התוס' בדף ב' ע"ב בד"ה"דאילו אב מטמא אדם וכלים",כתבו"וא"ת והרי טמא מת עושה כלי מתכת כיוצא בו,דחרב הרי הוא כחלל, [היינו שגם כלי מתכת שנוגע באבי אבות הטומאה נחשב כאבי אבות, והן כלי מתכות הנוגעים באב הטומאה נחשבים אב הטומאה]אלמא יש מהן כיוצא בהן,וי"ל דאכתי אינו עושה כיוצא בו שאותו כלי מתכת אין עושה כלי מתכת אחר כיוצא בו כמו שמדקדק ר"ת בריש מתני' דאהלות".

והנה בהשקפה ראשונה היינו יכולים לחשוב שהקושי' היא עלתוכן דברי הגמרא כאן, (דהרי אין כאן לשוןמפורש שאין שום תולדות בטומאה דהוי כיוצא בו), וקשה והרי סוכ"ס רוב התולדות בטומאה הוי לאו כיוצא בהן, וא"כ מהו הקושי' מכך שישנם תולדות שהוי כיוצא בהן.

וצריך לומר שקושית התוס' היא שלשון הגמ' הוא "תולדותיהן לאו כיוצא בו", ולא כתבו הלשון "יש מהן לאו כיוצא בו" וכלשון רב פפא בהמשך הגמ', שמלשון זה משמע שכל תולדות הטומאה לא הוי כיוצא בהן, לכן הקשו התוס' דמצינו תולדות בטומאה דהוי כיוצא בו, אבל אי"ז קושי' על תוכן האיבעיא.

וכן מבואר להדיא מלשון התוס' רבינו פרץ, דז"ל: "אלמא יש מהן דין דתולדות דהוי כיוצא בהן, ולישנא דתולדותיהן לאו כיוצא בהן משמע דליכא כלל כיוצא בהן, מדלא קאמר יש מהן כיוצא בהן כדקאמר גבי אבות נזיקין".

והנה מקושית התוס' מובן שכלי מתכות נקראים תולדה אלא שהם כיוצא בו של האב, (ורק בתירוץ מבארים התוס' שבאמת הוי לאו כיוצא בו, כי הכלי מתכות אינו עושה כלי מתכות אחר כיוצא בו, משא"כ אב הטומאה עושה כלי מתכות אחר (כמעט) כיוצא בו).

ולכוא' קשה, דבפשטות לפי הבנת התוס' בקושיתם שכלי מתכות הוא כיוצא בו, א"כ בפשטות נקרא אב הטומאה, ולא נקרא תולדה - ראשון לטומאה, וא"כ לא מצינו מקרה של תולדותיהן כיוצא בו, דהרי אינו בגדר תולדה אלא הוי אב.

וע"כ צריך לומר שהתוס' הבינו בפשטות שהתואר של כלי מתכות הוא תולדה, ורק שדינו הוא כדין האב, ובפשטות הטעם שפשוט הוא שתוארו הוא תולדה, הוא כי בגשמיות טומאתו נמשכת ונולדת מהאב הטומאה, ולכן במציאות הוא תולדה, ורק שדינו הוא כיוצא בו של האב.

והנה בנחל"ד, מק' על שיטת הרי"ף (לפי ביאור הרא"ש) שכל יסוד האיבעיא אי בנזיקין הוי תולדותיהן כיוצא בו או לא הוא מסברא מהא שמצינו חילוקי תשלומין בנזיקין, דא"כ למה הביאה הגמ' הדוגמאות משבת וטומאה. ומבאר דהיינו יכולים לחשוב שאפשר לפשוט האיבעיא מעצם התואר והשם תולדה, די"ל שהתואר תולדה משמעו דהוי משפחה אחת והיינו שהוא כיוצא בו, וע"ז מביאים דוגמא מטומאה שרואים שהתואר תולדה שייך גם בלאו כיוצא בו, ולאידך י"ל סברא שעצם התואר תולדה מורה שהוא לא האב והיינו שתולדותיהן לאו כיוצא בו, וע"ז מביאים דוגמא משבת שרואים שהתואר תולדה שייך גם בכיוצא בו. בקיצור הדוגמאות אינם יסוד האיבעיא הם רק לדחות הו"א לפשוט האיבעיא מעצם התואר תולדה.

ומקשה בנחל"ד דלכאורה ההוכחה מהדוגמא של טומאה אינה הוכחה טובה, דהרי י"ל שבאמת עצם התואר תולדה מורה שהם משפחה אחת והיינו שהוא כיוצא בו, ורק בטומאה היות שעצם מציאות הטומאה של התולדה נמשכת ונולדת מן האב, לכן נקרא בשם תולדה על אף שלא הוי כיוצא בו. ודוחה זאת ומביא ב' הוכחות שאינו כן, "(א) דטמא מת (ב) וחלל חרב יוכיחו דנמשכות ג"כ, ואפ"ה אבות מיקרו", וא"כ ע"כ שכל עצם התואר תולדה בטומאה אינו משום שבמציאות נמשך הוא מן האב, וא"כ שפיר מוכח שכל תולדה על אף שהוי לאו כיוצא בו מ"מ יכול להיקרא בשם תולדה.

ומעתה דברי הנחל"ד שחלל וחרב (דהיינו כלי מתכות) הוי אבות, הם להיפך מדברי התוס' שמשמעותם הוא דהוי תולדה, ורק שדינו הוא כיוצא בו של האב. וכן גם מוכח מהתוס' היפך סברת הנחל"ד, דסברת הנחל"ד הוא שעצם התואר תולדה בטומאה אינו מצד כך שהוא במציאות נמשך מן האב, אבל מהתוס' לכאורה משמע שהתואר תולדה בטומאה הוא כי הוא נמשך מן האב, ושלכן פשיטא ליה בקושיתם שכלי מתכות נקראים תולדה וכנ"ל. [אבל שיטת הרמב"ם בהקדמתו לטהרות הוא שכלי מתכות נקרא אכן אב, וכדברי הנחל"ד, אבל בפשטות לפי דברי הרמב"ם כל עצם התואר תולדה בא לבטא חילוק דינו מהאב, וא"כ לא יוקשה קושית הנחל"ד (בביאור שיטת הרי"ף) דבפשטות אין לדמות נזיקין לטומאה, ואכ"מ].

אלא שא"כ יוקשה לשיטת התוס' ההוכחה הא' של הנחל"ד, מטמא מת שנקרא בשם אב הטומאה ואפילו שהוא נמשך במציאות מטומאת המת. וי"ל בפשטות דהיות שהמת עצמו נקרא הרי אבי אבות הטומאה, א"כ עצם התואר אב הטומאה על הטמא מת מורה שהוא תולדה מהאבי אבות הטומאה, דאהכ"נ בפשטות התואר אב מבטא רק שיש לו תולדה, הגם שפשוט שהאב הוא ג"כ בן מאביו, מ"מ התואר אב מורה ע"כ שהוא אב על בנו, אבל באם אומרים סבא, אבא ובן, אז עצם התואר אבא מורה שהוא בן של הסבא ואבא של הבן (הנכד), ולכן בנדו"ד עצם התואר אב הטומאה על הטמא מת מורה שטומאתו נמשכה מהאבי אבות הטומאה מהמת.

אלא שא"כ קשה עדיין קושית הנחל"ד על פי' הרי"ף, דמדוע הוצרכה הגמ' להביא הדוגמאות משבת וטומאה, והרי כל הקושי' בנויה מסברא ולא מצד הדוגמאות, דהרי ליכא לתרץ כתירוץ הנחל"ד, שהדוגמאות הובאו בשביל לתרץ ולהוכיח שהתואר תולדה שייך גם בתולדותיהן כיוצא בו וגם כשהם לא כיוצא בהן, דהרי א"כ אין להוכיח מטומאה, דהרי י"ל שרק בטומאה אפשר לומר שהגם שתולדותיהן לאו כיוצא בו מ"מ איקרי תולדה כי הוא במציאות נולד מהאב, וכקושית הנחל"ד, (ולתוס' הרי א"א לתרץ כתי' הנחל"ד).

ואולי י"ל שאין הפי' ברי"ף וברא"ש, שכל יסוד האיבעיא הוא רק מסברא כי מצינו חילוקי תשלומין בנזיקין, ואינה בנוי' מהדוגמאות של שבת וטומאה, אלא באמת הקושי' כן בנוי' מהדוגמאות של שבת וטומאה, אלא שבשביל זה גופא צריך את הסברא בכדי שנחשוב שאפשר לדמותם לשבת וטומאה.

ביאור הדבר, דלולי הסברא שמצינו חילוקי תשלומין נזיקין לא היה לנו האיבעיא האם בנזיקין תולדותיהן כיוצא בו או לאו, דהגם דמצינו ב' אופנים בזה - שבת וטומאה - מ"מ היינו אומרים שתלוי באיזה סוג תולדות מדובר, באם מדובר בתולדות שהם נמשכים במציאות מהאב, א"כ הם כבר הדור השני, וממילא בפשטות הם יותר חלשים מהאב, ובהם תולדותיהן לאו כיוצא בו, וכך הוא בטומאה, אבל באם התולדה אינה נמשכת מן האב, והתולדה היא רק דומה להאב ועוד מכל צד, א"כ בפשטות נימא תולדותיהן כיוצא בו, דמדוע נחלק לומר שהם יותר חלשים, וא"כ אין ב' מערכות שונות בתולדות, אלא תלוי איזה סוג תולדות הם, ולפ"ז בנזקין היה צריך להיות תולדותיהן כיוצא בו, וזהו מה שהוקשה להרי"ף.

ולכן תירץ הרי"ף דהיות דמצינו ב' סוגי כוחות שונים באבות, דישנם שמשלמים נזק שלם וישנם שמשלמים חצי נזק, א"כ רואים להדיא שיש דרגות של חוזק וחלישות בנזיקין, א"כ זה עצמו יכול לתת סברא לחשוב שאולי עצם המושג תולדה היות שאינו כתוב מפורש בתורה והוא נלמד מהאב (ע"ד התולדה היוצאת מהאב), לכן כוחו הוא כסוג האב החלש.

אבל מצד הסברא בלבד לא היה לנו איבעיא, כי היינו אומרים שצריך להסתכל במערכות האחירות שקבעו חז"ל של אבות ותולדות, ולפ"ז להחליט באיזה אופן תקנו חז"ל תולדות, ולומר שכמו"כ יהיה כאן, אבל היות שמצינו ב' מערכות של תולדות שתיקנו חז"ל בשבת כיוצא בהן ובטומאה לאו כיוצא בהן, לכן יש איבעיא מהו המערכת של התולדות בנזיקין, אבל מצד הדוגמאות ג"כ לא היינו מקשים האיבעיא, דהיינו מחלקים בין שבת וטומאה, ואומרים שיש רק מערכת אחת, והוא שבאם התולדות הוי תוצאה בגשמיות מהאב והוא דור השני אז בדרך ממילא נחלשים והוי לאו כיוצא בהם, משא"כ בתולדות הדומים לאב כמו שבת וטומאה, ולכן צריך גם את הסברא שהיות שמצינו כבר חילוקי כוחות בנזיקין, לכן יש צד לומר שהתולדות יהיה לאו כיוצא בהן.

ובאמת בלשון הפילפולא חריפתא משמע יותר ש(לאחר הסברא של הרי"ף) הקושי' היא אכן מצד הדוגמאות של שבת וטומאה, ודלא כהנחל"ד, והיינו כנ"ל.

ולפ"ז יוצא שלא כפי שלומד הנחל"ד (וכפי שלומדים בפשטות בפלפולא חריפתא) שהחילוק בין פירוש רש"י והרי"ף בפירוש הספק האם תולדותיהן כיוצא בהן או לא, הוא בשתי פרטים, א. לפירוש רש"י פירושו שלאו כיוצא בו הוא שפטור לגמרי, ולפירוש הרי"ף לאו כיוצא בו פירושו שחייב רק חצי נזק. ב. לפירוש רש"י יסוד האיבעיא היא האם לדמות לשבת או לטומאה, ולפירוש הרי"ף יסוד האיבעיא היא מהסברא שמצינו חילוקי תשלומין בנזיקין. ולפי הנ"ל עיקר החילוק בין רש"י והרי"ף הוא רק חילוק הא' הנ"ל, מהו הפירוש בלאו כיוצא בו האם פירושו שפטור לגמרי או שחייב רק חצי נזק, אבל לכו"ע יסוד האיבעיא הוא מהדוגמאות של שבת וטומאה (אלא שלהרי"ף זה עצמו הוא מצד הסברא).

בגמ' ב"ק (ח, א) בינונית וזיבורית נזקין וב"ח בבינונית, וכתובת אשה בזיבורית קתני .. אחריתי: בינונית וזיבורית - נזקין בבינונית, ב"ח וכתובת אשה בזיבורית, קשיין אהדדי! אלא לאו ש"מ: כאן שהיתה לו עידית ומכרה, כאן שלא היתה לו עידית ומכרה.

ברש"י על אתר לא גריס ומכרה, ומתרץ דלא קשיא הא דשויא בינונית שלו כעידית דעלמא וכאן דלא שויא בינונית שלו כעידית דעלמא ואומר דכ"ע בשל עולם הן שמין.

בתוס' ובראשונים הקשו דאם בינונית שלו שוה כעידית דעלמא ואין לו עידית אחרת מדוע קרא אותו בינונית, שהרי הוי כעידי דעלמא ודיליה נמי עדית.

ולכן מפרש תוס' דברייתא שניה, "בע"ח גובה מזיבורית" פי'- בבינונית דיליה, ששוה כעידית דעלמא, ועדיין יש לו עידית (ששווה כעידי עידית דעלמא) וע"כ נקראת שדה זו בשם בינונית, ומאחר ד"בשל עולם הן שמין" לכן גובה הבע"ח מזיבורית, ובברייתא ראשונה לא הייתה לו עידית כלל, ושווה כבינונית דעלמא ולכן נקרא בינונית.

בראשונים מיישבים שיטת רש"י אחרת, דמדובר שלא הייתה לו עידית בשעת הלואה, אבל קודם הלואה הייתה לו עידית ומכר את העידית לפני שלווה ושדה זה נשאר בשם בינונית.

ובלחם אבירים כתב, שהייתה לו עידית קודם הלוואה. ומביא ראיה מגירסתו, שגירסתו ברש"י היא": שלא הייתה לו העידית, ז"א שמדבר על אותה העידית שהיה לו בשעת הלואה. והנה אפילו לפי הגירסא שלנו ברש"י שהייתה לו עידית (בלא ה') יש לומר שזה בא בהמשך מתירוץ הקודם : כאן שהייתה לו ומכרה וכאן שלא הייתה לו ומכרה, וממשיך אב"א אידי ואידי שלא הייתה לו, לא הייתה לו- יש לפרש בשעת הלוואה אבל לפני כן היה לו.

ויש לבאר באופן אחר פרש"י ובהקדם הא דכתב חידושי הב"ח: והקשו התוס' כיוון דמשמע דתרוויהו מיירי שלא היה לו עידית כלל אם כן האי דמיירי דשווי בינונית דידיה כעידית דעלמא אמאי קרי ליה בינונית, ואפשר לומר דמיירי דבשעת גוביינא ירש או קנה שדה דהיא עידית אבל בשעת הלוואה לא הוה ליה שלא הך בינונית דשויה כעידית דעלמא ולפיכך קרו ליה בינונית לפי שהיא בינונית בשדות שלו בששעת גוביינא, עכ"ל. ואפשר לפרש זאת ברש"י שלא הייתה בשעת הלוואה אבל אחר כך קנה ועכשיו יש לו עידית בינונית וזיבורית ואין קשה למה נקרא בינונית שהיא עכשיו בינונית שלו.

והנה הטעם שכתבו הראשונים שהייתה לו לפני הלוואה ולא עכשיו משום שסוברים שאם יש לו עידית עכשיו, הניזק היה יכול לגבות ממנה אפילו הוא קנה אותה אחר שהזיק באופן של הברייתא, דהבינונית היא כבינונית דעלמא משום שהולכים אחר גוביינא, ובברייתא מבואר שניזק בבינונית (ראה בתוס' הרא"ש על אתר ד"ה ואב"א שמשלם מעידית).

והנה אף שיש לומר דבברייתא זו דבינונית היא כבינונית דעלמא אין לו עדית אפילו עכשיו, רק בברייתא השניה דהבינונית היא כעידית דעלמא יש לו עידית עכשיו ומ"מ לא גבי הניזק ממנו כיוון דהבינונית היא כעידית דעלמא ובשל עולם הן שמין.

ואפשר דזו היא כוונת הב"ח, ואין זה דוחק כפי' התוס' דלפירושו צריך לפרש אידי ואידי שלא מכרה, אבל בחדא יש לו עידית ומעות הלשון היא דבשניהם אין לו עידית, משא"כ לפי' הב"ח יש לפרש אידי ואידי אין לו עידית בשעת הלוואה אבל לפני הגוביינא יש לו עידית בחדא ברייתא ולכך נקרא בשם בינונית.

ולכאורה, פי' זה מתאים יותר לגירסת רש"י דלא גריס ומכרה, משא"כ לגירסת התוס' ומשמע דכן גריס הב"ח מדוע כתב ומכרה ומשו"הפירשו התוס' פירושם דאידי ואידי קאי על ומכרה.

אמנם אפשר לומר שרש"י סבירא ליה שמשלם כשעת הנזק (מה שהיה לו אז) (וראה בחי' רעק"א גיטין מח: שמסתפק בזה) ולכך אפילו אי נימא דבשיהם יש לו עידית לפני הגוביינא לא גובה הניזק ממנו ולהעיר מרש"י גיטין נ: שפאי עדית. ובראשונים שם. ע"ד פרש"י כאן דבע"ח שהייתה לו עידית ומכרה לאחר הלווה, דאישתעבדא ליה בינונית לבע"ח מעיקרא בעוד שהייתה עידית בידו אעפ"י שעכשיו הבינונית שהייתה לו הוא עידית ה"נ בנזקין דמשתעדא ליה רק קרקע שהייתה לו בשעת הנזק יש לומר דין זה שהוא גובה ממה שהיה לו בשעת הנזק אם היה רק בינונית לניזקין או זיבורית לבעל חוב אם קונה אחר כך עידית או בינונית שפיר יגבה ממנו וכן כתב הנתיבות משפט בחו"מ סי' ק"ב סק"ב ומתרץ לפי זה הסוגיא בכתובות דף ק"י דמבואר שם שני בע"ח לאחד היה רק בינונית ושניה רק זיבורית שום יגבה הראשון בעל הבינונית משני זיבורית, יכול לדחות השני לגבות זיבורית אע"פ שבשעת הלוואה הייתה לו רק בינונית.

הטעם על זה הוא משום שבינונית שהייתה לו אז הוא משום שאין לו שדה אחר אפילו בינונית שווה כבינונית דעלמא הרי בשלו הן שמין (למ"ד שם) ועכשיו זה עידית אין לבע"ח לגבות מעידית, אבל בסוגיין זה היה בינונית גמור משום שהייתה לו עדית אחר כך מכר אבל זה נשאר בינונית משום השעבוד שהיה בשעת הלוואה למ"ד בשלו הן שמין.

ולפי"ז אין לפרש הכא באוקימתא דאידי ואידי שלא הייתה לו אבל עכשיו יש לו עידית כיון דבינונית דידיה כבינונית דעלמא וכ"ע בשל עולם הן שמין לפי אוקימתא זו הרי זה דין בינונית לא דיניה דניזקין (עידית) ואם יהיה לו בשעת הגביה עידית נותן לו עידית.

אמנם בחידו' הפלאה כתובות דף ק"י כתב לתרץ הסתירה מסוגיין שהולכים אחר הנזק הלוואה, לכתובות שנותן לו מה שיש לו בשעת הגבייה דהסוגיא שלנו אזיל כמאן דאמר שיעבודא דאורייתא ובכתובות היא לר"נ דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא ולדידיה אזלינן בתר הגבייה.

לפי' זה רש"י ס"ל דלמ"ד שיעבודא דאורייתא גם בציור דכתובות שלא היה הקרקע ראויה לו מדיני' דבינונית מ"מ הוא גובה אותה שזה היה משועבד לו בשעת הלוואה.

וה"נ בנדון דידן שמשתעבד לו קרקע הבינונית בזמן הנזק אפילו אחר כך קנה עידית (אפילו למ"ד בשל עולם הן שמין, שלא היה על הבינונית דין מיטב) ולא תלויה בדינו, אלא משום שגובין מה שהיה לו בשעת הנזק.

ולפי הראשונים דאזלינן בתר גוביה זה דקאמר בגמ' שמכר העידית דווקא מכרה שעדיין יש לו שיעבוד לבע"ח על העידית, כגון שאין לוקרקע אחרת יש לו לגבות מעידית לכך חשיב זה בינונית עכשיו וראה בנתה"מ שם ובחי' תלמיד הרשב"א כאן.

אבל בפירש"י מודגש דבשעת הלוואה משועבדת ולשיטתו ה"נ בניזקין אזלינן בתר הנזק ולא בתר הגביה.