כמה מידידיי (הר"ר אבערלאנדער, גרינוואלד, לאופער) כותבים לאחרונה בגליונות אלו, אודות מקורות חדשים, לדברי רבותינו (לתניא, מאמרים ושיחות).

וננסה גם אנו לכתוב מזמן לזמן איזה מקורות חדשים.

[ומלבד, מה שכן הורנו רבינו, לחקור על כל דבר, מקורו במאחז"ל וספרי הקדמונים. הנה, גם במוחש רואים בזה כמה תועליות. כי ע"י העיון במקורות, ה"ז מקיל על הבנת הענין, וגם את הבנת הביאור וחידוש שבו, בהעמקות שבתורת חב"ד, ועוד].

מצב העולם בתקופתינו

בלקו"ש חכ"ו ע' 340 (ועד"ז בלקו"ש חכ"ב ע' 319 וע' 321 ואילך. ועוד), מדובר על מצב העולם בתקופתינו שהוא בזעזוע -"שאקלט זיך", "וואקעלט זיך און טרייסלט זיך", והצלתו, היא דוקא ע"י פעולות בנ"י, שהם הוספה באהבת ישראל, תורה וצדקה [שכולם ענינם קו האמצעי]. ע"ש באריכות.

ויש לציין לזוהר ח"א פ' לך לך (פו, ב): "ר"י פתח, דובר צדק מגיד מישרים כו' דכד ברא קב"ה עלמא, לא הוה קאים, והוה מתמוטט להכא ולהכא, א"ל קב"ה לעלמא, מה לך דאת מתמוטט כו', אתיב לי' עלמא לקב"ה, ההוא אברהם, זמין לנפקא מיני' ישמעאל כו', אמר לי', זמין חד בר נש, למיפק מיני' - דאיהו יעקב, ויפקון מיני' תריסר שבטין כלהו זכאין, מיד אתקיים עלמא בגיני', הה"ד מגיד מישרים". [זוהר זה הובא גם ונת' בס' או"ת להה"מ בתחילתו (ס"ב) ובצוואת הריב"ש ספ"ז, ושם מבאר בענין עבודת יעקב קו האמצעי שעי"ז מתקיים עלמא].

ואף, כי בזוהר שם, מדובר בתקופה ומצב אחר, ובתחילת השית אלפי שנין, אבל מ"מ, עצם הדברים של זעזוע העולם כו', והצלתו ע"י יעקב ובניו, כבר הי' לעולמים.

ובתהלים מזמור פ"ב (שזה הי' המזמור של שנת תשמ"א שנת הפ"ב): "בחשכה יתהלכו ימוטו כל מוסדי ארץ, אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם". ובמדרש תהלים (באבער) שם: לפי שאינן יודעין לכוון את הדין לפיכך העולם מתמוטט. ויש ג"כ במדרשים בענין שבועת שוא "שהעולם מזדעזע". ועי' שמו"ר פכ"ט, ט. ויל"ש בשלח רמז רנג. ועיג"כ בנבואת ישעי' פי"ד: מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק גו' רועה התרועעה הארץ פור התפוררה ארץ מוט התמוטטה ארץ. ובאוצר מדרשים ע' קסב: עשר זועות עתידה הארץ להזדעזע באחרית הימים כו'.

"או"ת להה"מ ד"ה אמר עצל"

בלקו"ש חכ"ב שם ע' 319 (במכתב כללי משנת תשמ"א), איתא: "...מצב העולם, שלכאורה זקוק הוא ומוכרח לתשועה והצלה", ובהערה שם: "מצב העולם: ..וראה או"ת להה"מ ד"ה אמר עצל". ע"כ.

ובהשקפה ראשונה, צ"ע מהו הציון לס' אור תורה להה"מ. וז"ל (סי' רצ"ה, דף פ"ד ע"ג בהוצאת קה"ת): אמר עצל ארי בחוץ וגו'. על דרך לא יניח ידו תחת טיבורו, כי יש ב' מיני מדריגות, הא' כמו רשב"י ע"ה. דהוי אדכי שוקי דטבריא [קה"ר י, ח]. שהי' מעלה כל המדריגות התחתונות להקב"ה, כמשל בן המלך, ששלח אותו אביו בכפרים, לבקש אוצרו שנאבד. ממילא, הבן מדבר עם כל בני הכפרים הבזוים, אע"פ שאין זה כבודו, מכל מקום עושה זאת, כדי שאולי ידבר הבן כפר מן האוצר. כן, צריך להניח את עצמו למדריגות תחתונות, כדי שיעלה אותם - את האהבה והיראה רעה, ושאר כל המדות כידוע.

אך עלותם הוא כך, דרבי ישראל בעל שם זללה"ה אמר, צוהר תעשה לתיבה, שיהי' האותיות מצהירים-תחתיים שניים תעשה את התיבה, כמ"ש בס"י א' וע"ש. ע"כ באו"ת.

וצ"ע שייכות זה, להמדובר כאן על מצב העולם.

[ובודאי אין הכוונה לסיום הפיסקא אודות הפיכת צר"ה לצה"ר. כי ענין זה, מקורו הוא מהבעש"ט במקומות אחרים, ע"פ עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע. ראה ס' כתר שם טוב, בהוספות בפ' נח ע"פ צהר תעשה לתיבה (ושם צויין למקומות רבים). ונמצא מזה עוד, בס' בעש"ט עה"ת, בפ' יתרו בפי' הודו, עה"פ ויצעקו אל ה'. וגם כי כאן הענין על צוהר תעשה לתיבה, הוא בקיצור, ונמצא בארוכה יותר, לעיל באו"ת ס"פ נח].

ואולי הציון לאו"ת זה, הוא, על הצורך להתעסקות עם מצב העולם, כי כמבואר באו"ת כאן, אף שעסקינן בשוק ובני כפרים בזויים, וארי' בחוץ כו', מ"מ מי לנו גדול מהרשב"י, שבזה היתה התעסקותו, לאדכי ולהעלות המדריגות התחתונות של שוקי טבריא.

ועי' במצודות עה"פ במשלי (כב, יג), שמפרש, שהעצל אינו רוצה לצאת מפתח ביתו לחוץ, לעשות מלאכתו. בתירוץ, שהלא הארי והלסטים הם בחוץ, ויטרפו את נפשו ברחובות כו' (ועד"ז פירשו שאר המפרשים).

וע"ז הלא קאי הביאור בס' או"ת, ור"ל אשר השתמטות מתיקון העולם, הוא דרך העצל.

משא"כ רשב"י וכיו"ב, התעסקו בתיקון העולם והפיכתו לטוב, ע"י העלאת וזיכוך המדריגות התחתונות, (וכמו נח, שהציל את העולם מכליון, ע"י תחתיים כו' אותיות המצהירים).

הלא לפנינו ציון קצר, אולם הוא טומן בתוכו תורה שלימה.

לטב עביד, וגם זו לטובה

בלקו"ש ח"ב ע' 393 ואילך, מבאר חילוקי הלשונות, במעשה דרע"ק (ברכות דס"א) שנכבה הנר ונאכל החמור והתרנגול, ואמר "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד". וניצל מהשודדים, ובמעשה דנחום איש גמזו (תענית כ"א), שהחליפו האבנים טובות בעפר, ואמר "גם זו לטובה". ונעשה לו נס בעפר זה שהמלך ניצח בו המלחמה.

אשר, אצל רע"ק העובדה עצמה, הוא ענין של צער, שנאבדו לו החמור כו', רק שע"י הצער, באה לו טובה, שניצל מהיזק גשמי. משא"כ במעשה דנחום איש גמזו, אינו רק "לטב עביד", אלא למעלה מזה, אשר גם העובדא עצמה, היתה ענין של טובה, כי ע"י העפר, באה ישועת ישראל, יותר מאשר ע"י האבנים טובות. וממשיך לבאר שם בשיחה, החילוק בזה, שבין הדורות של רע"ק ונחום איש גמזו, ועוד.

[ועד"ז נת' בלקו"ש ח"ח ע' 356, חכ"ט ע' 377. ונמצא מזה יותר בהנחה בלתי מוגה של השיחה, בתשי"א שיחת כ' מנ"א. וראה גם בעומק יותר בלקו"ש ח"ד ע' 1081. חי"ט ע' 75 ואילך].

ועי' מזה בס' בן פורת יוסף, להרי"י מפולנאה תלמיד הבעש"ט, בר"פ תולדות, וז"ל: דכתבתי במ"א ביאור ש"ס, לעולם יהא אדם רגיל לומר, כל דעבדין מן שמיא לטב עבדין, וכההיא מעשה דר"ע וכו', ובש"ס דתענית, דנחום אמר גם זו לטוב. ויש להבין שינוי לשון בין זה לזה. וכתבתי ביאור, למתק דינין בשרשן, שמעתי ממורי זלה"ה, ע"י שימצא בשרש הדין איזה חסד, אז נמתק הדין בשרש חסד זה, ונעשה הכל חסד. ולכך נחום איש גמזו מצא החסד בשורש הדין, ונעשה מיד חסד. משא"כ בסתם בני אדם, שאינו יודע שורש החסד, מ"מ, יהיה רגיל לומר, כל דעבדין משמיא לטב עבדין, מן הסתם גם שאינו יודע וכו'.

[ס' בן פורת יוסף, בכלל, הוא ס' שמובא איזה פעמים בדא"ח, במאמרי אדה"ז ואדמו"ר הצ"צ, ובשיחות].

ונת' באריכות יותר, בס' בעש"ט עה"ת פ' מקץ (ע' רעד), וז"ל: שכל מה דעביד רחמנא, ודאי לטב עביד ויאמין שבודאי זו היא טובה גדולה, רק שעדיין אינה נגלית לו . . יתהפכו הצירופים, ויעשו ויתהוו צירופים הקודמים הטובים, כמו שהיו קודם הקיטרוגים, יתגלה הטובה לעין כל כו', אמנם, יש עוד דרך לפני איש, אשר הוא ביתר שאת ויתר עוז, והוא דרך אמונה - גם זו לטובה, והיינו, שיאמין בהשי"ת הטוב והמטיב, שגם זאת הרעה, בעצה היא לטובה גדולה, היינו שמן הרעה זו, יתהווה טובה יותר גדולה וחזקה, מטובה קמייתא, שהיתה קודם הקטרוגים. וכמעשה דנחום איש גמזו, ואז בהיות האדם מאמין בדרך אמונה זו, זוכה שגם מן הרעה יתהווה לו טובה, ושוב נוסף לו עוד טובה גדולה וחזקה, יותר מקמייתא, ביתר שאת ויתר עוז כנ"ל. וזהו החילוק, בין דרך מה דעביד רחמנא לטב עביד, ובין דרך גם זו לטובה. והבן כי עמוק הוא, ועל כן בנחום איש גם זו כו', נתהפך לו באמת, לטובה גדולה, יותר ממה שהי' אם הי' נותן הזהב עצמו למלך כו'.

(בבעש"ט עה"ת מביא זה מס' פתגמין קדישין, מתלמידי הבעש"ט, ווארשא תרמ"ו. ס' זה כמדומה אינו מובא בספרי רבותינו, (וגם כי יש לבדוק עדיין בפנים הספר, ולא ראיתיו). אולם הס' בעש"ט עה"ת מובא בספרי הרבי).

[אגב, בגמ' תענית שם דכ"א (ועד"ז בסנהדרין דק"ח) מובא בענין העפר שהמלך ניצח בו את המלחמה, ממה שנאמר לגבי אברהם יתן כעפר חרבו כו' ע"ש. ופשוט, שאין זה שייך לענין עפר ואבק, שמשתמשים בו במלחמות בזמנינו. כי שם בגמ', מדובר על ענין של נס, שהי' לאברהם במלחמתו עם המלכים. וכן נחום איש גמזו שהי' מלומד בנסים כו' [והליכת נחום איש גמזו לרומי, היתה בשליחות בנ"י להביא דורון לקיסר]. משא"כ המדובר בזמנינו שהו"ע טבעי לגמרי, ויחתו הגוים מהמה. ועי' באוה"ת נ"ך ע' שיא שמביא מהזוהר: אית עפר קדישא, ואית עפר מסאבא. ע"ש באריכות ומביא ג"כ ע"פ יתן כעפר חרבו].

צ"ע הלשון באוה"ת

בגמ' תענית שם (דכ"א ע"א), איתא במעשה דנחום איש גמזו: אתא אליהו, אדמי ליה כחד מינייהו. א"ל דלמא הא עפרא מעפרא דאברהם אבוהון הוא, דכי הוה שדי עפרא, הוו סייפי' (כאשר הי' זורק עפר הי' נעשה לסייף). גילי הוו גירי (גילי, פירש"י קשין. והיינו דכאשר זרק קש נעשו לחיצים). דכתיב יתן כעפר חרבו, כקש נדף קשתו. ועד"ז הוא בגמ' סנהדרין (ק"ח ע"ב ואילך): והוה שדינן עפרא והוו חרבי, גילי והוי גירי.

ויש ע"ז בס' מאמרי אדה"ז הקצרים ע' קמד, ד"ה יתן כעפר חרבו. ומביא שם בתחילתו "ודרשו חז"ל שדי עפרא והוי חרבא, גילי והוי חיצי". ובהמשך מבאר ב' הדברים: ענין יניקת הקליפות מעפר דקדושה, וענין רוח דקליפה, שהוא הקש, שמתהוה ממנו המחשבות, שאין בהם תועלת כלל, כמו סיפורי מעשיות שאינם צורך ותועלת כלל, שנק' גילא דחטתא (נדה דכ"ו ע"ב). שמבלבלים למי שאינו חזק בעבודת ה' כו', ע"ש באריכות.

אבל צע"ק באוה"ת נ"ך ע' שיא (ע"פ ונחש עפר לחמו), שמביא: "וכמדומה שאדמ"ו נ"ע, פי' בענין שדי עפרא והוה גילי, דעפר היינו עצבות, וזהו ענין עפר מסאבא, וע"כ שדי עפרא, שהסיר העוצב . . ולכן ונחש עפר לחמו, שיניקתו מק"נ שמהם מקבלים חיות ג"ק הטמאות".

וצ"ע הלשון "שדי עפרא והוה גילי". [ואולי הוא פליטת הקולמוס אצל המעתיק, וצ"ל והוה גירי, או כיו"ב].