בתניא פ"א, מביא את דברי הרח"ו ז"ל בשער הקדושה: "דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות . . נפש אחת...". ובפ"ב: "ונפש השנית...". ואינו מסיים וקוראם בשמם וזהו נפש הבהמית וזהו נפש האלוקית, אלא הדברים מובנים מאליהן מהתוכן.

בפעם הראשונה שמופיעה לנשמה שמה "נפש האלוקית", הוא כבדרך אגב בפ"ג: "...מיסוד האש שבנפש האלוקית...". וכן ממשיך אח"כ בשם זה בתחילת פ"ד: "ועוד יש לכל נפש אלוקית...". בפ"ב עדיין הנשמה נקראת בשם "נפש רוח ונשמה" שמזכיר שם זה כו"כ פעמים או "נשמה" לבד.

וכן לגבי נפש הבהמית בפ"ו שמזכיר את כל פרטיה, כחותיה ולבושיה לא קוראה בשמה, אלא: "הנפש דסטרא אחרא". רק בפ"ז כשמדבר על קליפת נוגה הרי בדרך אגב מזכיר "אך הנפש החיונית הבהמית"; "לא עדיפי מעשה דבור ומחשבות אלו מנפש החיונית הבהמית בעצמה". בהמשך הפרק משמיט את "החיונית", "אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאת תאות גופו ונפשו הבהמית". וכן בתחילת פ"ט "והנה מקום משכן נפש הבהמית...". מ"מ בפרק זה חוזר לכנותו ג"כ חיונית [בדף יד, א]: "כך שתי הנפשות האלוקית והחיונית הבהמית...". ובסוף הפרק דף יד, ב: חוזר לכינויו המקורי רק בהמית: "אך נפש הבהמית שמהקליפה...". וכך בכל משך הפרקים לעיתים מכנהו ג"כ חיונית ולעיתים רק בהמית. וצ"ל שינויי השמות, ובעיקר מדוע לא קובע שמותם אלא רק כבדרך אגב תוך כדי המשך הביאור.

בפרק ח בתחילתו, מוסיף עוד שם ופרט בנפש הבהמית והוא - "היצר הרע". (אע"פ שגם קודם הזכיר יצה"ר ויצ"ט. אבל רק בציטוט מחז"ל אבל לא משתמש בזה בלשונו הוא), ומובן שהיצה"ר הוא לא הנפש הבהמית כולו, אלא הרע שבו וכח המתאוה כמו שמזכיר כאן, שהרי גם צדיק יש לו נפש הבהמית כמ"ש הרח"ו: "דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות...". ומ"מ יצר הרע אין לו שהרגו בתענית. וכן כל עבודת הבירורים וקיום המדות הוא ע"י זה שמקיימן ע"י נפש הבהמית.

וכמ"ש בפרק לה דף מה, א: "גם כח נפש החיונית שבגופו ממש שמקליפת נוגה נתהפך מרע לטוב . . שהוא הוא הפועל ועושה מעשה המצוה שבלעדו לא היתה נפש האלוקית פועלת בגוף כלל...". וכן בפרק לז: "וכן כח נפש החיונית הבהמית שבאברי גוף האדם המקיים המצוה הוא מתלבש ג"כ בעשיה זו . . כי אי אפשר לנפש האלוקית לבטא בשפתיים ופה ולשון ושיניים הגשמיים, כי אם ע"י נפש החיונית הבהמית...".

הרי שגם לצדיק יש נפש בהמית, וזה מובן וגם פשוט, שהרי לנה"ב יש תפקיד להחיות הגוף, כמ"ש: "כי הדם הוא הנפש", וכמ"ש בפרק א, ואדרבה תפקיד זה מופיע ראשון, ורק אח"כ מופיע ש"ממנה באות כל המדות רעות מארבע יסודות רעים שבה...".

וצ"ל, מדוע גם כאן לא קורא וקובע את השם יצה"ר של חלק זה של הנפש הבהמית, הרי זה חסר להבנת כל הענין, רק לפעמים מופיע השם יצה"ר במקום נה"ב ואין חלוקה ברורה.

בפרקים ט-י הנלחמות הן האלוקית והבהמית, בפ"ט: "כך שתי הנפשות האלוקית והחיונית הבהמית שמהקליפה נלחמות זו עם זו על הגוף...". וכן בפרק י בתחילתו: "והנה כשהאדם מגביר נפשו האלוקית ונלחם כל כך עם הבהמית...".

ובפרק יג הנלחמות הן היצ"ט והיצה"ר: "...כך היצה"ר אומר דעתו בחלל השמאלי שבלב . . ומיד חולק עליו השופט השני שהוא הנפש האלוקית שבמוח המתפשט בחלל הימני שבלב מקום משכן היצר הטוב...". מלשון זה נראה ברור החלוקה בין הנפש האלוקית כולה - שמשכנה במוח, ליצר הטוב שבנפש האלוקית - שמשכנה בלב.

מ"מ צ"ל כנ"ל, הרי יש כאן ביאור ופירוט כל חלקי הנפשות תפקידם וכו', מדוע אינו קובע שמם בכלל וכן את פרטי החלקים שבנפשות, אלא משתמש לפעמים בשם זה ולפעמים בשם זה. בפי"ג דף יח, ב: "שנפש האלוקית מתאמצת ומתגברת על נפש הבהמית...". ובפט"ו: "שהיא המלחמה עם היצה"ר"; "אינו עושה שום מלחמה עם היצר לנצחו"; "אין יצרו עומד לנגדו כלל"; ואח"כ לקראת סוף הפרק: "לשלוט על הטבע . . הנפש הבהמית...".