בלקו"ת ד"ה 'וידעת' (ואתחנן ד, א) מבאר ד"זה שהעולם קורין בשם אמונה להאמין מה שהקב"ה מחי' את כולם מאין ליש טועים הם שאין צריך לזה אמונה שהרי זה נרגש בבחי' ראי' הגם שאינו רואה בעיני בשר הרי זה כאילו רואה. וע"ז נאמר ומבשרי אחזה אלוקה אחזה דייקא ... וזהו לשון אחזה ולכן אי"ז נק' בשם אמונה בלה"ק אלא בשם דעת כי דעת הוא לשון הכרה והרגשה וגם דעת הוא העמקת הלב שלא יסיח דעתו מזה ויהי' לו לזכרון לפניו תמיד שלא ישכח ויסור מלבו. משא"כ הרהור בעלמא לא עביד מידי דהרהור לאו כדיבור דמי".

ולא הבנתי מה שייך כאן הא דהרהור לאו כדיבור דמי, דהא לכאורה הא דהרהור לאו כדיבור דמי הכוונה אפילו הרהור באופן דהעמקת הדעת, וכמו לגבי ההלכה שאין מברכין ברכת התורה על הרהור ה"ז גם באופן דמעמיק דעתו בזה, וא"כ הכא שהמאמר מבאר ההבדל בין העמקת הדעת ל"הרהור בעלמא" ואיך שהרהור שלא ע"י העמקת הדעת אינו פועל שלא יסיח דעתו כו', איך שייכי להא דהרהור לאו כדבור. ובס"א יש לשאול אם הי' הדין דהרהור כדיבור – האם הי' פועל ההרהור בעלמא שלא יסיח דעתו?

ולכאורה ע"כ צ"ל דאין הכוונה להדין דהרהור כדיבור, אלא להמציאות. אבל עדיין צ"ב מהו הכוונה בזה.