בתניא פרק מב: "העיקר הוא ההרגל להרגיל דעתו ומחשבתו תמיד וכו' וזה נכלל ג"כ בלשון אמונה שהוא לשון רגילות כמו אומן המאמן את ידיו".

ולכאורה יש לעיין אמאי נקט "אומן המאמן את ידיו", ולא כל אדם המאמן ומרגיל את עצמו להיות מומחה לאיזו מלאכה, כגון הסופר שמאמן את ידיו לכתוב כדבעי. ולכאורה בפשטות אין כוונתו לומר שאמונה היא גם מלשון "אומנות" אלא רק מלשון רגילות.

ואולי יש מקום לומר על פי המבואר בכ"מ בחסידות שענין האמונה אינו דבר "נוסף" בישראל אלא הוא טבוע בהם מעצם טבעם, שהם מאמינים בני מאמינים מטבעם, ולכן פי' ענין ההרגל שאינו סתם כמו אדם המאמן ומרגיל את עצמו להיות מומחה באומנות מסויימת, אלא זהו כמו מי שיש לו חוש של אומן מטבע לידתו, אלא שכדי לגלות את החושים הללו עליו להרגיל את עצמו. [ןיש להעיר ממ"ש בקונט' ההתפעלות (מאמרי אדמו"ר האמצעי קונטרסים ע' קמג) "שהאמונה .. היא טבעית כידוע מלשון אומן וכו'", ובספר המאמרים שם ע' כח: "כי ענין אמונה הוא מלשון ויהי אומן כו' שנמשך לשרשו וכו'"]. ועצ"ע.