בסה"מ תרס"ד ד"ה תקעו בחודש שופר, מבאר למה החיות האלוקית צריכה להיות דבוקה במקורה, ולא יכולה להיות ע"ד זריקת אבן מהיד. ומביא ע"ז ג' הוכחות למה לא יכולים להשוותם:

(א) בזריקת האבן לאחר הזריקה, כשהאבן יוצאת מהיד, כבר אין ביכולת הזורק לשנות כיוון הזריקה. משא"כ בהנהגת העולם יש שינוי כפי מעשה האדם למטה כדכתיב "אם בחוקותי תלכו . . ונתתי גשמיכם בעתם", ז"א שיש שינוי בהנהגת העולם.

(ב) בזריקת האבן רואים במוחש שכח הזריקה נחלש במשך הזמן,. משא"כ בעולם, רואים שהשמים והארץ חזקים כביום הבראם1, וצבא השמים קיימין באיש, וצבא הארץ (הגם שיש הפסק מ"מ) הם קיימים במין.

(ג) אם הי' כח נפרד ח"ו, לא הי' בבחי' חיות כלל, ולא הי' העולם חי כלל מהכח הזה, דלא זו בלבד שלא הי' העולם בבחי' העדר הפסדות, אלא לא הי' קיים אפי' רגע א' כו'. דהנה ידוע שכל דבר שעתיד להיות נפסק ומתבטל באיזה זמן, הנה גם בזמן היותו, אינו מציאות אמיתית.

וכמובן מנהרות המכזבין, שאינם נק' מים חיים, אלא כזב ושקר ולכן גם בהיותם אינם מים חיים כו'2.

ואם נאמר שהכח האלוקי שבנבראים הוא כח נפרד ח"ו, שהוא רק למשך שית אלפי שנין, וכמו באדם הזורק את האבן שהוא על רגעים אחדים, וכמו"כ נאמר בכח העליון שהוא רק לזמן מוגבל ח"ו, א"כ גם בזמן היותו אינו אמיתי ח"ו, וא"כ איך הוא מהוה ומחי' את הנבראים, באם זה לא חיות אמיתית, ולא הי' צ"ל קיום הנבראים כלל, וכ"ש העדר ההפסדות כו'.

ולכן מסיים: שבהכרח לומר שהכח האלוקי שבנבראים אינו נפרד כלל והיינו שמתחדש תמיד ממקורו כמו באומן בשעה שעושה המלאכה כו' שהכח שבהנפעל דבוק עם כח היד כו'3.

וכן הוא בכח האלוקי שבנבראים, שדבוק במקורו, והיינו שמתחדש תמיד ממקורו, וממילא הוא בבחי' חי וקיים בעצם, ולכן בכחו ויכלתו להוות ולהחיות הנבראים, וגם להתמיד קיומם שיהיו קיימים במין ובאש כו'. ע"כ.

והנה ידוע, שבכל מקום שיש יותר מראי' (או תירוץ) אחד, זה אומר שלכל אחד יש איזה חולשה, ולכן צריכים להביא הראי' (או התירוץ) השני כו'4.

ואולי י"ל, דאחד מהטעמים שמביא כאן ג' ראיות, הוא משום שאפשר לשאול על ההוכחה הא', שא"א להיות כמו זריקת האבן שאין לו היכולת לשנות האבן. דהנה מביא כ"ק אדמו"ר במאמר ד"ה "כתר יתנו לך" מיום ב' דחה"ס תשכ"ה (בלתי מוגה), וז"ל "גם במשל זריקה, שכח הזורק נפרד מהאדם, הנה אם האדם היה יכול לרוץ אחרי האבן והיה יכול להשיגו, היה יכול לשנות אופן הליכתו, אף שכח הזורק נפרד ממקורו"5, וא"כ רואים שיכול להיות מציאות של שינויים בעולם.

ולכן מביא הראי' הב', שאחרי משך זמן נעשה חולשה באבן וכו', ואילו שמים וארץ הם חזקים כיום הבראם.

אבל עדיין צ"ע, משום שיכולים לומר, שנתן הוי' כח מספיק בעולם, שלא יורגש שום חלישות במשך שית אלפי שנין, ולכן בשנת ו' אלפים יהי' הכח כמו בתחילת הבריאה.

ולכן הוא מביא הראי' האחרונה, שאם נתן הוי' כח של ו' אלפי שנין, לא הי' ביכולת העולם להתקיים אפילו רגע אחד כנ"ל, שזה לא חיות אמיתית, ובכלל מבואר בחסידות, שכמו באדם הדם צריך לחזור אל הלב להתחדש ולקבל חיות, כמו"כ אם נתן הוי' כח בעולם בשביל ו' אלפי שנין, לא יהי' העולם קיים אפילו רגע אחד, משום שצריך לחזור בכל רגע למקורו, לקבל חיות חדשה, ולכן גם אז לא היה יכול להיות נפרד ממקורו וצ"ל שהחיות האלוקית צריכה להיות דבוקה במקורה כל הזמן.