בתניא פרק ו מביא הגדרה לקדושה ולס"א: "וצד הקדושה אינו אלא השראה והמשכה מקדושתו של הקב"ה, ואין הקב"ה שורה אלא על מה שבטל אצלו ית', בין בפועל ממש כמלאכים עליונים, בין בכח ככל איש ישראל למטה שבכחו להיות בטל ממש לגבי הקב"ה במסירת נפשו על קדושת ה'".

היינו שמסביר את ההגדרה של קדושה - שהיא "השראה והמשכה", שיכול להיות בשני אופנים (כפי שמסבירים מפרשי התניא): א) באופן של "השראה" = מקיף; ב) באופן של "המשכה" = פנימי. ולזה מביא כאן שתי דוגמאות: א) ביטול בפועל כמלאכים עליונים, שזה גורם המשכה; ב) ביטול בכח בזמן מסי"נ אצל כל איש ישראל.

וע"ז מביא שתי מאמרי רז"ל: "שאפי' אחד שיושב ועוסק בתורה (בפועל) שכינה שרויה כו'"; "וכל בי עשרה שכינתא שריא לעולם" - שזה בכח, שהרי כאן מדובר שיש רק קיבוץ של מנין, ולא מצויין פעולה שלהם, - שזהו רק לבד מכיון שהם מנין ועדה, שיש בזה שלימות וכח להשראת השכינה*. וכפי שמובא בהמשך בפרק יא מאמר זה עצמו על רשעים גמורים, להוכיח שגם אצלם הטוב שבהם עומד עדיין באופן מקיף, - דלכן כשהם ב"עשרה - שכינתא שריא". וא"כ הרי בוודאי שאין כאן שום ביטול בפועל, אלא אדרבה וכו'.

וצריך ביאור:

א. מדוע כשמדבר על ביטול בפועל - אומר: "כמלאכים עליונים", הרי כאן מדבר על הנה"ב והנה"א, ומה נוגע לנו ביטולם של המלאכים. ובפרט שבהמשך מביא ראי' מביטולו של אדם מישראל שלומד יחידי ושכינה שרוי' עליו, - וא"כ מדוע לא מביא לכתחילה דוגמא מיהודי שלומד או מקיים מצוה, שעליו כבר כתב בפ"ד: "הרי כולה צרורה בצרור החיים את ה' ממש ואור ה' ממש מקיפה ומלבישה מראשה ועד רגלה". ובלימוד התורה עוד יותר: "והיא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה".

ב. מהו ההוספה "(כמלאכים) עליונים". בפרק לט כותב: "ומדור המלאכים בעולם היצירה", ומוסיף בהגה"ה: "והיינו בסתם מלאכים, אבל יש מלאכים עליונים בעולם הבריאה". - האם כאן הכוונה דווקא למלאכים עליונים אלו. וא"כ - מהו הענין בזה?