הוא דנחלקו תוס' והרמב"ן, דלהתוס' "הכל כמנהג המדינה" הוא "פסק" חכמים, ולכן גם לזה יש שיעור, ואם המנהג הוא פחות מהוצא ודפנא (שאינו מתקיים כלל), ה"ז מנהג הדיוט, ולהרמב"ן "הכל כמנהג המדינה" הוא סילוק בי"ד, ולכן אזלינן בתר המנהג בכל אופן, גם אם זה רק מחצלת הקנים.

א. תנן בגיטין (לב, א) "בראשונה הי' עושה ב"ד ממקום אחר ומבטלו כו'", ובגמ' (שם, ב) "איתמר בפני כמה הוא מבטלו, רב נחמן אמר בפני ב', רב ששת אמר בפני ג', ר"ש אמר בפני ג' ב"ד קתני, ור"נ אמר בפני ב' לבי תרי נמי ב"ד קרי להו, אר"נ מנא אמינא לה דתנן מוסרני לפניכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני וכו' דתנן הדיינין חותמין למטה או העדים וכו'", ובתוד"ה ור"נ אמר בפני ב' כו' כתבו לבאר דאין לומר דר"נ לטעמי' דאמר שנים שדנו דיניהם דין (ע"ש הטעם), אלא כיון דבפרוזבול סגי בתרי קרי להו ב"ד יעו"ש.

והמתבאר דפליגי ר"נ ור"ש אם בעינן ביטול בפני ב' או בפני ג', דר"ש ס"ל "ב"ד קתני" דבפשטות היינו ג', אכן ר"נ ס"ל כיון דלגבי פרוזבול סגי בתרי, "לב' נמי ב"ד קרי להו".

ואולי יתכן לומר דר"נ ור"ש אזלי בזה לשיטתייהו הכללית בדרך ואופן לימודם, וכדלהלן במרוצת דברינו בע"ה.

ב. דהנה בכ"מ מבואר להדיא דדרך לימודו של ר"ש הי' בבחי' "סיני" ובקיאות, וכדאיתא בעירובין (סז, א) "רב חסדא ורב ששת כי פגעי בהדי הדדי רב חסדא מרתען שיפוותי' ממתנייתא דרב ששת [שהיו משניות סדורות לו וירא ר"ח שלא יקשה לו ממשנה על משנה ויאמר לו לתרצן. רש"י], ור"ש מרתע כולי' גופא מפלפולי' דר"ח [חריף וסבר הי' ביותר ועמוק בשאלותיו. רש"י]".

וכן מבואר בבכורות (נב, ב) "קרי רב חמא עלי' דרב ששת טובה חכמה עם נחלה" - ובפרש"י "טוב טעם חכמת חריפות האמורה עם נחלת הברייתות שהי' רב ששת בעל ברייתות וכו'", ובתוד"ה קרי כו' "רב ששת בעל ברייתות הוה כדאמר בפ' הדר (עירובין סג, א) דר"ח מרתען שפוותי' ממתנייתא דר"ש כו'".

ועד"ז הוא בזבחים (צו, ב) "רב ששת כי בעינא מילתא מיני' פשיט לי' ממתניתא [שמשניות (ובגליון צ"ל "שהברייתות") סדורות בפיו כדאמרינן בעירובין וכו'. רש"י]".

ובעירובין (מ, א) תוד"ה מדעתא כתבו דהלכה כר"ש נגד ר"ח ע"פ המבואר בעירובין (סז, א הנ"ל) דר"ש סיני ור"ח עוקר הרים, ובהוריות (יד, א) מסיק דסיני עדיף[1].

וכן מצינו בפסחים (סח, ב) "רב ששת כל תלתין יומין מהדר לי' תלמודי' ותלי וקאי בעיברא דדשא ואמר חדאי נפשאי חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי", ובב"מ (לח, ב) א"ל רב ששת לרב עמרם "דילמא מפומבדיתא את דמעיילין פילא בקופא דמחטא" - שהתנגד לדרך ושיטת הפלפול. ועוד מצינו בכ"מ סגנונו של רב ששת "תניתוה" - ראה לדוגמא יומא (מח, ב), חגיגה (כה, א), יבמות (יא, ב) ועוד[2].

והמתבאר מכ"ז דדרך ואופן לימודו של רב ששת הי' בבחי' "סיני" ובקיאות.

ג. אכן יעויין בלקו"ש חי"ג עמ' 32 ובהערות 21-23 שהביא את פרש"י במגילה (כח, ב) דר"נ הי' מחסידי בבל ודרך לימודו הי' בבחי' "עוקר הרים" וחריפות שהוא אופן הלימוד דתלמוד בבלי[3], וכן מתבאר בפרש"י שם ד"ה הי' צנא מלא סיפרי (שאמר ר"נ) וז"ל "אינו אלא כסל שמילאו ספרים ואין מבין מה בתוכה . . טעמי משנה כו'", שמזה שביטל ענין צנא מלא סיפרי כו' משמע שלימודו של ר"נ הי' באופן "להבין טעמי משנה כו' ולתרצה כו'" יעו"ש.

ובמ"א כתבנו להוסיף ולבאר עפ"ז תוכן ומשמעות הביטוי של ר"נ בכ"מ בש"ס "לכו תיכול עלה כורא דמילחא כו'" - דלכאו' תמוה הוא, ונתבאר דענין המלח שייך לענין החריפות וכהל' בכ"מ "תלמיד חריף וממולח", וכוונת ר"נ בזה לרמז על השימוש בדרך ואופן לימוד החריפות ו"עוקר הרים", והיינו לשיטתי' וכמוש"נ.

ד. האומנם דיש להעיר ולהבהיר בזה, דהנה זה ברור דרב נחמן בר פלוגתי' דרב ששת הוא רב נחמן בר יעקב, וכמבואר בדברי התוס' גיטין (לא, ב ד"ה מנא כו') ובסדה"ד ערך 'רב נחמן', וכדמוכח מירושלמי בדוכתי טובא דרב נחמן בר יעקב הי' חבירו של ר"ש.

אכן בכל מקום שנזכר בש"ס 'רב נחמן' סתם, נחלקו בזה רש"י והתוס' בגיטין שם אם הכוונה לרב נחמן בר יצחק כדעת רש"י, או רב נחמן בר יעקב כדעת התוס', יעויי"ש בדבריהם ובסדה"ד ערך 'רב נחמן' ו'רב נחמן בר יעקב' בארוכה [וצ"ע על פרש"י מהא דר"נ (סתם) בר פלוגתי' דר"ש הוא ר"נ בר יעקב וכמו שהקשו התוס' בגיטין שם].

והנה לדעת רש"י ברור דסוגית הגמ' במגילה שם קאי על רב נחמן בר יצחק, וכמ"ש שם להדיא (וכ"ה הגירסא בהגהות הב"ח שם), וא"כ אין ראי' לנדו"ד בביאור פלוגתת ר"נ ור"ש הנ"ל, דהרי כנ"ל בר פלוגתי' דר"ש הוא רב נחמן בר יעקב.

אכן לדעת התוס' שפיר אפ"ל דסוגית הגמ' במגילה שם קאי על רב נחמן בר יעקב, לגירסת הגמ' שם שלפנינו 'רב נחמן' סתם, וא"כ תו שפיר הוי ראי' לנדו"ד בביאור פלוגתת רב נחמן (בר יעקב) לר"ש, דדרך לימודו של ר"נ הי' בבחי' "עוקר הרים" וחריפות וכמוש"נ.

ושו"ר בסדה"ד ערך 'רב נחמן בר יצחק' שהביא דברי הגמ' דמגילה שם ופרש"י שם ד"ר"נ בר יצחק מחסידי בבל בשילהי מסכת סוטה (מט, ב) דקאמר לי' לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא", ולגירסת העין יעקב בסוטה שם "א"ר נחמן בר יצחק לא תיתני וכו'", וכתב שם אשר לגי' הע"י דר"נ בר יצחק אמר "לא תיתני" ובמגילה שם קרא את ר"נ סתם [לגירסת הגמ' שלפנינו] "חסידי בבל", א"כ הוא ראי' לפרש"י - אכן לפי גירסת הגמ' דבשני המקומות [בסוטה ומגילה שם] הוא ר"נ סתם אין הכרע - עכת"ד (ויעויי"ש עוד בארוכה).

וא"כ תו שפיר אפ"ל לגירסת הגמ' כמו שכתבנו דלדעת התוס' סוגית הגמ' דמגילה שם קאי על רב נחמן בר יעקב, והוי ראי' לנדו"ד בביאור פלוגתת ר"נ (בר יעקב) ור"ש.

ה. ויש להוסיף בכ"ז דהנה בלקו"ש חי"ג עמ' 31 ואילך הביא דברי הגמ' בסוטה שם "אמר לי' רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא, אמר לי' רב נחמן לתנא לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא" וכתב דשניהם ר"י ור"נ היו בדור אחד ומסתמא שכ"א מהם הכיר במעלות של חבירו, וכמו שמצינו (קדושין כ, ב, ערכין ל, ב) דר"י אמר על ר"נ "דרשינהו להני קראי כסיני", ור"נ קרא את ר"י בשם "סיני" (עירובין ל, א, מו"ק יב, א).

ובהערה 15 שם [אהא דקאמר בפנים דשניהם היו בדור אחד] וזלה"ק "וגם לדעת התוס' (גיטין לא, ב ד"ה אנא לא צריכנא וש"נ) דסתם ר"נ אינו ר"נ בר יצחק (כדעת רש"י שם) כ"א ר"נ בר יעקב, הרי היו בדור אחד, ראה ב"ב (מו, ב) יבמות (סו, ב). גם י"ל דכאן לכ"ע הוא רנב"י ע"פ שבת (קנו, ב). וכ"ה גירסת העץ יוסף (בע"י סוף סוטה) - ר"נ בר יצחק. וראה עיון יעקב שם (וראה סדר הדורות סדר תנאים ואמוראים ערך ר"נ בר יצחק). לכאורה אפשר להוכיח דר"נ כאן הוא ר"נ בר יצחק מזה שמקדים ר"י לר"נ (ור"נ בר יעקב הרי הי' זקן מר' יוסף), אבל אינו מוכרח, כי י"ל, דאזיל בסדר המשנה משמת רבי בטלה ענוה (ואח"כ) ויראת חטא" ע"כ.

והמתבאר, דלאופן הא' (תחילת ההערה) דברי הגמ' בסוטה שם קאי לדעת התוס' על ר"נ בר יעקב, אכן לאופן הב' (סוף ההערה - "גם י"ל וכו'") קאי לכו"ע על ר"נ בר יצחק.

ויעויין להלן בהשיחה שם הערה 17 [אהא דקאמר בפנים דר"נ הכיר במעלת ר"י שקראו בשם "סיני"] וזלה"ק: "עירובין (ל, א) (לגירסת מהרש"ל שם. מו"ק יב, א. והיינו לדעת רש"י (ראה בהערה 15, וראה בהנסמן לקמן הערה 21) שסתם ר"נ הוא ר"נ בר יצחק (משא"כ לדעת התוס' וראה סדה"ד סדר תנאים ואמוראים ערך רב נחמן)" ע"כ.

וביאור הדברים, דההוכחה מעירובין ומו"ק שם שר"נ דסוטה שם הכיר במעלת ר"י היינו רק לדעת רש"י דסתם ר"נ הוא ר"נ בר יצחק, דהרי בעירובין ומו"ק שם מפורש להדיא דר"נ בר יצחק קראו לר"י "סיני", וא"כ לרש"י מוכח דר"נ סתם דסוטה [שהוא ר"נ בר יצחק] הכיר במעלת ר"י.

אכן לדעת התוס' אין משם ראי' דהרי ר"נ סתם דסוטה שם הוא ר"נ בר יעקב, משא"כ בעירובין ומו"ק שם דר"נ בר יצחק קראו לר"י "סיני". ע"כ תוכן דברי ההערה.

והנה כ"ז יתכן רק לאופן הא' בתחילת הערה 15 אשר לדעת התוס' הכוונה בסוטה שם לר"נ בר יעקב, משא"כ לאופן הב' בסוף הערה הנ"ל הנה גם לדעת התוס' הכוונה לר"נ בר יצחק, ותו שפיר מוכח מעירובין ומו"ק שם דר"נ סתם דסוטה שם [ר"נ בר יצחק] הכיר במעלת ר"י [ומסתימת הלשון בהערה 17 משמע דהעיקר כאופן הא', דלדעת התוס' ר"נ סתם דסוטה שם היינו ר"נ בר יעקב, ועצ"ע].

וכבר נתבאר דעיקר הטעם שר"נ נקרא "חסידי בבל" במגילה שם הוא כמבואר בפרש"י שם מהא דאמר בסוטה שם "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא", וא"כ לאופן הב' הנ"ל דלכו"ע ר"נ דסוטה שם הוא ר"נ בר יצחק, נצטרך לומר דלכו"ע ר"נ דמגילה שם ה"ה ר"נ בר יצחק, אכן לאופן הא' הנ"ל, וכן נראה מסתימת הלשון בהערה 17, דר"נ דסוטה שם לדעת התוס' הוא ר"נ בר יעקב, א"כ לדעתם גם הך ר"נ דמגילה שם ה"ה ר"נ בר יעקב, ושפיר הוה הוכחה לנדו"ד דר"נ (בר יעקב) - עכ"פ לדעת התוס' - הי' מחסידי בבל ודרך לימודו הי' בבחי' עוקר הרים וחריפות וכמוש"נ.

ו. ועדכ"ז יש להעיר במה שכתבנו לבאר במ"א תוכן ומשמעות הביטוי של ר"נ בכ"מ "לכי תיכול עלה כורא דמילחא", דאזיל לשיטתייהו בדרך ואופן לימודו בחי' "עוקר הרים" וכנ"ל בקצרה, דכ"ז יתכן רק לדעת התוס' הנ"ל אשר ר"נ דמגילה שם הוא ר"נ בר יעקב.

דהנה ביטוי הנ"ל הובא בשבת (ד, א) ובעירובין (לו, א) ושם "בעא מיני' רבא מר"נ", וכן הובא בחולין (יב, א. קיב, א) ושם "בעא מיני' רב דימי (בר יוסף) מר"נ" ולכאורה ברור דר"נ סתם דשבת ועירובין שם ה"ה ר"נ בר יעקב שהי' רבו של רבא ומת בחיי רבא, משא"כ ר"נ בר יצחק שהי' תלמידו של רבא ומלך אחרי מות רבא (ראה סדה"ד ערך 'רב נחמן' בארוכה).

ועד"ז צ"ל בחולין שם שה"ה בעל הביטוי "לכי תיכול כו'" (וראה גם סדה"ד שם אות ז).

[ואגב אורחא, יתכן להוסיף עפ"ז עוד ראי' לדעת התוס' הנ"ל דר"נ סתם הוא ר"נ בר יעקב, דכן מתבאר מכל הני מקומות דלעיל].

וא"כ לדעת רש"י הנ"ל אשר ר"נ דמגילה שם הוא ר"נ בר יצחק, אין ראי' לנדו"ד בביאור הביטוי של ר"נ בר יעקב "לכי תיכול כו'" דהוא לשיטתי' בדרך ואופן לימודו אמנם יסוד דברינו נכונים שפיר לדעת התוס' עכ"פ וכמוש"נ.

ז. וביסוד הדברים יתכן לבאר יסוד פלוגתתם דר"נ ור"ש בגיטין (לב, ב) הנ"ל דאזלי לשיטתייהו בדרך ואופן לימודם, והיינו ע"פ המבואר בלקו"ש חט"ז (עמ' 2 ואילך) ביסוד פלוגתתם דרב ושמואל בכ"מ, דרב מפרש התיבות בדיוק, ושמואל מפרש כללות ותוכן הענין, ולהמבואר בהערה 12 אזלי בזה רב ושמואל לשיטתייהו בדרך ואופן לימודם, לדעת רב בחי' "סיני" מסתבר דפירוש התיבות בדיוק מכריע, אכן לדעת שמואל בחי' "עוקר הרים" מסתבר דתוכן הענין מכריע יעו"ש.

והנראה לומר, דרב ששת לשיטתי' - בחי' "סיני" פירוש התיבות בדיוק מכריע, ולכן ס"ל תיבת "ב"ד" שבמשנה דהיינו "בפני ג'" דהרי "ב"ד קתני", ופירושו בפשטות היינו ג'.

אכן ר"נ לשיטתי' - בחי' "עוקר הרים" תוכן הענין מכריע, הגם אם לפ"ז יש לדחוק בפירוש התיבות, וכבנדו"ד דס"ל בפירות תיבת "ב"ד" שבמשנה שהיינו "בפני ב'", כיון דבפרוזבול סגי בתרי קרי להו ב"ד (וכמבואר בתוד"ה ור"נ אמר כו' הנ"ל), הגם שאינו פירושו הפשוט והמדוייק של תיבת ב"ד.

[1]) אכן יעויין בשו"ת 'חות יאיר' סי' צד (ד"ה ר"ש ור"ח כו') שהביא את דברי התוס' הנ"ל בפנים, והוסיף "ולענ"ד נראה דגם זולת זה דגם רב ששת הי' חריף גדול כבמנחות דצ"ה ע"ב", ושם "אמר רבה הקשה אדם קשה שהוא קשה כברזל ומנו רב ששת", ובפרש"י "אדם קשה - חכם ומחודד לחתך הלכה כברזל" - וראה גם בס' 'בית אהרן' [ להרב אהרן מגיד] כללי הש"ס ח"ב חייב ערך 'אדם קשה' שכ"כ גם ב'עין זוכר' מע' ש' אות טו [ואינו תח"י], ויעויי"ש עוד מה דשקו"ט בכ"ז בארוכה ולדעתו רב ששת הי' בו תרתי לטיבותא סיני ועוקר הרים עיי"ש - ודברינו שבפנים הם לפי המבואר בכ"מ דר"ש הי' סיני, ושבעים פנים לתורה.

[2]) ולהעיר גם משבועות (מא, ב) דאמר רב נחמן "דהא אנא ורב ששת דתנינא הלכתא וספרא וספרי ותוספתא וכולה גמרא" - אכן יעויין לקמן שכתבנו בדרך ואופן לימודו של ר"נ שהי' בבחי' "עוקר הרים" וחריפות ודו"ק.

[3]) ראה גם לקו"ש חי"ח עמ' 401 הערה 62, סה"מ תש"ח הערה 50 וש"נ. וראה גם 'רשימות' חוברת ז בתחילתו.