בתניא פרק כ"ו מביא "עצה היעוצה" לעצבות במיני העולם גשמיים, ויש בזה ב' חלקים.

א. הביאור של הפסוק "אשרי הגבר אשר תייסרנו י-ה" שהיסורים הם מעולם יותר נעלה "עלמא דאתכסיא" שהיא באמת "קרבת ה' יותר מכל חיי עוה"ז" וכו'.

ב. "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" שהשמחים ביסורים בעוה"ז עתה, יזכו לעתיד לבא לגילוי עלמא דאיתכסיא ויזכו לגילוי רב ועצום, וכיון שאצלו אהבתו לקרבת ה' היא יותר מכל חיי עוה"ז הרי, זה כבר גורם לו לשמחה עתה. ובקיצור: כשמתבונן א. מאין באים היסורים. ב. ולאן הוא הולך עם היסורים הרי זה גורם לו שמחה.

והנה באגה"ק יא להשכילך בינה, מדבר ג"כ על יסורים גשמיים ושם הוא מסיים "ובאמונה זו באמת נעשה הכל טוב גם בגלוי ... הרי באמונה זו נכלל ומתגלה באמת הרע המדומה בטוב העליון הגנוז".

היינו שגם בעוה"ז יכול האדם להגיע לטוב גשמי גלוי מעלמא דאתכסיא, והביאור הוא כי היסורים הם נסיון כדלעיל בפרק, ועי"ז שהאדם עומד בנסיון הוא מתנסה ומתעלה (נס להתנוסס) וכשהוא מתנשא הוא כבר כלי לגילוי עלמא דאיתכסיא גם עתה בעוה"ז.

ואינו מובן, פרט זה בפרק יא הוא נושא רב משקל שיכול לגרום שמחה לאדם מיסורים, ובאופן שאינו צריך לנחם עצמו על עתיד לבא, אלא גם בעוה"ז, ומדוע לא מביאו בפרק כו, כהמשך לעצה היעוצה, והרי מה שמביא בתחילה ש"גם זו לטובה" פירושו הוא גם בעוה"ז [כידוע מעשה דנחום איש גמזו וכו'].