בתניא פרק כו: "אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כ"א בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם"

הנה "דאגה" הוא על העתיד לקרות ודואג שמא יקרה, ו"עצב" הוא על דבר שכבר קרה בעבר ועצוב מזה, ו"נדנוד" הוא הוא תנועה של דאגה, חלק מדאגה. הנה גם ממשהו דאגה צריך לטהר מהלב. ובפשטות התיבה נדנוד הוא גם על העצב, כי מאי שנא.

והנה בקטע זה מקדים דאגה לעצב, ובדף לג בהמשך הפרק כותב "והנה עצה היעוצה לטהר לבו מכל עצב ונדנוד דאגה ממילי דעלמא". ובקטע זה א. מקדים עצב לדאגה. ב. התיבה נדנוד מובא רק על דאגה. "עצב, ונדנוד דאגה".

ואולי זה מוכיח שגם בקטע הקודם התיבה "נדנוד" הוא רק על דאגה, ולא על עצב.

וילה"ב: א. מדוע משנה הסדר. דאגה ועצב, עצב ודאגה. ב. מדוע שייך נדנוד רק בדאגה ולא בעצב. או שרק בדאגה צריך להסיר הנדנוד משא"כ בעצב. וודאי יעירו בזה.