איתא בלקוטי תורה פ' תצא בביאור כי תצא (לו, ג): "וכנודע ממאמר הבעש"ט נ"ע בענין הבת קול שמכרזת שובו בנים, דקשה מי הוא השומע כו'? וא"כ מהו הפעולה מהכרוז? - אלא היינו דמזליה חזי הכרוז, ומזה נמשך ג"כ הרגשה בנשמה שבגוף שנמשך לה מלמעלה מבחי' מזליה וכו'", עיי"ש, ובפ' שלח ד"ה אני הוי' אלקיכם (מז, ב), ובשיר השירים ד"ה להבין ענין הטעם (סד, א).

ובכתר שם טוב ח"א (סי' קמו) איתא כנ"ל אודות "מ"ש בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, וכן מ"ש אמר שומר שדרשו שהוא כרוז", עיי"ש, ובח"ב שם (סי' רנה, ושס) בענין זה, עיי"ש.

והנה מצאתי שע"ד ביאור הבעש"ט נמצא בס' חות יאיר, כפי שהביאו בפי' עץ יוסף על פרקי אבות (פ"ו מ"ב):

"(בת קול כו' ואומרת כו') ראוי להבין דכיון שהבת קול זה באה להתרות בבני אדם שיעסקו בתורה תדיר היה ראוי שישמעו אותה בכל העולם. ותירץ בספר חות יאיר וז"ל הענין דכמו שיש להגוף רמ"ח איברים ושס"ה גידין. כן יש להנשמה. ואף שהגוף אין בכח חוש השמע שלה לשמוע קול הבא מלמעלה מהבת קול שמכרזת. כמו שאין רשות לעין שלו לראות מה שלמעלה. ומקרא מלא דיבר הכתוב כי לא יראני האדם וחי מצד חומר הכרוך בעקבו. ה"ה שאינו יכול לשמוע. ומ"מ בלילה כשהנשמה הולכת למעלה היא שומעת קול אלה הדברים דברי התוכחות הכרזות האלה. ובבקר היא שבה אל תוך הגוף היא מעוררת לבו של אדם אל התשובה. ולבעבור זה לפעמים נכנס רוח קדושה והרהורי תשובה וחרטות בלב אדם פתאום מחמת כי הנפש החוטאת בשמעה קול אלה הדברים היא מלאה חרדה ותתעורר החומר ברעיון שכלו בלבו וראשו כי שם ביתה. וכל זאת אם חוש השמע מן הנשמה שלם משא"כ אם ניטל חוש השמע מן הנשמה אף היא אינה שומעת כלום. וזה בא ע"י הפגם שאדם פגם באזני הגוף וממאס לשמוע דברי קדושה ודברי תורה בבה"כ ובבה"מ ומואס לשמוע קול מוכיחו ומאטים אזנו. אף אזני הנפש נפגמים ע"י זה. שבאותו אבר הגוף אשר הוא פוגם. הוא עושה ג"כ פגם באותו אבר שבנשמה. ומש"ה אינה שומעת קול של מעלה כלל עכ"ל:", עכ"ל.

[טרם מצאתי איה מקומו בחות יאיר].