בתניא ריש פ"ב: "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים ואתה נפחת בי וכמ"ש בזהר מאן דנפח מתוכי' נפח".

והעירני חכם אחד, דלכאורה מה ראי' היא זו מן הכתוב באדם הראשון "ויפח באפיו נשמת חיים", והרי בפשטות קאי זה על הנפש החיונית שניתנה באדם הראשון, ועוד זאת, דאם כן מנא לן שזהו דוקא בישראל, והרי כל האומות גם כן הם בניו של אדם הראשון.

והנה בפשטות אפשר לומר, דמפורש בכתבי האריז"ל שנשמת אדם הראשון כללה בתוכה את כל נשמות ישראל, ואם כן, אין כוונת רבינו הזקן להביא ראי' מכתוב זה שנשמות ישראל הם חלק אלוקה ממעל ממש, אלא הכוונה היא לבאר משל גשמי על אופן התייחסות הנפש האלקית להקב"ה, שהיא כמו דבר שאדם נופח דמאן דנפח מתוכי' נפח. [ואם כן יהי' פירוש "כמו שכתוב" לא בתור ראי' לדבר אלא בתור פירוש הדבר, ועל דרך מ"ש רבינו בהגדה של פסח שלו בענין נוסח ההגדה "ואת ענינו זו פרישות דרך ארץ כמו שכתוב . . ואת עמלנו אלה הבנים כמו שכתוב" וכיו"ב, שאין הכוונה ב"כמו שכתוב" להביא ראי' ש"אלה הבנים" וכיו"ב].

ומה שהקשה מדוע נמשך ענין זה רק לישראל, הנה באמת זה שהנשמה עוברת מאב לבן אינו דבר הכרחי וטבעי, ורק אברהם אבינו מזכות עבודתו זכה להמשיך לבניו בחירו נשמה קדושה, אבל אין זה דבר טבעי, ובמילא זה שאדם הראשון היתה בו נפש אלקית, אינו מכריח שגם בבניו היתה נפש אלקית.

ואבקש מקוראי הגליון להעיר עוד בזה.