בגליון תתסז (חה"ס) עמ' 68 תמהו על האמור בלקו"ת פ' תבא ד"ה תחת אשר לא כו' (מב, ד), "ובקשות שבאמצע פסוקי דזמרה ושבחים תקנו אנשי כנה"ג מחמת שיש קטרוגים על האדם . . וע"ז אנו מבקשים רחמים הושיעה את עמך וגו' ורעם ונשאם כו' והוא רחום וגו'". ותמהו, דהרי פסוקים אלו מופיעים ב'הודו', שלנוסח דידן (משא"כ לנוסח אשכנז) אינו בכלל פסד"ז, וגם לכאורה אינו מתקנת אנשי כנה"ג.

ולהעיר גם מצוואת הריב"ש סי' קמג, ש'הודו' "הם רק פסוקים מלוקטים ואינם פסוקי דזמרה ממש".

מאידך, לכאורה פסוקי "יהי כבוד ה' לעולם" ו"ה' הושיעה" שבסוף קטע 'יהי כבוד' הנאמר אחרי 'ברוך שאמר', הם אכן בקשות. ובמסכת סופרים (ס"פ יז, שהזכיר בגיליון הנ"ל, אף שהלשון שם, וקשר העניינים לשלפניו ושלאחריו אינו מובן) משמע לכאורה ש'יהי כבוד' הוא מהתקנה הקדומה של פסד"ז, וזהו הלשון שם: "אבל צריכין לומר אחר יהי כבוד ה' מלך ומזמור שירו לה' מדברי סופרים, ואחריו הודו לה' קראו בשמו וששת המזמורים של כל יום"... עיי"ש.

אך הפסוק "והוא רחום" שנזכר בלקו"ת, אינו בקשת רחמים אלא שבח. ואולי הוא מעין קבלת הבקשה.

אגב, בלשון הלקו"ת לא הבנתי, מה מוסיפה תיבת "ושבחים" לתיאור פסוקי דזמרה?