אי' בבבא קמא (י,א) "מסר שורו לחמשה בנ"א ופשע בו א' מהם והזיק חייב". ומק' בגמ' "היכי דמי אי לימא דבלאו איהו לא הוי מינטר פשיטא דאיהו קעביד. אלא דבלאו איהו נמי מינטר, מאי קעביד". ופרש"י (שם ע"ב ד"ה מאי) וז"ל: "ואינו חייב כלום". אמנם התוס' שם (ד"ה מאי) נחלקו וס"ל דפי' "מאי קעביד", הוא: "מאי קעביד טפי מאחריני וישלם כל אחד חלקו. דתניא פרק הפרה (לקמן נא,א) אחד החוקק בור לי', ובא אחר והשלימו לעשרים, ובא אחר והשלימו לשלשים, כולם חייבין, אע"ג דבלאו איהו הוה מתה".

והרא"ש שם כתב וז"ל: מאי קעביד כלומר ופטור לגמרי, וכגון שאחרים לא סלקו עצמם משמירת השור כשפשע הא' ולא רצו לשמור יותר, וכיון שנשארו בשמירת השור, ויכולים לשומרו בלא הא', הן חייבין והוא פטור, שהרי מסר לכולן שורו, לכל מי שיכול לשומרו, ונתרצו לשומרו אפי' בלא חבירם, אבל אם אמרו לו אם אינך רוצה לשמור גם אנו מסלקים עצמינו משמירתו, כולן חייבים. עכ"ל. (וכ"ה בטוחו"מ סי' שצ"ו).

אמנם הרמב"ם ס"ל כהתוס' וז"ל (בהל' נזקי ממון פ"ד ה"ז): מסר שורו לחמש בנ"א ופשע בו א' מהם ויצא והזיק, אם אינו משתמר אלא בחמשתן זה שפשע בשמירתן חייב, ואם משתמר בשארן, אף אלו הנשארים חייבים. עכ"ל.

וצלה"ב: במה תלוי מחלוקתם? וגם: איך יתרץ רש"י וסייעתו ראיית התוס' לשיטתם מהמבואר לקמן החופר בור י' ובא אחר והשלימו לעשרים ובא אחר והשלימו לשלשים כולם חייבים?

וי"ל בזה: דהנה כמה אחרונים הסבירו סברת התוס' והרמב"ם דאף הוא חייב, כי לא הי' לו רשות לסלק א"ע מהשמירה מאחר שקיבל ע"ע לשמור. (ואף שאפשר להשמר ע"י השאר, מ"מ יש עליו חיוב שמירה להבעלים), ובלא רשות הבעלים אין לו להסתלק מהשמירה. ולכאו' סברא נכונה היא, ומה סברת החולקים?

אמנם אין זה פשוט כ"כ שאין לו רשות להסתלק, כדלקמן.

ובהקדם ביאור בסוגיא אחרת לגמרי, והוא מה דאי' בפסחים (ה, ב): "לפי שנאמר לא יראה לך שאור, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים [פרש"י: "כגון נכרי"] ושל גבוה, יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרי, ת"ל לא ימצא .. אמר מר יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרי, ת"ל לא ימצא, הא אמרת רישא שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, לא קשיא, הא דקביל עלי' אחריות, הא דלא קביל עלי' אחריות, כי הא דאמר להו רבא לבני מחוזא, בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו, כיון דאילו מיגניב ואילו מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי, כדילכון דמי ואסור". ע"כ.

וכ' הרא"ש (סי' ד') וז"ל: "י"א דוקא ש"ש דחייב בגניבה ואבידה, אבל ש"ח לא, ודייקינן מלישנא דאילו מיגנב או מיתבד, וכן כתב ר"י. ובה"ג כתב דאפי' ש"ח נמי, ומיגנב או מיתבד בפשיעה קאמר, ומשום דבעי למימר ובעיתו לשלומי, הוצרך לומר מיגנב או מיתבד". עכ"ל. והרא"ש עצמו לקמן (ס"ו) פסק כהי"א, כמ"ש ה"שלטי הגבורים" כאן, ובב"י סי' תמ, וכן פסק אדה"ז (שם סעי' י').

והנה, סברת הר"י והרמב"ם מפורשת בשו"ע אדה"ז שם בהג"ה, וז"ל: "אע"פ שקיבל עליו לשמרו שמירה מעולה כדרך השומרים, ואם יפשע בשמירתו ולא ישמרנו כדרך השומרים יתחייב לשלם לו, אין זה נקרא קבלת אחריות להיות הפקדון נחשב כשלו ע"י כן, כיון שקבל עליו אחריות, אלא זה נקרא קבלת השמירה בלבד, שקיבל עליו שישמור חמצו של נכרי, אם יפשע ולא ישמרנו יפה חייב לשלם לו, שהפושע הוא כמזיק בידים, כיון שקיבל עליו לשמור כדרך השומרים, והמפקיד סמך עליו ולא שמרו בעצמו". עכ"ל. (וראה מ"ש בסתמ"א סי"ד).

ולפי"ז מובן שסברת הבה"ג והרא"ש היא, שהפושע אינו (רק) כמזיק בידים, כ"א שמחויב באחריות החפץ, ומה שפטור בגניבה ואבידה ה"ז פטור שפטרתו התורה. ובלשון אדה"ז (סתמ"ג ס"ח בקו"א ב): "דמה שש"ח חייב על הפשיעה, אין חיובו בא מחמת הפשיעה עצמה, אלא משעה שנמסר לו הפקדון נשתעבד ונתחייב להחזיר לו בשלימות כשיגיע הזמן. אלא שאם בתוך הזמן נאבדה ממנו שלא ע"י פשיעתו בשמירתו, חסה עליו התורה ופטרתו, דמה הי' לו לעשות, ובש"ש החמירה יותר, ובשואל יותר, ובלוה יותר". עכ"ל. (וכבר דשו רבים לתרץ שלא יסתרו דברי אדה"ז אהדדי, ואכ"מ).

נמצא שהמחלוקת בין הר"י והרמב"ם נגד הבה"ג והרא"ש היא, ששיטת הר"י והרמב"ם היא, שאין ש"ח נקרא שקיבל אחריות על החפץ, כ"א שקיבל לשמרו, ומה שחייב על הפשיעה, ה"ז לפי שאז ה"ה כמזיק בידים, ולכן אין לומר שעכשיו נקרא "שלו", וחייב לבערו, כי הוא לא קיבל ע"ע עכשיו שום התחייבות תשלומין, ומה שיתחייב אם יפשע, אי"ז שייך לקבלתו כלל, כי זהו דבר נוסף, וחיוב חדש, שיתחייב אח"כ בעת (ובאם) שיפשע.

משא"כ שיטת הבה"ג והרא"ש היא, שמה שש"ח חייב על הפשיעה, ה"ז לפי שאכן קיבל בתחלה אחריות החפץ לשלם אם יאבד, ומה שפטור אם נגנב או נאבד בלי פשיעה, ה"ז פטור מיוחד שפטרתו התורה, וא"כ עכשיו ה"ז באחריות תשלומין עליו, ולכן חל עליו עכשיו חיוב לבערו.

ובפרטיות יותר: מהמשך הסוגיא כאן נמצא, שהטעם למה שהישראל חייב לבער חמצו של נכרי שקיבל עליו אחריות, ה"ז מטעם דבר הגורם לממון כממון דמי. לא מיבעי לר"ש שס"ל שאמרי' בכל התורה דבר הגורם לממון כממון דמי, אלא אפי' לרבנן שבכלל ס"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי, מ"מ בחמץ חידשה התורה בהתיבות "לא ימצא" שאכן חייבים, [שבפשטות הפי' בזה, (לא שאע"פ שלאו כממון דמי מ"מ חייבין, כ"א) שבחמץ אכן אמרי' שדבר הגורם לממון כממון דמי].

ולכן כדי להתחייב לבער החמץ של הנכרי, צ"ל שעכשיו ה"ז אצלו באופן שיש עליו עכשיו חיוב תשלומין, ובמילא ה"ז עכשיו בבחי' דבר הגורם לממון, ולכן נחשב כשלו, כי דהגל"מ כממון דמי.

ובזה הוא דנחלקו: הר"י והרמב"ם ס"ל שמה שש"ח חייב בפשיעה, ה"ז דבר שיתחדש אח"כ, בעת (ובאם) שיפשע, אבל אי"ז גורם שעכשיו יקרא דהגל"מ, ולכן פטור מלבערו. משא"כ הבה"ג והרא"ש ס"ל, שעכשיו יש עליו חיוב תשלומין באם יפשע, ולכן ה"ז עכשיו בבחי' דהגל"מ, וכממון דמי, וחייב לבער.

אמנם באמת י"ל באופן אחר, ששניהם אזלי בהשיטה שפושע הוא כמזיק בידים, ונחלקו בזה גופא, ובהקדים מ"ש אדמה"ז בטעם שהפושע ה"ה כמזיק בידים: "כיון שקיבל עליו לשמור כדרך השומרים, והמפקיד סמך עליו ולא שמרו בעצמו". ז"א שסו"ס למה הוא כמזיק בידים, לפי שקיבל עליו לשמור כדרך השומרים, והמפקיד סמך עליו ולא שמרו בעצמו, (כי בלא"ה אי"ז נקרא פשיעה, כי מה לו ולחפץ של פלוני). וא"כ כבר י"ל, שסו"ס מונח בתוך קבלת שמירתו שהוא לא יפשע, ואם יפשע יתחייב לשלם. ואף שלפועל יהי' אז חיוב חדש של מזיק, מ"מ זהו חלק מקבלת שמירתו בתחילה, שאם יפשע ישלם, ולכן אפ"ל שכבר בתחלה ה"ז בגדר דבר הגורם לממון.

ובזה הוא דנחלקו: כ"ע מודי שפושע חייב מטעם שאז נעשה מזיק בידים, מ"מ היות ונק' מזיק רק מטעם קבלת שמירתו, ס"ל להבה"ג והרא"ש שקבלת שמירתו נק' ג"כ קבלת אחריות תשלומין, והוה דבר הגל"מ כממון דמי, וחייב לבער. והר"י והרמב"ם ס"ל, שאף שנקרא כמזיק בידים מטעם קבלת שקיבל שמירה ע"ע, מ"מ סו"ס כשיפשע יתחייב לשלם לא מטעם קבלת שמירתו, כ"א מטעם שאז יהי' מזיק בידים, היינו שזהו חיוב חדש שיתחדש אז, ועכשיו אינו בגדר דהגל"מ, ולכן אינו חייב לבער.

והנה ע"ד הנ"ל יש לבאר מחלוקתם באופן אחר: ובהקדים מה שיש לעיין בנוגע לזמן השמירה. לדוגמא: אם א' קיבל ע"ע לשמור חפץ חודש ימים, באם שמר רק במקצת מן הימים, האם זה בגדר שמירה או לא. מצד א' אפ"ל שגדר שמירה הו"ע הבטחון הכללי בקיום החפץ, והתחייבות והשמירה היתה על חודש ימים, הרי אם לא שמר כל משך הזמן, הנה לא רק שלא קיים חיוב שמירתו באותם הימים, אלא שזה סתירה להבטחון הכללי שיש להבעה"ב בקיום החפץ ע"י שנמצא ברשות השומר, וא"כ ה"ז סתירה לכללות השמירה, כי מצד הבעה"ב הרי יש כאן ענין אחד: בטוח הוא (עד כמה שאפשר) בקיומו של החפץ. אלא שבטחון זה מתפשט לחודש ימים, ואם לא שמר בכמה מהימים, ה"ז סתירה להבטחון הכללי, וכאילו לא שמר כלל.

או י"ל שה"ז דומה למקצת שמירה, ז"א שבימים אלו ששמר, הרי יש כאן הבטחון, ובימים אלו שלא שמר אין כאן הבטחון, אבל אי"ז סתירה לכללות השמירה.

בסגנון אחר: האם כל משך זמן השמירה ה"ה כעין נקודה אחת של שמירה, ואם נסתרה השמירה באמצע, נסתר בד"מ כל הנקודה. או שהשמירה עשוי' מנקודות נקודות, וכשנסתרה נקודה אחת של שמירה, אי"ז סותר לשאר הנקודות.

[ומובן שאי"ז הספק הידוע בנוגע לגדר "זמן", אם כל הזמן הוא נקודה אחת, או נקודות נקודות, ובחילוקו של הרגוצ'ובי (מובא בס' מפענ"צ ערך "זמן"), שבנדון שמחכים לסוף הזמן, ואין נוגע שיעבור משך זמן, אז כל הזמן הוא נקודה אחת; ואם הנרצה הוא שיעבור משך זמן, אז כל הזמן נקודות נקודות - כי כאן אין הספק בנוגע להזמן, כ"א בנוגע לעצם גדר ה"שמירה", אם שמירה היא נקודה אחת על כל משך הזמן, או כל רגע שנשמר החפץ, ה"ז גדר "שמירה" בפ"ע].

והנה מזה יוצא עוד נפק"מ - האם חלות חיוב השמירה שחל עליו ע"י שקיבל ע"ע לשמור היא פעולה נמשכת, או לא. כלומר האם אמרי' שמה שהתחייב לשמור למשך הזמן, ע"י שקיבל זה על עצמו, ה"ז חד פעמי. או שבכל רגע ורגע כביכול מתחדשת ההתחייבות (הקבלה), וכאילו מקבלה עוה"פ ועוה"פ.

והטעם למה שנאמר שהוה פעו"נ, ה"ז ע"פ מה שמובן מהמבואר בכ"מ בלקו"ש (ראה ח"ד ע' 1253. ח"ה עמ' 172 ואילך. ובכ"מ), שכשנעשה ענין שהוא היפך טבעו, אז (לא אמרי' שלאחר שהענין נעשה, נשאר כן מעצמו, כ"א) צריך תמיד לחזור ולפעול, ובלי שתומשך הפעולה, יוחזר הדבר לטבעו. ולכן בגדר התחייבות שמירה על חפץ השייך לאדם אחר, אפ"ל שצריך הקבלה וההתחייבות פעו"נ, כי בלא"ה ה"ז היפך הטבע שראובן יתחייב לשמור חפצו של שמעון.

והוא ע"ד החקירה במינוי שליחות, האם זהו מינוי חד פעמי, ונשאר שלוחו, או שהמינוי צריך להמשך בכל רגע ורגע, שגם שם הוא מטעם הנ"ל, שהיות וזהו היפך טבע הענינים ששמעון (השליח) נעשה כמותו דראובן (המשלח), לכן צריך המינוי להתחדש בכל רגע.

וי"ל שזה תלוי בהנ"ל: אם כל משך זמן השמירה היא נקודה אחת, א"כ הוה הקבלה וההתחייבות ג"כ קבלה אחת על כל משך זמן השמירה, שהיא נקודה אחת. אבל אם כל משך זמן השמירה הם נקודות נקודות, א"כ מסתבר שההתחייבות שע"י קבלת השמירה מתחדשת בכל רגע, וכאילו שמקבל לשמור לרגע הבא, ואח"כ מקבל עוה"פ לשמור לרגע הבא אח"כ, וכן הלאה.

והנפק"מ בזה היא, באם מפסיק מלשמור באמצע הזמן שקיבל ע"ע לשמור: אם הקבלה שגרמה לההתחייבות היא חד פעמית לכל משך הזמן, הנה כשלא מילא התחייבותו לשמור כל משך הזמן, הרי סתר כל ההתחייבות שחל עליו בעת קבלתו, וכאילו לא שמר כלל, כי היתה כאן קבלה אחת ונקודה אחת של התחייבות לשמור כל משך הזמן, וזה לא עשה. אבל אם הקבלה היא פעו"נ, אז מה שעושה הוא רק שאינו ממשיך לקבל התחייבות השמירה מכאן ולהבא, אבל מה ששמר עד עתה אכן שמר.

[ע"ד המבואר בלקו"ש (חי"ז ע' 209) וז"ל: באיסור גניבה (או גזילה) ישנו חומר מיוחד בזה שהוה פעולה נמשכת, בכל רגע שאינו מחזיר הגניבה (והגזילה) ה"ה עובר על "לא תגנובו" (ו"לא תגזול"). ובזה מבאר הרגצ'ובי (צפע"נ הל' תרומות (בהשמטות) נב,ג. השלמה ע' 63. הובא במפענ"צ פ"ה סל"ד. פי"ג ס"ד. וש"נ מה שהרמב"ם (הל' סנהדרין פי"ב ה"ב) מונה הלאווין "לא תגזול" ו"לא תגנוב" בכלל "לאו שניתן לתשלומין" ולא בכלל לאו הניתק לעשה: בלאו הניתק לעשה עוברים על הלאו רק בשעת מעשה העבירה, ובמילא כנתנה התורה עשה לנתק ולתקן הלאו, מוכרח לומר שהתיקון חל למפרע על המעשה עבירה; אבל בגניבה וגזילה עוברים על הלאו כל זמן שלא השיב, בכל רגע מזמן הפעולה והלאה - זהו "פעולה נמשכת", ובמילא כשמחזיר (הגניבה וגזילה) ה"ז רק "לאו הניתן לתשלומין" - בהוה, שמכאן ולהבא לא יעבור (נפסקה הפעולה נמשכת), אבל אינו מתקן הלאו בעבר, עכ"ל.

הרי כמו שמתקנים דבר של פעולה נמשכת, ה"ז מועיל רק מכאן ולהבא, עד"ז כשמקלקלים דבר של פעולה נמשכת, ה"ז נתקלקל רק מכאן ולהבא - ולכן בנדו"ד כשמקלקל קבלת ההתחייבות השמירה של פעולה נמשכת, הפי' הוא שרק מכאן ולהבא אין הקבלה נמשכת, אבל אי"ז מקלקל מה שאכן קיים קבלתו לפנ"ז [משא"כ אם זהו נקודה אחת, ואינה פעולה נמשכת, הנה כשמקלקל עכשיו, ה"ז נתקלקל למפרע].

[ואילה"ק, שא"כ לא יתחייב כלל אם נגנבה או נאבדה בפשיעתו, שהרי לא קיבל לשמרו מכאן ולהבא - כי סו"ס הבטיח בתחלה שהוא אכן ימשיך לקבל ע"ע בכל רגע עד סוף הזמן, והמפקיד סמך עליו ולא שמרו בעצמו (כלשון אדמוה"ז דלעיל) לכן חייב הוא לשלם, אבל אי"ז נוגע לחלק הזמן שאכן שמר כראוי].

וי"ל שבזה הוא דנחלקו: הר"י והרמב"ם ס"ל שקבלת והתחייבות השמירה הוה פעו"נ, ולכן אם פשע לבסוף, אי"ז נוגע להזמן שלפנ"ז (שאכן שמר), ולכן בתחלה שקיבל ע"ע לשמור כש"ח, ואין לו אחריות גו"א, אין בקבלה זו שום אחריות, ורק כשיפשע ויפסיק מלשמור, מאז ולהבא יתחייב בחיוב חדש, על שלא המשיך לשומרו. ולכן עכשיו אינו בגדר דבר הגורם לממון.

משא"כ הבה"ג והרא"ש ס"ל שקבלת השמירה לא הוה פעו"נ, ואם יפשע אח"כ ויפסיק מלשמור, ה"ה סותר ההתחייבות וקבלת שמירתו גם מתחלה, וא"כ מתחלה כשמקבל לשמור, הרי קבלתו כוללת בתוכה מתחלה שלא יפשע בכל משך הזמן, הרי נמצא, שאף שההתחייבות תהי' דבר חדש שהוא כמזיק בידים אז, מ"מ זה כבר מונח בתחלת קבלתו, וכאילו שמילוי קבלת והתחייבות שמירתו מתחלה תלוי' ועומדת עד סוף הזמן, ולכן נק' כבר בתחלה שיש עליו אחריות תשלומין של פשיעה, ובמילא הוה דבר הגורם לממון עכשיו, וחייב לבער.

והנה מזה נבוא לבאר המחלוקת בנוגע ל"מסר שורו לחמשה בנ"א ופשע בו א' מהם והזיק חייב", דהסבירו האחרונים שסברת התוס' והרמב"ם שגם הוא חייב, ה"ז לפי שפשע במה שסילק עצמו מהשמירה - הנה עפהנ"ל אי"ז פשוט כ"כ, כי זה יהי' תלוי האם חלות התחייבות השמירה שעליו ע"י שקיבל ע"ע לשמור, הוא פעו"נ או חד פעמי.

דהנה, נזכר לעיל הדוגמא ממינוי שליחות, האם המינוי הוא חד פעמי או פעולה נמשכת. וא' מהנפק"מ שם הוא המחלוקת בין הרמב"ם והטור (ראה קצוה"ח סי' קפח סק"ב) בנדון שנשתטה המשלח לפני שהשליח מסר הגט להאשה, דלהרמב"ם הגט פסול רק מדרבנן, ולהטור ה"ז בטל מה"ת. שהביאור בזה הוא, שלהרמב"ם הוה מינוי שליחות חד פעמי, ולכן היות כשמינוהו הי' פקח, נעשה שלוחו, ויכול לגרש, ולא איכפת לו מה שאח"כ (אחר שנעשה שליח) נשתטה המשלח, כי כבר אי"צ למינויו, ולכן כל זמן שהבעל חי, ויש כאן בעל ממי לגרש, יכול השליח לגרש. אבל הטור ס"ל שמינוי השליחות הוא פעו"נ, ובמילא מה שיכול השליח לגרש בשביל הבעל ה"ז לפי שבעת מסירת הגט הוא ממנהו אז, ולכן צריך שיהי' המשלח פיקח אז, ואם נשתטה אינו יכול למנותו אז, ולכן הגט בטל מדאורייתא.

מזה רואים שאם איזה ענין הוא פעו"נ, אז צריך שכל משך הזמן יהי' המצב כמו שהי' בתחלה, ובמילא יכול הדבר לימשך עוה"פ ועוה"פ, כמו שהי' בתחלה, ואם נשתנה המצב באופן שעכשיו אינו יכול לימשך, אינו נמשך. וכפי שהוא בנדון דשליחות, דכדי שיימשך המינוי צ"ל פיקח כל הזמן, משא"כ אם אי"ז פעו"נ, אז אף אם המצב נשתנה, מ"מ כ"ז שאין כאן סתירה למה שהי' בתחלה, הדבר נמשך. וכפי שהוא בנדון דשליחות, דאף שעכשיו כבר אינו פקח, מ"מ כ"ז שלא מת הבעל, ואפשר להתקיים השליחות, אמרי' שאכן נתקיים.

והנה עד"ז הוא בנדו"ד: השומר שקיבל ע"ע השמירה, ונתחייב לשמור, ועכשיו הפסיק מלשמור, אלא שאין כאן סתירה להשמירה, כי השור עדיין שמור ע"י האחרים, שנתמנו ע"י הבעלים, והם הסכימו להמשיך לשמור - הרי אם הקבלה וההתחייבות הוא פעו"נ צריך המצב עכשיו להיות כפי שהי' בתחלה, ולכן כמו שבתחלה לא רק שהבטיח להבעלים שהחפץ יהי' שמור, כ"א שהוא ישמור את זה, כן צ"ל גם עכשיו, שהוא ישמור את זה, ולכן אם מפסיק מלשמור, אף שהחפץ שמור, מ"מ אין נמשך קבלת ההתחייבות, וה"ז פשיעה, כי הוא הבטיח שימשיך התחייבותו. ולכן גם הוא חייב.

אבל אם הקבלה וההתחייבות אינה פעו"נ, אז כל זמן שאין כאן סתירה להשמירה, כי החפץ שמור, אמרי' שמתקיים קבלתו ואחריותו, ולכן לא פשע כלל במה שסילק א"ע מן השמירה, כי א"צ שההמשך יהי' במצב דומה. וגם אין כאן בעיא של שומר שמסר לשומר (לעיל יא, ב), כי גם שאר השומרים נתמנו ע"י הבעלים, ובמילא אין להבעלים לומר "אין רצוני שיהי' פקדוני ביד אחר", או לומר "את מהימנת לי בשבועה ופלוני לא מהימן לי בשבועה", כהב' שיטות (בב"מ לו, א - ב) בטעם שומר שמסר לשומר חייב, כי הוא עצמו מסר להם.

ובזה הוא דנחלקו: רש"י והרא"ש ס"ל שההתחייבות והקבלה אינה פעו"נ, ולכן לא פשע במה שסילק עצמו מן השמירה, בנדו"ד שהשור עדיין שמור, כי התחייבות השמירה עדיין מתקיימת, אבל התוס' והרמב"ם ס"ל שאכן הוה פעו"נ, ובמילא צריך להמשיך ההתחייבות כפי שקבלה בתחלה, וכשסילק א"ע ה"ז פושע נגד קבלת ההתחייבות שלו ולכן גם הוא חייב.

[ואף שביארנו לעיל שאם זה פעו"נ אז מה שפושע אח"כ ה"ז דבר חדש, ואין נוגע לקבלת התחייבות השמירה שבתחלה, וכאן מבארים לכאו' להיפך, שאם זה פעו"נ נוגע אח"כ המצב שבתחלה - אי"ז סתירה, כי שניהם אמת, ושניהם נובעים מאותה הנקודה: מטעם שהוה פעו"נ נתחדש תמיד עוה"פ מה שהי' בתחלה, ולכן צ"ל המצב כמו שהי' בתחלה כדי לימשך, אבל לאידך, גבי האם מונח בתחלה כל מה שיהי' אח"כ, אמרי' שהיות והדבר מתחדש אח"כ, ה"ז פעולה אחרת, ואי"ז מונח בתחלה].

ולפי"ז נמצא שהרמב"ם אזיל לשיטתי' - ששיטתו בהל' חמץ ומצה אודות קבלת אחריות בחמץ בשומר חינם, ושיטתו בנוגע "מסר שורו לחמשה בנ"א" מסתעפים מנקודה אחת, שגדר קבלת אחריות לשמירה הוא פעו"נ, וכנ"ל בארוכה.

והנה לכאו' יש להקשות עהנ"ל, דלפי הסברא דהוה פעו"נ, וא"כ צ"ל כל הזמן כפי שהי' בתחלה, מדוע צריכים להטעם מדוע שומר שמסר לשומר חייב, לפי שאומר לו "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר" או לפי שאומר לו "את מהימנת לי בשבועה ופלוני לא מהימן לי בשבועה", והרי צ"ל חייב כי שינה המצב מכפי שהי' בתחלה שהוא קיבל ע"ע שהוא ישמור, וא"כ ה"ה סותר מה שהתחייב, וכנ"ל - הנה י"ל שלשיטה זו זהו אכן עומק הטענה ש"אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר" ו"את מהימנת לי בשבועה ופלוני לא מהימן לי בשבועה", שהכוונה בזה שזוהי הסיבה לזה גופא מדוע נקרא מה שמוסר לשומר אחר ששינה המצב. כלומר: הטעם מדוע חייב, ה"ז לפי שאין הוא ממשיך לקיים ההתחייבות ע"י ששינה המצב, אבל הא גופא מנ"ל שזה נק' שינוי המצב, הרי אפ"ל שמעיקרא כוונת הבעלים היתה שיהי' נשמר באיזה אופן שהוא, ואין שום חשיבות לזה שהוא קיבל ע"ע שהוא ישמור, ע"ז אמרי' שהיות ואפשר לטעון הטענות הנ"ל, אכן ישנו חשיבות לזה שהוא ישמור, ולכן זה נקרא שינוי המצב, ולכן הוא חייב. (אבל השומר הב' אין חייב כלום להבעלים, ודלא כבנדון ד"מסר שורו לחמשה בנ"א", כי שם גם הם קיבלו התחייבות להבעלים לשמור, משא"כ כאן שאין מן השומר הב' שום התחייבות להבעלים).

ונמצא שיש ב' פירושים בהטענות הנ"ל בשומר שמסר לשומר: לפי השיטה שההתחייבות היא פעו"נ, הפי' הוא כנ"ל, ולפי השיטה שאינה פעו"נ, הפי' הוא כפשוטו (שאין כאן שום חסרון מדין המשך ההתחייבות, כ"א כפשוטו) שיש להבעלים טענות אלו כשלעצמם, ולכן חייב.