בהוצאה החדשה (קונטרס) של ד"ה באתי לגני ה'תשכ"ב, עמ"ש בהמאמר (אות ג') "הרי מה שנרגש אצלם הוא אופן בריאתם מאין ליש, שהנברא הוא מציאות יש, ואילו הבורא והמהוה נקרא אין, שאינו מציאות", ציינו העורכים שי' בהערה 37: "ראה לקו"ת דרושים לשמע"צ פג, א. סהמ"צ להצ"צ צד, ב". והנה בלקו"ת (שם) איתא: "ומה שלמעלה מעלה הוא בחי' אין יותר, לפי שאינו מושג יותר וכו'". וב'דרך מצוותיך' (שם) "שהאלקות הוא בחי' אין ע"ש שאינו מושג וכו'".

והנה בכללות מבואר בדא"ח (ראה בארוכה ד"ה 'ושבתה' תרס"ו ע' רכא, ועוד), שיש ב' טעמים למה נקראת האלקות שמהוה את היש - בחי' אין: א. הוא המבואר בלקו"ת וסהמ"צ הנ"ל, שאינו מושג וכו', עיי"ש. ב. הוא "שמשיגים שהכח האלקי המהווה, אינו בבחי' מהות ומציאות דבר מה כמו שהנבראים מרגישים את עצמם שהן בבחי' מציאות יש" (ד"ה 'ושבתה' תרס"ו שם).

ובעיון קל בד"ה באתי לגני תשכ"ב הנ"ל, משמע לכאו' בפשטות, שהביאור הוא בענין הרגש הנבראים שמציאותם מעצמותם, וה'אין' המהוום אינו בבחי' מציאות דבר מה בהרגשתם. ועפי"ז אין מקום כלל לציין ללקו"ת ודרמ"צ הנ"ל, שהוא ענין אחר. וידוע גודל הדיוק במראי - מקומות וכו'.