בד"ה יו"ט של ר"ה תרס"ה מבאר כ"ק אדנ"ע את ג' הרצונות למלוכה כמו שהם לפני הצמצום. ומבאר שרצון הגלוי נמשך ע"י עבודת הנבראים, משא"כ רצון הנעלם נמשך מעצמו, ואינו תלוי בהכתרת העם. וכדי לבאר אופן המשכת רצון הנעלם מקשר אדנ"ע את ענין הרצון לענין ה"רשות", וז"ל: "וענין רשות ורצון י"ל עפמ"ש במ"א בענין תפלת ערבית רשות דענין רשות הוא בחי' אתעדל"ע מצ"ע, דהנה יש ב' מיני המשכות הא' הוא שע"י מעהמ"צ ממשיכים אורות עליונים בהכלים וז"ע כל רמ"ח מצ"ע שהמצות הן רמ"ח אברים דמלכא כמו שע"י אבר נמשך גם כן החיות אשר בו כך ע"י קיום מ"ע ממשיכים גילוי אורות עליונים בהכלים . . והבחי' הב' הוא שיש אורות עליונים גבוהים יותר שהמצות אינם יכולים להגיע לשם להמשיך משם האור כו' כי הוא נעלה מאד מבחי' אתעדל"ת אלא אור זה שורה ממילא בלא אתעדל"ת, ודוגמא לזה במצות הוא כמו תפילין של ראש שהיא מצוה בפ"ע ולמנהג הספרדים אין מברכים עלי' מפני שהמשכה זו הוא ממקום נעלה מאד שאין מגיע לשם אתעדל"ת אלא שנמשך ממילא ע"י הכנת הכלי והברכה שעל תפלה של יד . . והיינו הביטול דשמו"ע קול דממה דקה כו' ואין זה בבחי' העלאת מ"ן כ"א ע"ד ואתם תחרישון לא תתערון מידי כו' וכעין זה הוא ההמשכה שע"י מל"ת שהן העדר עשי' בחי' לא דוקא . . נמשך גילוי אור שלמעלה מבחי' אתעדל"ת". עכ"ל.

והבנת הענין הוא: דהנה באמצעות מציאות מוגבלת יכולים להגיע רק לאור מוגבל, ולעולם א"א להגיע לאור בלתי מוגבל, כיון שההמשכה היא כפי ערך העבודה שממשיכה אותה. אבל כאשר העבודה היא בתנועה של העדר המציאות, היינו שאין זה מציאות הנברא הממשיכה את האור, כ"א שביטולו והעדר מציאותו משאיר מקום להמשכת האור מצד עצמו, הנה כאשר המשכת האור היא מצד עצמו, אז היא לפי ערך עצמו - המאור, ואינה נמדדת לפי ערך מציאות הנבראים.

ולכאורה אינו מובן מהו הצד השווה שבין התעוררות רצון הנעלם מצד עצמו להמשכת האור שלמעלה מכלים ע"י מצוות לא תעשה. דהרי במצוות אין האור נמשך מעצמו כ"א ע"י מעשה המצוות, ורק שמצוות אלו הם בתנועה של ביטול והעדר העשי' כמו מל"ת, או תפילין של ראש וכו', אבל לא שנמשך בלי שום תנאי כ"א דוקא ע"י עבודת נש"י, משא"כ התעוררות רצון הנעלם איננה תלוי' בשום תנאי מבחוץ, כ"א שמתעוררת מעצמה.

ועוד אינו מובן: מהי השייכות בין מל"ת ותפילת ערבית, שהרי זה שהתפילה אינה חובה אינו ביטוי של ביטול או העדר מציאות הנברא - שהרי היא פעולה חיובית, עם ברכות ובקול כמו שאר התפילות.

ולהבין זה יש להקדים מה שמבאר הרבי1 שכל הבחינות שברצונו ית' למלוכה נמשכות ע"י עבודתינו בר"ה. ושואל הרבי, הרי המדריגה שלשם הסתלק הרצון בליל ר"ה היא למעלה ממציאות הנבראים, ששם לא קיימת שום תפיסת מקום אליהם ולעבודתם, ואיך אפשר שהם יגיעו לשם ע"י מעשיהם. ומבאר הרבי, שבאמת א"א להגיע לבחינות שלמעלה משייכות למציאות הנבראים ע"י מציאות הנבראים, וזה שעבודתנו ממשיכה את רצון הנעלם הוא מצד הבחינה שבנשמה שלמעלה ממציאותה, היינו ביטולה העצמי של הנשמה - שביטול זה הוא מצד שרשו העצמי בעצמותו ית' ממש. ולכן ע"י ביטולה של הנשמה היא יכולה להגיע לשרשה האמיתי בעצמותו ית' ממש.

ועפ"ז מובן זה שהמשכת רצון הנעלם נחשב להמשכה מצד עצמה כאשר עבודתנו ממשיכה אותה, כיון שבחינה זו שבנשמה שממשיכה את ההמשכה אינה נחשבה ל"מטה" או אפילו זולת, כ"א שהיא חלק מהמעלה עצמו2, כיון שבחינה זו היא שורש הנשמה כמו שהיא בעצמות ממש, ושם אין הנשמה מציאות אחרת מעצמותו ית' כ"א שישראל וקוב"ה חד ממש.

ויש לומר שזהו גם התוכן בזה שהמצות שתנועתן ביטול והעדר המציאות ממשיכות את ההמשכות שמציאותנו לא יכולה להמשיך. שאין המעלה במל"ת רק [שבמ"ע, מציאותן מגבילה את ההמשכה, משא"כ במל"ת] שהעדר מציאותנו משאיר את האור כמו שהוא, כ"א שהעדר מציאותנו הוא ענין חיובי, שהרי הוא מבטא את האמת שלנו שלמעלה ממציאות, והיא שרשנו בעצמות, ומצד זה אנו יכולים להמשיך גם בחינה כזו.

וי"ל שזוהי השייכות בין מל"ת ותפילת ערבית, שהרי אחדותם של הנשמות עם עצמותו ית' מתבטאת בעצם הענין שתפילת ערבית אינה חובה כ"א רשות. ולכן מבואר בחסידות3 שהסיבה לזה שאינה חובה היא כי תפילת ערבית ממשיכה את עצמות, שזה א"א להיות ע"י מעשה הנבראים, ולכן א"א שהיא תהי' חובה, ואפילו מדרבנן. אבל באופן של רשות היא כן נמשכת.

והבנת הענין הוא ע"ד ההבנה בזה ש"מצוות בטלות לע"ל"; שהרבי מבאר בזה4, שאין זה שלע"ל יתבטל ח"ו מעשה המצות, כ"א שזה לא יהי' באופן של ציווי וחוב, היות שאז לא תהי' מציאות אחרת חוץ ממנו ית', כי תתגלה האחדות האמיתית של ישראל וקוב"ה. ולכן לא תהיינה המצות בגדר ציווי מאחד לחברו, כ"א כדבר הנעשה מעצמו וממילא. ועד"ז י"ל בתפילת ערבית שהיא בבחי' רשות, כי היא המשכה מבחינה כזו שמציאות זולתו ית' אינה יכולה להמשיכה, ורק הבחינה שבנשמה שאינה זולת ממנו ית', יכולה להמשיך זאת, ולכן אינה חובה - דבר הנעשה ע"י מציאות הנשמה, כ"א רשות - דבר הנעשה מצד עצם הנשמה - הביטול שבנשמה.

וע"ד מה שהרבי מבאר במעלת המנהגים על מצות5, שזה שאינם מצות הוא בגלל שהם מצד שייכותם העצמית של נשמות ישראל ועצמותו ית', ולכן אין שום צורך לציווי, כי זה טבעי לעצם הנשמה לעשות את רצונו ית' ולכן הם נעשים ממילא בלי ציווי.