בלקוטי תורה בביאור עד"ה לא תשבית מוכיח כ"ק אדמו"ר הזקן שאי אפשר לומר שהשכל הוא עצמיות הנפש ממש, "שהרי השכל אינו שוה באדם בכל עת שפעמים צלול דעתו ופעמים לא כן עד שפעמים ידבר שטותים וא"כ יש בהשכל שינויים רבים". וכמו שממשיך אח"כ ג"כ (בהצע"ג) "שאנו רואים שהשכל הולך ומתגדל, שהתינוק שכלו קטן ביותר וכשמתגדל מעט מעט כך יתוסף הגדלת שכלו ומדותיו כו', והרי הנשמה הי' בו גם מקטנותו וא"כ למה אז הי' שכלו קטן כו'".

ולכאורה פירוש הענין, שעצם הנפש היא עצמית ולא שייך בה שינויים וצמיחה מקטנות לגדלות, ומאחר שבשכל יש שינויים אי אפשר לומר שהיא עצם הנפש (אלא שבקטנותו אינו בגילוי כל כך והולך ומתגלה לאט לאט), כי בעצם לא שייך גדר שינוי וצמיחה.

והנה במאמר זה עומד על מהותה של נפש האלקית, וכמו שמסיק אח"כ שמהות הנפש היא "חלק אלקה שאינו בגדר עשר בחינות שיש להן גדר מיוחד". ויש לעיין מהי המהות של שאר נפשות.

דהנה בשלמא נפש הבהמית שבאדם שהיא נפש החיונית המלובשת בדם האדם להחיות הגוף, ניתן לומר שמהותה היא גדר חיות, שענין החיות הוא ג"כ עצמי, שאינו בגדר שינוי וצמיחה מקטנות לגדלות, דזה שהאדם הוא חי (ולא מת) הוא נקודה פשוטה ועצמית שלא שייכת להתחלקות במשך כל חיי האדם ולא שייך בזה הפסק אף לרגע קטן.

וכח התאווה שבנפש זו אינה העצמיות של הנפש, רק שהוא כלי אלי' (ע"ד ומעין המבואר במאמר כאן שכח החכמה של הנפש האלקית היא רק כלי לעצמיות הנפש).

אבל עדיין צ"ב מהי מהותה של הנפש השכלית שבאדם, כידוע שמלבד הנפש האלקית והנפש הבהמית יש עוד נפש שלישית שהיא הנפש השכלית, והיא ממוצעת בין הנפש האלקית ונפש הבהמית.

ונפש זו ישנה גם באומות העולם שהרי גם הם ממין המדבר ולא ממין החי, ועל כרחך שיש להם לא רק נפש הבהמית (שמדריגתה היא "בהמה", חי) אלא נפש השכלית, וכמבואר בכמה מקומות (אלא שנפש השכלית שבישראל היא במדריגה עליונה יותר מנפש השכלית שבאומות העולם. עיין בלקוטי שיחות חט"ו פ' נח, ושם צויין לד"ה חביב אדם תש"ב לאדמו"ר הריי"צ).

וא"כ צ"ב מהי מהותה ועצמותה של נפש זו; דאי אפשר לומר שהיא שכל, שהרי השכל משתנה תמיד, ואם כן, דאינו שכל, ואינו חיות הגוף, ואינו "חלק אלקה" - א"כ מהי נקודה העצמית של נפש זו.