בשער היחוד והאמונה פ"ב ואילך מבואר היסוד הידוע, שאילולא דבר ה' העומד בכל נברא להוותו מאין ליש כל רגע ישוב הנברא להיות אין ואפס ממש. ומביא דוגמא לזה מקריעת ים סוף, שאם היתה הרוח שהחזיקה את מי הים נפסקת לרגע, מיד היו המים חוזרים לקדמותם. ובכ"מ בחסידות הובא עוד משל לזה מאבן הנזרקת למעלה, שתיכף כשכלה כח הזריקה מיד האבן נופלת למטה.

והעירני חכם אחד, דלכאורה אין הנידון דומה לראי' בב' הדוגמאות, שהרי בב' הדוגמאות הללו המים מצד עצמם וכן האבן יש בהם טבע המנגד לרוח או לכח הזריקה. משא"כ כל היש הנמצא אמנם אין הוא מחוייב המציאות אבל גם אינו מחוייב להיות "לא נמצא", ומצד עצמו הוא שקול (מה שנקרא "ניטרלי"), שאפשר שיהי' ואפשר שלא יהי', שזהו הפירוש ד"אפשרי המציאות". ואם שתי האפשרויות שקולות ממש, שאפשר שיהי' ואפשר שלא יהי', הרי כשם שאין צורך בפעולה נמשכת ש"לא יהי'", כך אין צורך בפעולה נמשכת ש"יהי'". כל זמן שהוא לא נמצא ימשיך להיות במצב זה עד שישתנה (מחמת כח הפועל בו מהחוץ), וכשישתנה ימשיך להיות במצב השני עד שישתנה בכח אחר.

ולכאורה עכצ"ל שבאמת כל הנמצאים אינם בגדר "אפשרי המציאות" ממש באופן השקול, אלא שמצד עצמם אין הכרח שיבואו לידי מציאות, ומה שנקראים אפשרי הוא משום שאפשר שיבואו לידי מציאות ע"י כח הבורא, אבל מצד עצם טבע הדברים נוטים להיות שלא במציאות. [אך לכאורה צ"ע אם אפשר להסביר זאת משום שאין עוד מלבדו ית', שהרי בזה אין שינוי ע"י התהוות הנבראים, כמ"ש אתה הוא עד שלא נברא העולם כו'].