בתניא פרק נא מבואר, שנפש האדם "אין עצמותה ומהותה מצוייר בציור גשמי ודמות ותבנית כתבנית הגוף ח"ו, אלא כולה עצם אחד רוחני פשוט ומופשט מכל ציור גשמי, ומבחי' וגדר מקום ומדה וגבול גשמי, מצד מהותה ועצמותה.

ולא שייך לומר במהותה ועצמותה שהיא במוחין שבראש יותר מברגלים, מאחר שמהותה ועצמותה אינה בגדר ובחי' מקום וגבול גשמי".

והנה, בפשטות הדברים הללו מוסבים על הנפש האלקית שבאדם מישראל, וכן משמע גם מזה שאומר "חס ושלום" - משמע שזהו דבר הקשור עם קדושת הנשמה לכאורה.

והעירני חכם אחד, דיש לעיין אם אפשר לומר את הדברים הללו גם על נפשו של אינו יהודי.

ומסתבר לומר שכעין זה אפשר לומר גם על נפשו של אינו יהודי (ואפילו על נפש החי), שהרי גם באינו יהודי הנפש מחיה את כל חלקי הגוף באותו האופן, שכל חלק של הגוף הוא חלק חי, וגם המשכת הרצון היא תיכף ומיד בכל אבר שבגוף (כמבואר בחסידות), שיש כאן "נפש" הנותנת "חיות", שהיא מצד עצמה למעלה מגדרי מקום וגבול וכו'.

אך לאידך גיסא, מהמבואר בחסידות (מקומות שהובאו בליקוט הפירושים לר"א חיטריק שי'), משמע שזהו ענין הקשור עם "יחידה" שבנפש וכו'.

ויש לעיין בזה.